שלוש על שלוש: ליגת העל יוצאת לדרך
רגע לפני הג'אמפ-בול שיוציא לדרך את עונת 2016/2017 בכדורסל הישראלי, בחרנו בשלוש ההעברות הכי משמעותיות של הקיץ האחרון. בונוס: שלוש שאלות בוערות על סדר היום. ואף מילה על אמארה סטודמאייר, או סוני ווימס (טוב, רק כמה)
הפועל ירושלים הנחיתה בארנה את אמארה סטודמאייר, מכבי ת"א תלתה את יהבה בסוני ווימס ואנדרו גאודלוק ובני הרצליה שמה את הז'יטונים שלה על ג'ף אדריאן.
אלא שעם כל הכבוד לתותחים הגדולים בעלי הרזומה העשיר או הדל ב-NBA, אלה לא באמת הבשורות החשובות שהביא איתו הקיץ האחרון בכדורסל הישראלי. רגע לפני שעוד עונה יוצאת לדרך, בחרנו בשלוש ההעברות שבאמת צריכות לרגש אתכם.
זה שינהיג: אלישי כדיר - מהפועל אילת למכבי ראשל"צ
ממוצעים בעונה האחרונה: 9.0 נקודות, 5.9 ריבאונדים, 1.7 אסיסטים
העונה האחרונה של אלישי כדיר באילת הייתה הפחות מוצלחת מבין השלוש שהעביר בדרום. גם מבחינה הישגית ובכל הקשור לשיתוף הפעולה הכל-ישראלי המפורסם עם אפיק ניסים, שהצליח להביא את הקבוצה לגמר גביע המדינה ולגמר הפיינל פור שנה אחרי שנה, נראה היה שהוא מתחיל למצות את עצמו.
בחצי גמר הפיינל פור מול ירושלים כדיר דווקא סיפק את הסחורה עם עשר נקודות ב-4 מ-9 מהשדה, ארבעה ריבאונדים וגם שלושה אסיסטים, אבל לא הצליח לשים בקופה את הגרוש ללירה שהיה חסר לאילת כדי לעלות לגמר, ואולי גם כדי לזכות באליפות.
אילת הייתה יכולה לעקוץ את ירושלים באותו ערב, האופן שבו ראשל"צ עשתה בדיוק את זה בגמר הבליט את גודל ההחמצה מבחינתה. כדיר קלע כמה סלים חשובים במשחק ההוא אבל עמוק בתוכו כנראה שידע שיכול היה לתרום יותר, בדיוק כפי שתרם לקבוצות אחרות בהן שיחק (כולל באילת) בצמתים לא פחות גורליים. באותו לילה בארנה, הוא היה שם בשבילה רק לפעמים.
בתוך מערכת היחסים המקצועית עם ניסים, כבר אמרנו, משהו הפסיק לעבוד. ניסים עצמו היה לא טוב בחצי הגמר עם 1 מ-9 לשלוש, אבל סיפק פלייאוף מצוין בזמן שכדיר חרק והתקשה למצוא את עצמו. הוא היה אמור להישאר עונה נוספת ועזב בגלל נטישת הבעלים דורון הרציקוביץ' שהביאה לביטול חוזהו, וברמה האישית הניעור הזה זה אולי בדיוק מה שהוא היה צריך. יציאה מאזור הנוחות האילתי, אתגר חדש, מערכת שתניח בידיים שלו את המפתחות באמונה שלמה ויותר מכל - איחוד עם אריק שיבק.
בראשל"צ הוא יקבל יותר מכל קרדיט אמיתי ממאמן שסומך עליו, ובעיקר אפשרות להתפתח מהבחינה האישית כשחקן ותיק ומוערך בקבוצה שרוצה להראות שגם אחרי שהופשטה מנכסיה יש לה מה לומר במאבקי הצמרת. כדיר הונחת למשבצת בכיר הישראלים בסיירת החדשה ששיבק בנה (לפחות עד שעתידו של שון דוסון בקבוצה יתבהר), ויכול לעשות את ההבדל בין עונה בינונית שמסתיימת במקום שישי וכלום, לעונה בינונית פחות שמסתיימת במקום החמישי ועוד עקיצה מפתיעה בפיינל-פור.
זה שיפתיע: אייזק רוזפלט - מהפועל חולון להפועל ירושלים
ממוצעים בעונה האחרונה: 10.8 נקודות, 7.1 ריבאונדים, 1.1 אסיסטים
ההחתמה המטורפת של אמארה סטודמאייר, לצד הדומיננטיות של ג'רום דייסון וקרטיס ג'רלס בהתקפה, יכולים בקלות לטשטש את החשיבות העתידית של אייזק רוזפלט עבור הפועל ירושלים.
התחושה הייתה לפעמים שאין לו באמת מה לעשות בבירה, אולי שהוא אפילו קצת מיותר. בתקופת ההכנה סימונה פיאנג'יאני אמנם לא הרבה להשתמש בו - וזה אכן סימן מעט מדאיג - אבל צריך לזכור שבתוך השוק הישראלי הדל ובעונה ארוכה ומלאה בנפילות מתח (הפועל ירושלים יכולה להעיד על כך טוב מכולן אחרי טראומת העונה הקודמת), התרומה שלו צפויה להתברר כמכריעה מהמצופה.
רוזפלט היה מהבודדים שהצליחו לייצר השפעה חיובית בתוך הכאוס של חולון בשנה שעברה (היחיד פרט לקלייברון שהעמיד ממוצע נקודות דו-ספרתי ורשם יותר מ-30 הופעות), ובתוך מציאות של חילופי שחקנים בקצב גבוה ותחלופה מבאסת, קל לשכוח וגם להעריך את הקביעות שייצר לעצמו בנוף.
העונה הקרובה תהיה השביעית שלו בישראל, והוא כבר הוכיח שהוא יודע להתמודד עם רחשים ביציע ולחצים של קבוצה עם קהל דוחף (ולפעמים גם מכביד). בדיוק מהסיבה הזו הניסיון שלו אמור לדבר חזק גם בקבוצה בעלת יומרות גדולות בהרבה מאלה של חולון.
זה כמובן לא אומר שההתאקלמות שלו תהיה קלה, עובדה שהיא לא, אבל נכון להיום ובטח בהתחשב בכך שמדובר בקלף ישראלי חשוב, רוזפלט הוא עדיין תכנית המגירה הכי טובה שיש להפועל ירושלים להציע במקרה שסטודמאייר נפצע. בטח מול הקו הקדמי ומצבת הישראלים של מכבי ת"א.
הוא מביא לבירה לא רק חושים מחודדים מתחת לסל אלא גם יכולת מוכחת להיות ריבאונדר אמין, תחום שירושלים לקתה בו מאוד בחסר בעונה שעברה, בעיקר בהתקפה (לקחה 38.3 כדורים חוזרים בממוצע, מקום שישי בליגה בלבד). בזכות רוזפלט ויחד עם שון ג'ונס והדומיננטיות הצפויה של סטודמאייר, היא צפויה להשתפר באספקט הזה.
זה שיושיע (אם ירצה): קאליף וואייט - מהפועל אילת להפועל חולון
ממוצעים בעונה שעברה: 12.8 נקודות, 2.8 ריבאונדים, 5.0 אסיסטים
אם כבר דיברנו על נקודות אור באפלה המתמשכת של חולון בעונה שעברה, קשה שלא להתייחס לוויל קלייבורן. מלך הסלים של הליגה היה המניה ההתקפית הבטוחה היחידה בסגל עמוס הבעיות של דן שמיר. דרושפאקה של דייויד בלאט ראתה כי טוב, צירפה אותו אליה בכסף קטן יחסית ועשתה עסקה שאמורה להשתלם לה. קאליף וואייט יכול להיות פתרון הולם לעזיבה של קלייבורן, למלא את החלל שלו ולתפוס את מקומו בתור הסקורר חסר העקבות.
וואייט הוא שחקן התקפי נפיץ, את זה אילת למדה להכיר היטב, שצריך הכוונה נכונה והיטמעות חלקה בתוך סיטואציה מקצועית כדי להפיק מעצמו את המיטב. כשזה קורה, הקבוצה שלו יכולה לנצח גם קבוצות איכותיות יותר ממנה. דן שמיר, שהביא אותו לארץ, יכול לעזור לייצר סביבו את המעטפת המתאימה שתעזור לו לקחת את חולון לפלייאוף.
אחרי שאיבדה שני עוגנים דוגמת קלייבורן ורוזפלט, וואייט, עם יחס חם וקבוצה שתעזור לו, בהחלט מסוגל להיות העוגן הבא. לצד כל זה, צריך להיות כנים: הוא ראוי לאזכור כאחת ההעברות הבולטות של הקיץ בליגה בעיקר בזכות חוסר הוודאות באשר להשתלבות שלו בחולון. וואייט הוא לא באנקר, רחוק מכך. אבל מי אמר שחולון במצבה הנוכחי זקוקה לבאנקרים משעממים?
גם הוא היה שותף מלא לפספוס של אילת בפיינל פור עם מופע בלהות של 1 מ-14 מהשדה, כולל 1 מ-9 מחוץ לקשת. בעונה שעברה האחוזים שלו מבחוץ עמדו על 17, ב-2014/2015 - על 37. לפני שנתיים, כשנבחר לחמישיית העונה, קלע ב-47 אחוזים מהשדה. בעונה שעברה נתקע על 38.
חולון לא יכולה להרשות לעצמה לקבל את קאליף המבולבל והלא יציב של העונה הקודמת, זה שמפגיז ללא רחם ובלי שליטה עצמית כשהוא קם על צד שמאל בבוקר. הדרך לשיתוף פעולה יציב והרמוני בין וואייט לפול דילייני, הרכש האניגמטי השני של הקבוצה (שיודע גם כן לייצר לאחרים וצפוי להיעדר מפתיחת הליגה בגלל פציעה), מתחילה בגישה בריאה ולא פחות חשוב בצעדים הראשונים של וואייט בביתו החדש. הרומן בין הצדדים צפוי להיות מהמרתקים שנקבל העונה בליגה.
ועוד שלוש שאלות אחרונות לפני הג'אמפ בול
1. בבני הרצליה החליטו לא להתאבד הקיץ על ג'יימס סינגלטון, שהפך מהרכש הכי מרשים של בני הרצליה בעונה שעברה לרכש הכי מרשים של קריית גת העונה. ג'ף אדריאן, שהשאיר מאחוריו קריירת NBA מפוספסת ותקוות מנופצות, הפך לכזה בעצמו הקיץ מבחינת מיקי גורקה. האם הוא יצליח לקחת אותה רחוק יותר מסינגלטון?
2. למעט הדקות שקיבל ברבע האחרון במשחק ההכנה מול דרושפאקה, ג'ו אלכסנדר היה הדבר הכי פחות מורגש, אולי יחד עם דגן יבזורי, בתקופת ההתגבשות של מכבי ת"א.
אלא שהפציעה הלא פשוטה של איתי שגב הופכת אותו פתאום לחיוני מאוד, במיוחד לאור העובדה שמדובר בשחקן ישראלי גבוה עם יד רכה שיכול למצוא את עצמו בעמדה 5 לפני שיספיק להגיד די.ג'יי סילי. מה תהיה מידת הסלחנות של ארז אדלשטיין כלפי חכמת המשחק הבעייתית שלו, ויותר חשוב - עד כמה הוא יכול להיות פקטור משמעותי באמת בליגה הישראלית?
3. האם במכבי יתחרטו על כך שנתנו לריצ'ארד האוול לברוח משולחן המו"מ, ועוד בנתיב המהיר לדרייב אין, היישר לצד השני של הכביש?
לפנייה לכתב/ת 
