"הבחורה על הרכבת": אישה שיורדת מהפסים
אמילי בלאנט מככבת בתפקיד הראשי בעיבוד הקולנועי לרב המכר המסחרר "הבחורה על הרכבת", שאמורה להיות אישה שתויה, מרוסקת וכעורה. אבל השחקנית הבריטית יפה מדי, וזוהי רק אחת מבעיות האמינות של המותחן, שעלילתו הולכת ומסתבכת אבל לא מובילה אותנו לשום מקום מתגמל
חובבות ספרות המתח המלודרמטית לא היו צריכות להמתין זמן רב מדי ליציאת העיבוד הקולנועי ל"הבחורה על הרכבת" ("The Girl on the Train"). הזכויות ליצירת הביכורים של הסופרת הבריטית פולה הוקינס נמכרו עד לפני יציאתו של הספר בתחילת 2015, ולכן גם לפני שהפך לתופעה שיווקית של 15 מיליון עותקים ב-50 מדינות. המנהלים של אולפני דרימוורקס ידעו בדיוק מה הם מחפשים: את הגרסא של שנת 2016 ל"נעלמת" (2014) - העיבוד השנון בבימויו של דיוויד פינצ'ר לספרה של ג'יליאן פלין. אלא שטייט טילור ("העזרה") הבמאי של "הבחורה על הרכבת" לא ניחן באיזמל המנתחים של פינצ'ר.
מכיוון שסרטו של פינצ'ר הרוויח סכום של 370 מיליון דולר, זכה לשבחי הביקורת, והביא מועמדות לפרס האוסקר לשחקנית רוזמונד פייק - ברור כי רף הציפיות מ"הבחורה על הרכבת" גבוה במיוחד. הקוראות המרוצות יכניסו לסרט רווחים יפים, אך קשה להאמין כי הסרט יטבע חותם משמעותי בתרבות הפופולארית.
הדמיון של "הבחורה על הרכבת" ל"נעלמת" נובע מכך ששני הספרים מציבים במרכזם דמות נשית בסיטואציה של מצור נפשי. בשניהם היא מתפקדת (מסיבות שונות) כמספרת לא מהימנה. זוהי אסטרטגיה נרטיבית בעלת מעמד מיוחד במדיום הקולנועי מכיוון שהמידע המוצג ולעיניי הצופים זוכה למידת אמון בסיסי שלא ניתנת לעדות הכתובה או מדווחת. בשני הטקסטים חוסר המהימנות של המספרת קשור לעמדה הפמיניסטית שניתן לטעון לקיומה. ההבדל המהותי הוא בין מספרת שמתגלה כלא אמינה בגלל המניפולציות הפסיכופאטיות שלה, לבין מספרת שאמינותה לוקה בגלל היותה קורבן.
העלילה קושרת בין שלוש דמויות נשיות ולכן, למרות שהיא מציבה במרכזה אחת מהן, היא נדרשת למבנה נרטיבי מסורבל ומבלבל למדי. המספרת העיקרית היא רייצ'ל ווטסון (אמילי בלאנט) הבחורה מהרכבת שמצבה נחשף בהדרגה בחלקו הראשון של הסרט. היא מבלה את ימיה על קו הרכבת הנעה מתחנת הגרנד סנטרל במנהטן לתחנת ארדסלי על האדסון (העלילה של המקור הספרותי התרחשה בלונדון רבתי). בדרך למקור מגוריה העכשווי הרכבת חולפת מול בית קרוב לפסים, מקום בו חיה "חיים מושלמים" אישה בלונדינית יפה בשם מייגן היפוול (היילי בנט). כשמייגן נמצאת על מרפסת ביתה בבגדיה התחתונים, או כשהיא נראית בלילות בחצר מחובקת עם בעלה סקוט (לוק אוואנס), נראה שיש לה את כל מה שלרייצ'ל אין.
רייצ'ל, כך אנו לומדים, גרה בעבר בבית סמוך לזה הנשקף מהרכבת. אז היא הייתה נשואה לטום (ג'סטין ת'ורו), אך לאחר שלא הצליחה להרות, היא הידרדרה לאלכוהוליזם ונישואיה התפרקו. כעת הוא חי עם אשתו החדשה - גם היא בלונדינית יפה בשם אנה (רבקה פרגוסון) - והם מגדלים את התינוקת שנולדה להם. רייצ'ל, לעומת זאת, לא רק שתויה מרבית הזמן, אלא שנדמה שחייה, כפי שנחשף בהדרגה, הם מנגנון הרס עצמי שיצא משליטה.
אלמנט האישה הנעלמת חוזר גם ב"הבחורה על הרכבת". מייגן לא רק עומדת בבגדיה התחתונים על המרפסת אלא משמשת גם כמטפלת בתינוקת של תום ואנה. בהדרגה אנו לומדים כי נישואיה רחוקים משלמות, וכן על הדינמיקה בינה לבין הפסיכולוג החתיך שלה ד"ר כאמל אבדיק (אדגר רמירז - דמות ממוצא ערבי שזכתה בגרסה האמריקאית למוצא ספרדי. מעניין למה). כשמייגן תעלם, הדבר יתרחש בנסיבות שבהן רייצ'ל עלולה להיות מעורבת. בגלל היות המספרת אלכוהוליסטית הבלאק-אאוטים אינם אירוע בלתי מוכר עבורה. וכשהיא מתעוררת מכוסה בדם, עולים ספקות האם יש לה קשר להיעלמותה של מייגן.
ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע :
פירוט נוסף של העלילה יפגע בחוויית המתח אותה הסרט מתיימר להציע. אולם חוויה זו ממילא לא ממש מצליחה להתממש. מלבד המספרת הלא מהימנה (עקב בעיית האלכוהוליזם שלה), יש גם הצגה של שתי פרספקטיבות אישיות נוספות - הן של אנה והן של מייגן. בנוסף יש עמדת העברה של מידע אובייקטיבי לכאורה. אם הקפיצות בין הפרספקטיבות השונות לא מספיקות, הרי שהמבנה הנרטיבי מציע גם ריבוי של קפיצות בין נקודות זמן שונות, ובחירה מאוד מניפולטיבית לגבי הסדר בו המידע מוצג לצופים.
עד שהסרט יגיע לסיומו, כל המידע המהותי יוסבר בדרך שנוכל להבינו ולא תישארנה שאלות פתוחות. יחד עם זאת, במהלך הצפייה בסרט (בעיקר בשליש הראשון) יש תחושה שמטרתו אינה לספר סיפור אלא להציג אוסף שברים של חוסר סיפוק ואומללות נשית. כשהמידע יתחיל להתחבר לקראת הגילויים המפתיעים (הם לא באמת כאלו), יהיה שימוש מוגזם במכשיר החביב על אופרות סבון יומיות של זיכרון מעורפל שמתבהר באופן פלאי ברגעים בהם הדבר נדרש.
כפי שניתן להבין "הבחורה על הרכבת" מציע חוויה קודרת ונטולת הומור או שנינות. בלאנט יפה מדי (המראה של הגיבורה תואר בספר באופן לא מחמיא), ושומרת על המבטא הבריטי למרות שהעלילה עברה לארצות הברית. היא מצליחה להקנות לדמותה את הפתטיות הנדרשת של אלכוהוליסטית אבודה, אך ברור כי הוליווד יצרה גרסה זוהרת של אומללות. חולשה מהותית יותר של הסרט היא בדמויות האחרות שכולן שטוחות ומוגבלות בקווי האופי ובמוטיבציות שלהן, דמויות שקשה מאוד לחבבן או להתעניין בגורלן, גם כאשר העלילה הופכת לפחות מסורבלת.
"הבחורה על הרכבת" (ארצות הברית) - במאי: טייט טיילור. שחקנים ראשיים: אמילי בלאנט, היילי בנט, לוק אוואנס, רבקה פרגוסון, ג'סטין ת'רו ואדגר רמירז. אורך הסרט: 112 דקות.
