"עלובי החיים": מסע רגשי מטלטל
עם קאסט ידוענים-ווקאליסטים שפשוט משחק אותה, וידאו ארט עדכני והרבה קסם אישי - הפקת "עלובי החיים" מביאה עמה איכויות אינטנסיביות שלא פוגשים כל יום בתיאטרון הישראלי. רכיביה המוקפדים יוצרים שלם למופת ששולח את הצופה למסע ארוך וחשוב
"אני מרגיש שעברנו פה משהו", אמר לי בן הזוג שלי כשעשינו דרכנו הביתה אחרי "עלובי החיים". דרך קצרה, בסך הכל עשר דקות נסיעה מתיאטרון הבימה, ועם זאת ארוכה מאוד. דרך שבמהלכה המחשבה צריכה לנחות חזרה אל ההווה היומיומי, אל המוזיקה האלקטרונית הבוקעת מהמסעדות בצדי הרחוב, אל אנשים שמנהלים שיחת חולין. וזה קשה. קשה כי עד כמה דקות לפני כן, כל הגוף היה מגוייס למסע שהתרחש בפריז של המאה ה-19, כל משאבי הרגש נרתמו לכך, קצות העצבים נמתחו ועקצצו, דמעות אפשרו לעצמן לרדת בחשכת האולם בלי להתנצל. משהו פה יצא מגדר התיאטרון, והפך למציאות שנייה למשך כמעט שלוש שעות.
המחזמר "עלובי החיים", בבימויו של משה קפטן, שמבוסס על הרומן מאת ויקטור הוגו, הוא חוויה מטלטלת ואינטנסיבית. כן, גם בשל אורכו, אך בעיקר כי הוא דחוס בכל המסרים שבין אדם לעצמו ובין אדם לחברה שכל כך לא נשארים בפריז של אז, אלא בוערים גם עכשיו וגם כאן, ומפחיד להתעמת איתם. כמו טיפול בחשיפה - עלובי החיים מפגיש את הצופה עם מציאות כואבת שמתעסקת בשאלות של צדק, כזו שבה העניים תמיד עניים והעשירים תמיד עשירים והנוכלים לעד נוכלים, והמאבק על עקרונות לעד יגבה מחיר דמים. זוהי מציאות שאין בה אגדה, והטוב לא בהכרח מנצח, אלא מנסה לשרוד את בדידותו, אבל מציל את כולם. ומעל הכל - זו מציאות כזו שבה האהבה היא הכוח החזק ביותר, התקווה שבתוך העליבות הגדולה של החיים.
זהו סיפורו של ז'אן ולז'אן, פושע שגנב שתי כיכרות לחם, ולאחר עונש לא פרופורציונלי של 19 שנה בכלא משתחרר על תנאי. אך העבר מוסיף לרדוף אותו בדמותו של מפקח המשטרה הקשוח ז'אבר, וגם כשהוא מנסה בכל כוחו להשתחרר מן הקלון, הוא לעד נותר אסיר מס' 24601. בדרך הוא פוגש בפאנטין, אם חד הורית שנאלצה לעסוק בזנות עד שחייה האומללים הביסו אותה. ולז'אן נשבע לדאוג לכל מחסורה של בתה קוזט, אותה הוא שולף מביתם של שני בעלי פונדק נכלוליים שגידלו אותה. בינתיים, בסיפור מקביל, צעיר בשם מריוס מצטרף לסטודנטים שמפגינים למען זכויות אדם במאבק שהופך למלחמה של ממש, ומתאהב בקוזט. כל זאת כשמנגד עומדת אפונין, בתם של בעלי הפונדק, שכל לבה נתון למריוס.
אמיר דדון, רוני דלומי, הראל סקעת ומירי מסיקה - יש משהו בבחירה של קאסט המורכב מידוענים, שהם בכלל זמרים בכובעם הראשון, שמזמן הרמת גבה, אולי ביקורת על השיקולים הכלכליים שעומדים מאחורי הדבר, או ספקנות לגבי האיכות התיאטרונית של התוצאה. אבל הם, לצד אחרים - פשוט שיחקו אותה, תרתי משמע. וכיצד אפשר לומר "הם" בצורה כזו כוללנית? ובכן, כי אולי פרט לדמותו של ז'אן ולז'אן, אין בעלובי החיים תפקידים ראשיים. כל אחד מהשחקנים בהצגה הוא רכיב משמעותי, וכולם יחד יוצרים שלם למופת. כל אחד מהארבעה מצליח בדרכו לפרוץ מהתווית המאתגרת של "זמר שהוא שחקן" ולצקת תוכן משמעותי לתפקיד. והבחירה היא מראש חכמה, שכן לא פחות מיכולת המשחק, במחזמר הזה - שקורץ לכיוון של אופרה וכולו נאמר בשירה - הווקאליות היא קריטית לא פחות.
יגאל שדה פשוט מצוין ומעורר אמפתיה כמפקח ז'אבר, דלומי נוגעת ללב בתפקיד אפונין ומיטיבה לשיר את אחד השירים היפים במחזמר - "לבדי", סקעת יוצק תוכן רציני לתפקידו של מריוס ומצמרר בביצועו לשיר "שולחנות ריקים", מסיקה שמה בצד את "תדמית הנחמדה" בה היא אוחזת בדרך כלל ומצליחה להלך על התפר שבין פגיעות לחספוס כפאנטין. חנה לסלאו ואבי קושניר מרעננים ומצליחים להצחיק באמת כבעלי הפונדק ולספק אתנחתות קומיות - לסלאו מדייקת במידת הגרוטסקיות הדרושה, וקושניר הוא נוכל משכנע. עידו ברטל מפתיע לטובה בתפקיד אנז'ורא מנהיג מאבק הסטודנטים. דווקא בדמותה של קוזט, בגילומה של טל ברגמן, חסר יותר עומק, ודומה שקולה האופראי לא ממש מתמזג בין שאר הקולות.
פה ושם ניכרו נגיעות של קיטש (זהירות: ספוילר), כמו בסצנת מותו של ז'אבר - שמדמה צניחה מגשר באמצעות חבל עליו הוא קשור וווידאו ארט של קפיצה למים - בחירות מצועצעות למדי. אך פרט לכך, חשוב לציין לטובה את הווידאו ארט - אם מדובר בכוכבים, בגשם או בהדמיה של קוזט הקטנה בשעה שאמה הוזה אותה - כל אלו אסתטיים ומוסיפים נופך עדכני.
יש עוד רבות לומר על הפקת "עלובי החיים" של הבימה - למשל על המוזיקה החיה עתירת הרגש שהנגנים יוצרים בניצוחו של יוסי בן נון, על להקת השחקנים שנוכחותה טוטאלית ויציבה, וכמובן על בימויו המשובח של משה קפטן, שמשתקף גם בפרטים הקטנים ומהווה את יריית הפתיחה שלו בתפקיד החדש כמנהל האמנותי של התיאטרון.
ומעבר להכל, אפשר רק לקוות שאנשים לא ירגישו מאוימים מאורך ההצגה - ויבחרו להגיע. אפשר לעודד הורים לא להתעצל, ולחשוף גם את הילדים שלהם ליצירה החשובה והמרשימה הזאת, כדי שמשהו ממנה ידבק בהם הלאה. אפשר לייחל לכך שמי שיצפה בה יתהלך קצת במחשבותיו, יחוש כמה תחושות שאינן יומיומיות, ובעיקר ירגיש - "עברתי פה משהו".
