ראינו לך: מאחורי עטיפות האלבומים הישראליים
הלהקה שהוסיפה פצצת אטום דקורטיבית לחופי תל אביב, החברים שהתחפשו לקופים, הסיור הלילי של פורטיס בנמל הנטוש ואיך אפשר בלי דרישת שלום מהצעירה חשופת החזה שכיכבה בקלאסיקה של תיסלם. חזרנו לעטיפות האלבומים הבלתי נשכחות של המוזיקה הישראלית. חלק א'
זה לא חדש שקשה היום לייצר קלאסיקות. העשור וחצי הראשונים למילניום הנוכחי כמעט לא הניבו נכסי צאן ברזל תרבותיים, כשקשה להצביע על סרטים, ספרים או אלבומים שהיו לקלאסיקות מודרניות. באשר לאלבומים - אלו החשובים לוו לאורך השנים בקאבר הולם, עטיפה שהעניקה למוזיקה מימד ויזואלי ובדרך כלל יצרה בעצמה, לצד העיסוק בשירים, לא מעט עניין.
כשאתם חושבים על האלבום של החלונות הגבוהים, סביר להניח שהתמונה הראשונה שתקפוץ לכם לראש היא זו של השלישייה בשחור לבן, אריק איינשטיין מעשן אל מול עיניו הבוחנות של שמוליק קראוס, שמהווה בצילום משענת עבור ג'וזי כץ.
"מחכים למשיח" של שלום חנוך מעלה גם הוא זיכרונות של מאפרה גדושת סיגריות, וגם את השאלה מה יש למוזיקה הישראלית עם ניקוטין. "המכתב" של אביב גפן לווה בעטיפת הצוללת הצהובה, זיכרון אביתר בנאי הצעיר על עטיפת אלבום הבכורה שלו עדיין צלול, גם אם הדמות שבתמונה מטושטשת לחלוטין. שבנו אל הסיפורים שמאחורי כמה מעטיפות האלבומים האייקוניות ביותר בתרבות הישראלית. חלק ב' של הכתבה יגיע בשבוע הבא.
"רדיו חזק" - תיסלם
אחת העטיפות הזכורות במוזיקה הישראלית היא זו שליוותה את "רדיו חזק", אלבום הבכורה של תיסלם מ-1981. זה היה האלבום שהביא לתיסלם את תהילתה, שהתבטאה בתארי "להקת השנה" ו"שיר השנה", אבל עוד בטרם נשמע תו ראשון ממנו, זכו מעריצי הלהקה להתרשם מהתמונה שעיטרה את העטיפה. מול ארבעת חברי ההרכב, חנוטים בחליפות, עמדה בחורה בלונדינית עירומה. התיסלמים לא לגמרי מביעים עניין במתרחש מולם, כך נראה, אבל התמונה עצמה נחקקה בזיכרון הישראלי-תרבותי הקולקטיבי.
"זו עטיפה היסטורית כמעט, במושגים של מוזיקה ישראלית", אומר חבר ההרכב, יזהר אשדות. "לאותה תקופה זה היה יוצא דופן וחדש. המעצב של העטיפה הוא בחור אמריקאי בשם פאט מקג'ברן, שאין לי מושג מה קרה איתו מאז, אבל הוא קיבל את תפקיד המעצב כי במקור האלבום היה אמור לצאת קודם כל באנגלית בכל מיני מדינות באירופה. 'תנו לי רוקנ'רול' באנגלית גם יצא כסינגל בכמה מדינות. המחשבה הייתה אלבום עם אפיל בינלאומי.
"צריך לזכור שאנחנו מדברים על לפני 36 שנים", ממשיך אשדות. "היום עטיפה כזו, עם גוון כזה סקסיסטי, לא הייתה עולה על הפרק - שלא לדבר בכלל על לצלם את זה. אבל אנחנו מדברים על תקופה מאוד מאצ'ואיסטית ברוקנ'רול בעולם, וגם בארץ אני מניח".
עבור חברי הלהקה היה זה צילום מקצועי ראשון, לפניו רק נעזרו בשירותי התיעוד של חבריהם. הצלם שנבחר היה ז'ראר אלון (שצילם לא מעט עטיפות אלבומים באותן שנים) ואשדות ושות' עשו כל מה שאמרו להם. "לסטודיו הגיעה דוגמנית ששמה פנינה. היא עמדה מולנו וכמובן שהיא מאוד התביישה. הדביקו לה כל מיני ניירות דבק כדי שלא נראה שום דבר וזה הסיפור. עמדנו שם ארבעתנו. צעירים ומבוישים. החליפות היו החלטה שלנו. מאוד אהבנו חליפות באותה תקופה, ולבשנו אותן גם בהופעות. כשעשינו את המיקסים של האלבום בלוס אנג'לס, יאיר (ניצני) ואני הלכנו לחנויות יד ושניה וקנינו כמה חליפות. זה היה איזשהו טרייד מארק שלנו".
החליפות היו טרייד מארק. תיסלם בהופעה
בתמונה אתם לא ממש מביעים עניין בבחורה.
"אני כבר לא זוכר את הוראות הבימוי של ז'ראר ושל פאט המעצב וכל האנשים האחרים שהיו שם. כנראה אמרו לנו להיראות משועממים ולא מעוניינים באיזשהו צורה. יש גם איזה פרט שהרבה אנשים לא שמים לב אליו, וזה האנטנה בשיער שלה, שמרמזת על כך שאולי היא חייזרית או מה שאתה רוצה לחשוב".
היה עניין סביב העטיפה הזו?
"לא, לא חושב. חוץ מאשר כשהופענו בירושלים, אז על הפוסטרים ציירו לה חולצה. יאיר היה בקשר עם פנינה, לפני שנה-שנתיים מצאנו אותה והיא מצאה אותנו. היא חיה בלוס אנג'לס היום והיא מאושרת. זו העטיפה והיא חלק מהדבר הזה שהבאנו, החדש והשונה".
"זקני צפת" - זקני צפת
עוד עטיפת אלבום שסביר כי היום לא הייתה מתקבלת, או לפחות חברת התקליטים שמאחורי האלבום לא הייתה מעודדת, היא זו של זקני צפת. אלבום הבכורה של הרביעייה יצא ב-1992, והכיל קלאסיקות רוק ישראלי כמו "ריקי", ועסק במגוון נושאי טאבו כמו זנות וסמים. "זקני צפת" עתיד היה להפוך לאלבום חשוב בתולדות הרוק הישראלי, וככזה הוא גם לווה בעטיפה שייצגה נאמנה את תוכנו - או לפחות את המהות שלו.
"מי שעיצבה את העטיפה זו מאיה זר, אמנית וציירת", נזכר סולן הלהקה, מאור כהן. "החלטנו שנצלם אותנו על החוף בלי בגדי ים, בחליפות, בשביל להראות שלא נוח וחם לנו - קצת כמו לעשות רוקנ'רול בארץ. רצינו שירגישו שאנחנו מזיעים ולא קשורים לים, וגם יהיה בזה משהו תל אביבי וישראלי מאוד. בחרנו כל מיני תמונות שלנו, בעמידה ובישיבה, ואז ראינו את התמונה הזו והחלטנו שהיא מאוד טובה. הייתה בה המון תנועה".
עד כאן עטיפה די סטנדרטית, בטח ללהקת גיטרות בשנות ה-90 המוקדמות (ושימו לב לרע מוכיח רך השנים, בצד שמאל). כלומר, אם מתעלמים מפטריית האש שמאחורי חברי ההרכב, שמאיימת לחרב מספר מלונות המשקיפים על חופי תל אביב. "אני זוכר שאורן (לוטנברג) אמר 'אבל חסר משהו, זה נראה כמו סתם עוד תמונה של להקה'", מסביר כהן. "אז עלה הרעיון שנשים פצצת אטום מאחורה. נראה לי שזה גם קצת קשור לעובדה שזה היה אחרי מלחמת המפרץ, אז עדיין היה לנו בראש שמפציצים את תל אביב. זה גם הצחיק אותנו, כי זה היה מן שילוב של משהו מקומי עכשווי עם משהו פסיכדלי ומטומטם מספיק".
היום סביר להניח שיש מי שהיה מוצא את הפיצוץ בטעם רע.
"יכול להיות, אני לא יודע. כל התקליט הזה הוא עוף מאוד מוזר. אני מאוד שמח שהצלחנו להוציא אותו, עם כמה שהוא קיצוני יחסית לאלבומים אחרים".
היית משנה בה משהו?
"לא. אני מאוד אוהב את העטיפה הזו, היא מצחיקה אותי. יש בה תנועה והיא מצליחה להגיד משהו, עם כמה שהיא הזויה".
"פלונטר" ו"1900?" - רמי פורטיס ופורטיסחרוף
"אחד הדברים שמאוד אהבתי לאורך כל האלבומים, כשעוד יכולנו לעשות עטיפות, זה 'לסמבל' את המוזיקה, מלשון סימבוליקה - לתת לה ערך ויזואלי. זה היה עוד כלי להפעיל את הדמיון של המאזין", אומר רמי פורטיס, האיש שחתום מאז 1978 על "פלונטר", מהאלבומים החשובים בתולדות הPאנק הישראלי. פורטיס חתום באותה מידה גם על העטיפה הזכורה שמלווה אותו, ובמבחינתו מדובר במוצר נלווה חשוב ביותר.
"כל העטיפה הזו היא עבודה של צלם עתיק יומין, ותיק, בשם ז'ראר אלון. הוא צילם מלא אלבומים בתקופה ההיא. לאלבום קראו 'פלונטר' וכנראה שזה היה הפלונטר. הדברים בתמונה מאוד סמליים. זה היה לפני כמעט 40 שנה וצילמנו את זה איפה שהיום נמצא נמל תל אביב המפואר, עם כל החנויות. אז זה היה נמל די עזוב. היו בו מבנים נטושים, ובסיבוב לוקיישן שז'ראר עשה הוא מצא קיר מפורר ומאוד אהב אותו. אני חושב שבימים ההם נמל תל אביב היה אחד הלוקיישנים המועדפים על עטיפות אלבומים. היה בו הרבה יופי. אני זוכר את ליל הצילום, הכל צולם בלילה".
מה בין העטיפה של פלונטר לבין התכנים וכמה זה קשור למפלצת שהצל שלך יוצר בתמונה?
"שמע, אנחנו דואליים, לא? תמיד יש לנו חושך ואור. זה דבר שתמיד עסקתי בו. העניין הזה של חושך ואור, שקיעה וזריחה, וכל הדברים האלה משחקים אצלי הרבה מאוד".
אלבום נוסף ששלווה בעטיפה זכורה הוא "1900?", עליו חתום פורטיס לצד שותפו הותיק ברי סחרוף. "גם שם יש סימבוליזציה. יש שם מלאך בלי ראש והמספרים 1 ו-9", הוא אומר. "בשבילי הכל היה נראה באותה תקופה כמו סימן שאלה מאוד גדול. שיתפתי את הגרפיקאית בחוויה שלי לגבי האלבום, מה אני רוצה שיהיה בתוך זה. אני חושב שזה השיג את היעד שלו מפני שאין שם הרבה אינפורמציה, רק את המלאך והספרות. זה כל הסיפור, המלאך והספרות. אני מצפה למלאך, שיחזור לו הראש.
"באלבום האחרון שלי, 'תולדות הכותרת', וגם בזה שלפניו, 'החבר אני', עשיתי עטיפות מאוד מושקעות", מוסיף פורטיס. "ב'החבר' זה היה האמן פילפלד שעיצב, ובזה האחרון הבאתי צלם ממילאנו. הדוגמנית הראשית של ארמאני הייתה מלאך, עוד פעם מלאך אם שמת לב, רק שהפעם יש לו ראש. אם אתה עכשיו מסתכל אתה מבין שיש סיפור בהמשכים בין כל האלבומים שלי, באמת. יש פה סיפור שההתחלה שלו היא ב'פלונטר' והסוף שלו, טוב זה לא הסוף, אבל כרגע זה ב'תולדות הכותרת'. הדברים האלה נורא נחמדים. אני אמנם מוזיקאי, אבל אני נורא אוהב להבין מה אני עושה עם האמנות שלי, הרבה יותר מרק מוזיקה. איך אני מציג אותה, איזו סמליות אני מעניק לה, איך אנשים מבינים אותה. אני לא רוצה שהיא תהיה ברורה, אני רוצה שכל אחד ייתן את הפרשנות שלו לדבר הזה. זה כל היופי"
"משינה" (אלבום הקופים) - משינה
ובחזרה לאייטיז, וללהקה הפופולרית ביותר במיינסטרים הישראלי באותה התקופה. לאלבום הבכורה שלה לא היה ממש שם, אבל הוא לווה באימאג' בלתי נשכח שכלל ארבעה קופים - כמספר חברי להקת משינה.
"אני זוכר שבזמנו היה לנו צוות כזה, של צלם וגרפיקאי, עמי רובינגר וברי פרידלנדר - הם היו צוות המוחות שלנו", מספר חבר הלהקה, שלומי ברכה. "אני זוכר שתכננו להצטלם לעטיפה, ובביקור אצל פרידלנדר בסטודיו עברנו קצת על האלבומים שלו, על עבודות שהוא עשה. הוא צלם בינלאומי מאוד נחשב, היו לו תערוכות בניו יורק ובכל העולם ופתאום מצאנו תמונה של ארבעה קופים בקרקס עם המאלפת שלהם מאיזה קרקס בולגרי.
"בזמנו, כשהאלבום הראשון יצא, משינה מנתה רק ארבעה חברים", הוא ממשיך. "אבנר חודורוב אמנם הצטרף אלינו בסיבוב ההופעות הראשון, אבל הוא עוד לא היה איתנו בהקלטות של האלבום. אז פתאום ראינו את התמונה הזו והתחלנו לצחוק. אני חושב שיובל גילה אותה. הוא הסתכל על התמונה ואמר 'תראו, הנה אנחנו'. הסתכלנו על זה והתפקענו מצחוק. אמרנו 'וואו, גדול'. זה התאים לנונסנס, לכתיבה, לקלילות. זה גם היה הרבה לפני הארקטיק מאנקיז".
זה מעניין, כי בדרך כלל באלבומי בכורה להקה תעדיף לשים תמונה של החברים על הקאבר.
"אנחנו לא פחדנו מכלום בתקופה ההיא. אני חושב שאנחנו בכלל להקה כזו שמעיזה לעשות פרובוקציות. כל עוד אנחנו צוחקים על עצמנו זה בסדר גמור. אני חושב שאנשים מאוד אהבו את העטיפה הזו, זה היה מאוד מצחיק. גם הגדרנו מי מהקופים הוא כל אחד מאיתנו".
כל עוד הם צוחקים על עצמם זה בסדר. משינה צעירה
אתה יכול לפרט?
"הקוף הגדול באמצע הפריים זה יובל. משמאלו זה אני, מימינו זה איגי ומייקל זה הקוף הקטן. מייקל היה הכי קטן. יצא שבמקום להצטלם יצאנו עם עטיפה מוכנה במקום".
"חומר מקומי" - הדג נחש
כפי שכבר צוין, העשור וחצי האחרונים לא ייצרו יותר מדי עטיפות אייקוניות. ובכל זאת, יש עדכניות בודדות שהצליחו להיחקק בזיכרון של צרכן התקליטים הממוצע. אחת הבולטות שבהן היא זו של "חומר מקומי", אלבומה של הדג נחש מ-2004, שעליו תמונה של החטיף הישראלי ביותר שאפשר לחשוב עליו.
"זה היה רעיון של המעצב דורון עדות, שראוי לציין שהוא זה שהגה לפני כן את רעיון הילד המשתין בלוגו שלנו", מספר איש הדג נחש, שלומי אלון. "הפעם הראשונה שחשפנו את הילד הייתה ב-2002. שנתיים אחרי זה המשכנו איתו ל'חומר מקומי' וחיפשנו כל מיני דרכים להביע את החומר המקומי הזה. הוא הביא את רעיון הבמבה, שבהתחלה היה נראה לנו קצת זול ומוזר אבל כשהתרגלנו זה פשוט דיבר אלינו. פשוט ראינו את זה וזה הרגיש לנו טוב ונכון, אז התקדמנו איתו".
ברור לך שהעטיפה עושה קרייבינג עז לבמבה.
"חשוב לנו לציין שלא היה שם שום דבר שקשור בחסות מסחרית, אין שום קשר לאסם. זה היה עניין עיצובי גרידא".
מיהי המשפחה שמצולמת על האלבום של החברים של נטשה, לכמה זמן השביתו היהודים מעלית ומה לבשה מוניקה סקס מתחת לסווטשירט? כל זאת ועוד - בשבוע הבא, בחלק ב' של כתבת הסיפורים שמאחורי העטיפות. רוצים לשמוע גם את סיפורה של העטיפה האהובה עליכם? ספרו לנו על כך בתגובות.
