רביצה מהנה: הסדרות שכדאי לראות ברצף
רצח בעיירה קפואה ומנותקת, קומדיה ישראלית מתוקה מרירה, עלילות הבלש הכי מוצלח על המסך או גיבור עם מסור במקום יד - הסדרות המומלצות למרתון על הספה
"האחיות המוצלחות שלי"
היצירה הטלוויזיונית הישראלית כמעט יישרה קו בשנים האחרונות עם אחיותיה בנכר - במונחי בימוי, צילום ותסריט, אבל עדיין יש לה נקודת תורפה אחת: ישראלים, מה לעשות, חזקים בדרמה, צבא, דת וריגול, ולא ממש מצטיינים בז'אנר הדרמה הקומית. או הקומדיה הדרמתית. בקיצור, השילוב העדין בין סיטואציות אבסורדיות משעשעות לבין צעדי התבגרות מדודים של דמויות קטנות ואבודות טרם נחקר כאן באופן ראוי. את תובנות הפיכחון המתוק-מריר תשאירו ל"בנות", בזמן שאנחנו נתפור כאן עוד דרמת פשע. עד "האחיות המוצלחות שלי", כלומר.
הסדרה בת 12 הפרקים שביים גורי אלפי הייתה אחד משיאי היצירה המקומית של השנה שחלפה, לא מעט בזכות התסריט הנהדר שכתבו גלית חוגי ונועה ארנברג, והרבה בזכות שלוש השחקניות שהובילו אותו: דנה אברהם סמו כאחות בכורה מבולבלת מינית ובכלל, טס השילוני כבת זקונים עם בעיות דימוי גוף וחוסר יכולת להשתלב במערכת הצבאית הסחית, ונלי תגר כילדת הסנדוויץ' בת העשרים וקצת, האבודה כמו לא מעט מבני דורה.
"האחיות המוצלחות" הצליחה להציג תמונה די מדויקת של ישראליות צעירה מודל 2016, ואפילו הסצנות הצבאיות שלה דמו יותר לצה"ל של "אפס ביחסי אנוש" מאשר לזה של "טירונות" (ותודה לגל תורן ועדי חבשוש, שמשחקים שם דמויות הראויות לספין אוף משלהן). פרק אחד אפילו כולל הופעת אורח של ירון לונדון כראש הממשלה, והנאום שהוא נושא שם מצליח לתמצת בכמה משפטים את הבעיה העיקרית (והבליינד ספוט הענק) של דור ה-Y. רק בשביל זה שווה לצרוך אותה ביום אחד. ובשביל הרבה יותר מזה, למען האמת. (עמי פרידמן)
"שרלוק"
התחלתי לצפות ב"שרלוק" בגיל 28, שש שנים אחרי שהסדרה עלתה למסכים. נשביתי בקסמיו של הבלש האספרגרי כמעט מיד, וסופי השבוע שלי הוקדשו כולם להשלמת פערים. הדיאלוגים החדים, התעלומות של ארתור קונאן דויל שקיבלו טוויסט מודרני, העונות הקצרות, מערכות היחסים בין הדמויות ולונדון, שמצטלמת נפלא תמיד - כל אלה הופכים את הסדרה לבינג' מטיריאל, אולם אורך הפרקים (90 דקות תמימות) מצריך תכנון צפייה מראש.
מי שיתחיל לצפות בפרק באחת בלילה לא ישרוד כדי לראות את סופו, וזה מצער כיוון שכל פסיק בסדרה עשוי להשפיע על העלילה, שמצליחה להפתיע בכל פעם מחדש. אם אתם מחובבי סדרות המתח, ומאסתם בקיטש האמריקאי, תנו צ'אנס לבריטי הכי שווה ברחוב בייקר. לא סתם אומרים שבלונדון הייאוש נעשה יותר נוח. (מיטל קויפמן)
"לכודים"
עלילה העוסקת ברצח שמטלטל עיירה קטנה ונידחת היא אחת השחוקות והוותיקות על המסך שלנו, ובכל זאת - עוד ועוד סדרות ממשיכות להתבסס עליה ולעשות את זה בהצלחה. גם "לכודים" האיסלנדית משתייכת לז'אנר, ומוכיחה ששלג ושפה זרה רק עושים טוב לנרטיב המוכר.
גופה מבותרת שנמצאת במי המפרץ ליד עיירה זניחה באיסלנד, מביאה להשתלשלות עניינים הכוללת רצח, התאבדות, סחר באנשים ושחיתות שהחלה בימי המשבר הכלכלי הגדול שריסק את המדינה. מי שמנסה לעשות סדר בדברים הוא מפקד המשטרה המקומית אנדריי - שבניגוד למקבילים אמריקנים לא נחשב למודל של יופי גברי. מדובר בגבר גדל גוף ומזוקן ובגיבור מצוין לסיפור. לאנדריי עצמו יש תסבוכת משפחתית עם אשתו לשעבר שמתנהלת במקביל לתיק הרצח שהולך ותופח. הוא נאלץ להתמודד עם ההתפתחויות בעזרת שני שוטרים נוספים בלבד, כי העיירה מנותקת בעקבות סופת שלגים - אין יוצא ואין בא ובעיקר אין תגבורת.
העלילה מותחת, הדמויות מוצלחות והנופים הקפואים עוצמתיים ומרהיבים. אם תצליחו להתגבר על השמות המבלבלים משהו - מדובר בסדרה מושלמת לבינג' משביע. (נילי לוין)
"לואי"
"לואי" היא הסדרה (תקראו לזה Sadcome) שבה שימש הקומיקאי לואי סי קיי מאז 2010 ועד 2015 (עת יצאה לפגרה ללא תאריך תפוגה) ככותב, במאי, מפיק, עורך לפרקים וכמובן ככוכב, ועמה פרץ אחרי 20 שנה בתעשיית הבידור את חומת יודעי הדבר.
בזכותה הרוויח (ואיבד) את המיליונים ליצירת "הוראס ופיט", הפרויקט העדכני וההו כה מהולל שהוציא לרשת במפתיע וכלל אותו, את סטיב בושמי, אידי פאלקו, ג'סיקה לאנג ורבים נוספים במינימום תנועות מצלמה ובשלל רבי שיח (וגם מונולוגים ארכניים) על הא, דא, סדום, עמורה, היפסטרים ודונלד טראמפ.
בשונה מ"הוראס ופיט", מאתגרת ומומלצת בחום כשלעצמה, "לואי" היא אנסמבל של דמות אחת. במרכזה ניצב קומיקאי בגיל העמידה ושמו - הפתעה הפתעה - לואי. בדומה לסי קיי, גם לואי גרוש, ניו-יורקי ומעביר את חייו בהופעות סטנד-אפ, בפגישות עם שתי בנותיו הקטנות ובהיתקלויות בחברים, קרובים או זרים גמורים, שמובילות לא פעם לשיחות נפש ולשלל סיטואציות סוריאליסטיות שמדגישות את העגמומיות והבנאליה של היומיום.
"הוראס ופיט"
ואלו, למעשה, החיים עצמם. לואי מתנהל בתוך העצב המתון הזה שהוא חייו המודרניים, מפלרטט עם הזקנה, המוות, החרדה לשלום הבנות, המוגבלות הרגשית. מנסה להילחם בכל אלו ולא להיגרר למטה. לפעמים הוא צוחק להם בפנים, לפעמים הוא מובס ואנחנו צוחקים - כי אלו החיים.
ומה יהיה בסוף? גם כאן, לואי יודע הכי טוב ולא יודע דבר: "יש סופרבול, יש כלב שתופס פריזבי; יש המון דברים שקורים אחרי המוות, אנחנו פשוט לא כלולים בם". וזה, חברים, קורע לב - וגם קורע אותנו מצחוק. (ענת טייכר)
"אש נגד כוחות הרשע"
זו לא העלילה המהודקת ביותר, אלה ממש לא השחקנים הטובים ביותר, והדיאלוגים - טוב, אלא אם כן הערות סקסיסטיות ו/או גזעניות שנונות למחצה עושות לכם את זה, גם הם לא משהו. אפילו הרשת שמשדרת את זה היא לא בדיוק מהליגה של HBO. אבל על כל החסרונות שלה, "אש נגד כוחות הרשע" (Ash vs. Evil Dead) מפצה בכיף טהור, והמון ממנו.
עבור חובבי אימה טראשית א-לה אייטיז, אין סדרה מושלמת מזו - למעשה, היא אפילו המשך ישיר לזוועות המשעשעות שנראו על המסך לפני שלושה עשורים ויותר: הגיבור, אשלי "אש" וויליאמס (בגילומו של ברוס קמפבל המתקמבק), חוזר למסך הקטן אחרי טרילוגיית הסרטים של סם ריימי שהחלה עם "The Evil Dead" ב-1981. אז הוא נאלץ להרוג את חבריו בבקתה שבה נפשו אחרי שישויות מרושעות השתלטו על גופן. בהווה, אש המזדקן חי בקראוון, מרוויח שכר מינימום ומטביע את עברו בסמים ואלכוהול. לפחות עד שהמתים המרושעים חוזרים לרדוף אותו (באשמתו כמובן). אה כן, וחסרה לו כף יד, שהוא נוטה להחליף במסור חשמלי, לכל צרה שלא תבוא.
בעונה הראשונה, ששודרה בעונה שעברה, אש ושני שותפיו הצעירים לדרך - פבלו (ריי סנטיאגו) וקלי (דנה דלורנזו) - ניסו לגלות איך לעצור את צבאות הרשע המאיימים על העולם שסביבם. המסע הזה הגיע לסיום מפתיע (בעזרתה של לוסי לולס - הלא היא זינה הנסיכה הלוחמת), אך המאבק התחדש עם פתיחת העונה השנייה לפני כשבוע.
פרקי הסדרה קצרים (פחות מחצי שעה כל אחד), הזויים ומדממים במיוחד, ובדרך כלל קורעים מצחוק - ויחד עם הסרטים המקוריים (שאולי נראים היום זולים ומיושנים, אבל עדיין משעשעים מאוד) מהווים בינג' מושלם למי שעדיין לא נשאב למאבק ב-Deadites. (דרור עמיר)
לפנייה לכתב/ת 
