הקבוצה השנואה בגרמניה כבשה את הליגה
לראשונה בתולדותיה ר.ב לייפציג משחקת בליגה הראשונה, אבל הכדורגל האטרקטיבי והתוצאות המצוינות לא מעניינים את המבקרים שטוענים כי מדובר ב"קבוצת פלסטיק", כזו שאין לה ערכים אמיתיים וכל מהותה היא מסחרית וכלכלית בלבד
36 אלף הצופים שהגיעו ביום שישי שעבר ל"רד בול ארנה" בלייפציג ראו היסטוריה קטנה. הקבוצה שלהם, שניצחה את אוגסבורג 1:2, הפכה לעולה החדשה הראשונה בתולדות הבונדסליגה שלא הפסידה בששת משחקיה הראשונים. הניצחון הציב את ר.ב לייפציג במקום החמישי בטבלת הליגה הגרמנית, עם 12 נקודות, בדיוק כמו בורוסיה דורטמונד ובמרחק נקודה אחת מהרטה ברלין, השנייה בדירוג. "זה נחמד לראות שהשתלבנו יפה בבונדסליגה", אמר בסיום המשחק המאמן ראלף האזנהוטל. "אבל אנחנו עדיין רעבים. אנחנו רוצים יותר".
זה היה טבעי אם קבוצה שעלתה בפעם הראשונה בתולדותיה לליגה הראשונה, משחקת כדורגל התקפי ונאה לעין ורושמת תוצאות מרשימות, הייתה זוכה למחמאות ולפירגון מקיר לקיר. כי הרי כולם מחבבים את האנדרדוג. ראו מקרה לסטר בעונה שעברה. אבל את לייפציג שונאים. פשוט שונאים. כמעט כל חובבי הכדורגל בגרמניה פשוט מתעבים את הקבוצה ומייחלים לה הפסדים בלבד, או שתיעלם מעל פני האדמה. לייפציג כבר זכתה בתואר: "הקבוצה השנואה ביותר בגרמניה".
לפני שבועיים נדחתה פתיחת המשחק מול פ.צ קלן ב-15 דקות, כאשר אוהדי קלן קיימו הפגנה קולנית ליד האצטדיון ומנעו מהאוטובוס של לייפציג להיכנס למתחם. במחזור השני של העונה אוהדי דורטמונד החרימו את משחק החוץ בלייפציג. בדרך כלל מלווים את הקבוצה אלפי אוהדים למשחקי החוץ, אולם במקרה הזה הם החליטו להישאר בבית, לצפות במשחקה של קבוצת הנוער ולהתעדכן רק באמצעות הרדיו. אפילו את שידור הטלוויזיה הם החרימו. ואלו לא רק האוהדים. הנהלת דורטמונד סירבה לאשר ללייפציג להשתמש בסמל שלה כדי לייצר צעיף מיוחד לכבוד המשחק ההיסטורי – משחק הבית הראשון של הקבוצה בבונדסליגה.
האוהדים בגרמניה מכנים את לייפציג "קבוצת פלסטיק", כזו שאין לה ערכים אמיתיים וכל מהותה היא מסחרית וכלכלית בלבד. הנריק גרושצקי, אחד ממארגני המחאה של אוהדי דורטמונד, הסביר: "ברור שגם דורטמונד מרוויחה כסף, אבל הכסף הזה מושקע בחזרה בכדורגל. בלייפציג זה הפוך: הם משחקים כדורגל כדי למכור מוצר. זה ההבדל".
מה שמטריף את האוהדים בגרמניה זו המסחריות הבוטה של לייפציג, שמנוגדת למסורת ולעקרונות שמנחים את הכדורגל במדינה. וזה מתחיל עם השם. כולם יודעים שהמועדון נמצא בבעלות חברת משקאות האנרגיה הגדולה בעולם, "רד בול" האוסטרית, ואין שום כוונה ורצון להסתיר זאת. חולצות הקבוצה וסמל המועדון לא מותירים מקום לספק, עם שני השוורים האדומים. אבל השם הרשמי אינו Red Bull אלא RasenBallsport.
הסיבה היא שעל פי חוקי ההתאחדות הגרמנית אסור למועדון כדורגל לכלול בשמו שם של מוצר או חברה מסחרית. ולכן, כאשר אנשי "רד בול" הקימו את המועדון לפני שבע שנים, הם התחכמו. ראשי התיבות RB נותרו, ונמצאו מילים אחרות שלא יקלקלו את התכנית המסחרית (למי שמתעניין, המשמעות המילולית היא: "ספורט של כדור על דשא").
קונצרן "רד בול", המוערך ב-4.2 מיליארד אירו, משקיע כבר שנים רבות מאות מיליוני דולרים בענפי ספורט שונים. תחילה זה היה בספורט אתגרי, בהמשך הוקמה קבוצת פורמולה 1 ובשנים האחרונות נרכשו והוקמו גם מועדוני כדורגל בכל העולם: באוסטריה, ברזיל, ארה"ב, גאנה וגם גרמניה. כל זמן שלייפציג שיחקה בליגות הנמוכות, היא לא עוררה יותר מדי תשומת לב. אולם כאשר הקבוצה העפילה ב-2014 לליגה השנייה, החלה המחאה לצבור תאוצה.
באתר הרשמי של אחד ממועדוני האוהדים של בורוסיה דורטמונד, נכתב: "זו שערוריה שזרוע שיווקית של יצרן משקאות מאוסטריה משתתפת בליגת הכדורגל המקצוענית של גרמניה. זה מנוגד לכל הערכים הספורטיביים והרגשיים".
במרבית הליגות בעולם לא הייתה מתעוררת מחאה ציבורית, מאחר והכדורגל הפך בעשורים האחרונים לזירת המשחקים של האוליגרכים, השייחים והמיליארדרים. זה כבר הפך לנורמה, וזה לא מפריע לאף אחד. להפך, האוהדים דווקא מאושרים כשמגיע "שוגר דדי" מרוסיה, אינדונזיה, קטאר או ארה"ב, רוכש את הקבוצה ומביא שחקני חיזוק יקרים. אבל בגרמניה זה עובד אחרת. מועדוני הכדורגל בגרמניה שייכים קודם כל לאוהדים. התקנון קובע כי לאוהדים, או ליתר דיוק לחברי המועדון, יהיה תמיד רוב. זה מה שנקרא "מודל ה-50+1".
כך למשל לבאיירן מינכן, המועדון הגדול, העשיר והמצליח ביותר בגרמניה, יש 270 אלף חברי מועדון. כל אחד מהם משלם כ-60 אירו בשנה וביחד הם מחזיקים ב-75 אחוזים מהמניות. יתר 25 האחוזים מחולקים שווה בשווה בין שלוש חברות: אאודי, אדידס ואליאנץ. בגרמניה האוהד נמצא תמיד במקום הראשון, ולכן גם מחירי הכרטיסים הם הנמוכים ביותר מבין כל הליגות הבכירות באירופה. לפני כמה שנים הטילו 139 אלף חברי המועדון של דורטמונד וטו על התוכנית של ראשי הקבוצה להעלות את מחירי הכרטיסים.
השיטה הזו אמורה למנוע השתלטות של חברות מסחריות ואנשי עסקים על מועדוני הכדורגל, שעלולים לנצל אותם למטרותיהם הפרטיות – או להרוס אותם עד היסוד. המודל הזה נועד, כאמור, גם כדי לאפשר לאוהדים להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות. אגב, רק שני מועדונים קיבלו היתר לחרוג מהכללים הללו, שנוסחו ב-1998: וולפסבורג, שאותה הקימה חברת המכוניות פולקסוואגן ב-1945, ובאייר לברקוזן, שהוקמה ע"י חברת התרופות באייר ב-1904. התנאי היה שהחברות המסחריות הללו ינהלו את המועדונים לפחות 20 שנה ברציפות.
אז איך הצליחה לייפציג, שקיימת רק שבע שנים, לעקוף את המכשול הזה? בתחבולות. בניגוד ליתר מועדוני הכדורגל שמעוניינים להגדיל את מספר החברים, בלייפציג החליטו לנהוג בדיוק להפך. ארבע שנים אחרי הקמת המועדון היו רשומים בו רק תשעה חברים! ובעוד שבבאיירן מינכן או דורטמונד חבר מועדון שילם כ-60 אירו לשנה, בלייפציג הוא היה צריך להיפרד מ-800 אירו!
בשנים האחרונות גדל מספר חברי המועדון בלייפציג ל-600. נכון, זו התקדמות, עד אשר מגלים כי 300 מהם הינם עובדי חברת "רד בול"... רגע, זה לא מסתיים כאן. התקנון בלייפציג קובע כי לחברי המועדון אין זכות הצבעה, אלא רק במקרים מיוחדים. לא במקרה טוענים רבים וטובים בגרמניה כי בלייפציג לא באמת מכבדים את החוקים וכי מדובר במועדון "מושחת". וכמה חברים בכל זאת הם בעלי זכות הצבעה? 17 (במילים: שבעה עשר). אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.
כל התרגילים והקומבינות הללו רק הוסיפו שמן למדורת השנאה והתיעוב כלפי ר.ב לייפציג. וכמה אירוני שהאדם שיעץ לדיטמאר מאטשיץ, הבעלים של חברת "רד בול", להקים את הקבוצה הגרמנית שלו דווקא בלייפציג, היה פרנץ בקנבאואר, נשיא באיירן מינכן באותם ימים.
אולם בינתיים, למרות אווירת ה"אנטי" שמסביב, הקבוצה עצמה מצליחה מאוד. כמובן, בסיוע הכסף הגדול של "רד בול". בקיץ 2015 הדהימה לייפציג כשרכשה את החלוץ הצעיר דייבי זלקה מוורדר ברמן ב-8 מיליון אירו. זו הייתה הרכישה היקרה ביותר בהיסטוריה של הליגה השנייה. בסה"כ רכשה הקבוצה בקיץ שעבר שחקנים ב-18.6 מיליון אירו – יותר מכל קבוצות הליגה השנייה ביחד - אבל זה היה רק הסימן לבאות.
לקראת העונה הנוכחית מסע הרכש הסתכם ב-45 מיליון אירו, כשבין המצטרפים טימו ורנר, החלוץ בן ה-20 של שטוטגרט שעלה 10 מיליון אירו, והחלוץ הסקוטי בן ה-19 אוליבר ברק מנוטינגהאם פורסט ב-15 מיליון.
הרכישה של ברק נחשבת לסנסציונית, מאחר וכל הגדולות של הכדורגל האנגלי היו מעוניינות בשחקן שמשווים אותו לגארת' בייל, ולא רק בשל מהירותו (הוא רץ 100 מטר ב-11 שניות). בסופו של דבר הוא בחר לעבור לעולה החדשה בגרמניה, קבוצה אלמונית למדי במושגים בינלאומיים. הסיבה ברורה: לייפציג הציעה לו חוזה טוב בהרבה ממה שהציעו לו מנצ'סטר יונייטד, מנצ'סטר סיטי, צ'לסי, טוטנהאם וארסנל. ואגב, בזכות לייפציג הוא כעת הכדורגלן הסקוטי היקר בהיסטוריה.
וכמובן, איש לא הופתע כאשר לייפציג צירפה שלושה שחקנים מרד בול זלצבורג: בנו שמיץ, ולנטינו יוביץ' והקשר הגיניאי נאבי קייטה, ש"נרכש" ב-15 מיליון יורו. כן, רד בול זלצבורג הפכה להיות ספקית שחקנים ל"אחות הגדולה" בגרמניה, שהיא כיום ספינת הדגל של הקונצרן האוסטרי. ולכן קצת מצחיק לדבר על שחקנים שנמכרים מקבוצה אחת לשנייה בתוך ה"משפחה". הכסף בסופו של דבר עובר מכיס ימין לכיס שמאל. וגם זה מרתיח כמובן את טהרני הכדורגל בגרמניה.
גם עומר דמארי היה חלק מהתהליך הזה. בינואר 2015 לייפציג רכשה אותו ב-5 מיליון אירו, ומאז הוא מועבר מקבוצה לקבוצה בתוך ה"משפחה": תחילה לרד בול זלצבורג ואחר כך לניו יורק רד בולס, כאשר הוא בעצם שייך לר.ב לייפציג, שאליה הוא אמור לחזור עם סיום הליגה בארה"ב.
אי אפשר להתעלם מאספקט נוסף ומאוד משמעותי – העובדה שזהו מועדון הכדורגל המקצועני היחיד בכל שטחה של מזרח גרמניה לשעבר. אחרי הפלת חומת ברלין לפני 26 שנה החל האיחוד של שתי הגרמניות. אולם למרות השנים הרבות שעברו, יש עדיין פער כלכלי וסוציו-אקונומי עצום בין המערב העשיר למזרח העני. כל זה בא לידי ביטוי גם בכדורגל. מועדוני הפאר של מזרח גרמניה (דינמו דרזדן, מגדבורג, קארל צייס ינה, אוניון ברלין) נמחקו או שהפכו לקבוצות חובבניות בליגות האזוריות.
לייפציג, עיר של חצי מיליון תושבים, הייתה המקום האידאלי עבור אנשי "רד בול" להקים בה את הקבוצה שלהם: קהל פוטנציאלי גדול, רעב להצלחה ומעט מאוד התנגדות מקומית לפרויקט. אין אף קבוצה מקצוענית ברדיוס של 250 ק"מ סביב העיר. והיה גם אצטדיון מודרני, ה"צנטראל שטדיון", עם 43 אלף מקומות, שאירח משחקים במונדיאל 2006. האוסטרים חכרו את האיצטדיון ותמורת תשלום הגון קראו לו "רד בול ארנה".
ממוצע הקהל בעונה שעברה היה כ-30 אלף והעונה, בבונדסליגה, הממוצע צפוי לעלות עוד. יש טענה כי לא מדובר באוהדים אמיתיים, כי לקבוצה אין מסורת והיסטוריה, אולם אלו דברים שנבנים במשך שנים. מה שעוד נבנה זהו מתקן האימונים הענקי, בעלות של 35 מיליון אירו, שנחנך לפני כשנה. לדעת מומחים מדובר במתקן האימונים האיכותי ביותר בגרמניה, והוא כולל בין היתר דירות פרטיות לכל אחד משחקני סגל הקבוצה!
בינתיים, למרות כל המחאות שמסביב, הקבוצה עצמה עושה חיל. היא ניצחה את דורטמונד 0:1, הביסה את המבורג 0:4 בחוץ ומשחקת כדורגל מהיר, התקפי ומלהיב. היא כבשה עד עתה בכל משחקיה. האחראי הראשי על הצד המקצועי הוא ראלף ראנגניק, המנהל הספורטיבי, שאימן בעבר כמה קבוצות צמרת, כולל שאלקה שאיתה זכה בגביע וסיים במקום השני בבונדסליגה. אגב, כיום מדברים עליו כמועמד המוביל לתפקיד מנג'ר נבחרת אנגליה בעקבות שערוריית סאם אלרדייס.
ראנגניק בנה קבוצה צעירה (גיל ממוצע 24.3) ותוססת, שמאיימת להיות דיירת קבועה בצמרת הבונדסליגה. המטרה המוצהרת היא להגיע לגביעי אירופה בעונה הבאה ותוך כמה שנים לנסות ולהיות יריבה ראויה לבאיירן מינכן ולדורטמונד.
חובבי הכדורגל לא סובלים את ר.ב לייפציג, אבל האנשים הקובעים בכדורגל הגרמני דווקא מברכים על כך שקבוצה חזקה נוספת עומדת להצטרף לטופ. אולי הנס, נשיא באיירן מינכן לשעבר, אמר: "אם הפרויקט הזה יצליח, זה יהיה טוב לא רק למזרח גרמניה, אלא לכדורגל הגרמני כולו".
יו"ר המועדון, אוליבר מינצלאף, סיפר כי קרל היינץ רומניגה, מנכ"ל באיירן מינכן, אמר לו: "זה יהיה מצוין אם תהיה לבאיירן תחרות של ממש. סוד ההצלחה של הפרמייר ליג הוא שיש חמש או שש קבוצות חזקות שיכולות לזכות באליפות. בגרמניה זה רק באיירן ודורטמונד. אנחנו צריכים עוד". מינצלאף סיכם: "עם העוצמה הכלכלית של 'רד בול' ועם הרבה עבודה קשה, אולי בעוד כמה שנים זה מה שיקרה". ואם חושבים על זה, ר.ב לייפציג תוכל לעשות לבונדסליגה את מה שעשו רומן אברמוביץ וצ'לסי שלו לפרמייר ליג לפני 12 שנים – הרי גם אותה לא ממש אהבו בתחילת הדרך.
לפנייה לכתב/ת 
