שתי עיניים מחייכות מול נציגי כל העולם

התשובה נמצאת בשתי תערוכות מיצירותיו של בני המתקיימות כעת בעיר. התערוכה האחת מוצגת בגלריה שבבית הכנסת של Park Avenue (בקיצור PAS), אחד המוסדות המעניינים של יהדות ארצות הברית וניו יורק. התערוכה השנייה, מיצג של יצירות הדר, מועלית באו"ם. שתי תערוכות הביאו את הדר לתוך השיח בדעת הקהל היהודית בניו יורק ולתוך דעת הקהל העולמית במסדרונות האומות המאוחדות.

מימין: לאה ושמחה גולדין, השגריר דני דנון והאח התאום צור, מול תמונתו של הדר באו"ם. ברברים מחזיקים בגרונן של מדינות המערב(צילום: קובי גדעון, לע"מ)

ב־15 בספטמבר נפתחה התערוכה של הדר ב־PAS, בערב שאורגן על ידי הקונסול הישראלי בניו יורק דני דיין. אנשים רבים התאספו בשעות הערב בגלריה, משוטטים בין הציורים של הדר, מביטים באיורים שלו, נעצרים ליד חולצות הטי שאייר בהומור חד, ובמיוחד ניצבים נדהמים ליד הגדלה של פירוש שכתב לספר "מסילת ישרים" של רמח"ל. היה זה אירוע שנגע ללבי מאוד, לראות את היצירות של בני, כה רחוק מארצנו, זוכות להתייחסות חמה וקרובה כל כך, ובמיוחד להבנה כי הדר מייצג עכשיו בעיני היהודים בעולם את החייל הישראלי. כפי שאמרו רב הקהילה אליוט קרוסגוב ודני דיין שדיברו על הבחור הצעיר – אמן, תלמיד חכם ולוחם – שנהרג במהלך הקרב על עזה וגופתו נחטפה ומוחזקת בידי חמאס: דמותו ויצירתו הפכו למייצגות האופי המיוחד של החייל הישראלי כנגד השטנה, ההכפשה והרעל שמטיחים בחיילי צה"ל אנשי ה־BDS, מוסלמים שונאי ישראל, נציגי השמאל הרדיקלי ואלה השואפים לסלק את מדינת ישראל ממפת העולם.

המיצג באו"ם הוא דבר אחר לחלוטין.

הדר נהרג בעת הפסקת האש ההומניטרית שאותה יזם מזכיר המדינה ג'ון קרי, שגייס אליו את מזכ"ל האו"ם באן קי מון. ביחד הם העבירו להנהגת ישראל את הסכמתו של חמאס להפסקת אש שתכלול לא רק ירי אל מעבר לגבול, אלא תחול גם על פעילות הארגון בתוך הרצועה. קרי ובאן קי מון יצאו בהצהרה משותפת ובהודעה כתובה. חמאס הפר את הפסקת האש הזו. הדר, ליאל גדעוני ובניה שראל, שלושת חיילי סיירת גבעתי, נהרגו, וגופתו של בני נחטפה על ידי חמאס ומאז מוחזקת על ידו. יותר משנתיים ימים.

ציוריו של הדר. אי־אפשר להתחמק(צילום: קובי גדעון, לע"מ)

בראיון פומבי הכחיש יו"ר חמאס חאלד משעל את הסכמת הארגון להפסקת האש הכוללת הזו. מיד כשקמתי מהשבעה ניסיתי להעלות עניין זה על סדר היום הבינלאומי. או שמשעל משקר, אמרתי, או שקרי ובאן קי מון משקרים, ובכל אופן הם אחראים על החזרת הדר לארצו. לא כדאי – הסבירו לי אז ברמות הגבוהות ביותר – ראש הממשלה נמצא בעימות עם קרי ואובמה בעניין הגרעין האיראני, הדרישה שלכם תטבע בוויכוח הזה, ומזכיר המדינה לא יתייחס. קיבלנו. במהלך השנתיים האחרונות ניסינו שלוש פעמים להגיע למזכ"ל האו"ם כדי לתבוע את אחריותו, והוא התחמק מאיתנו שוב ושוב. העברנו מכתב, נפגשנו עם ראש המטה שלו, ולבסוף לפני כמה חודשים נפגשנו איתו אצל ראש הממשלה. בפגישה הזו הציגה בפניו לאה אשתי את המצב לאשורו, תבעה את אחריות האו"ם, ואף העברנו לידיו מכתב ובו בקשה שימנה נציג מיוחד מתוך ועדת הנעדרים באו"ם כדי שתחקור את גורלם של הדר ואורון שאול. הוא הביע את רגשי השתתפותו הכנים, הסכים לקבל את המכתב וטס לדרכו.

כעת אשתי, בני ואני יצאנו למסע לניו יורק, למושב העצרת הכללית של האו"ם. במשך שבועיים רצופים נציגי כל העולם מגיעים לעיר, מתארחים במוסדות הארגון, ומקיימים דיונים בכל נושא הקשור לעולם ולמה שמתרחש בו. סכסוכי גבול, רעב, מחלות, עבדות ועוד ועוד. אלפי אנשים ישוטטו במסדרונות האו"ם, וזה הזמן להציג את ענייננו. החלטנו שדווקא בזמן זה עלינו לייצר משהו שיעזור לנו להיאבק בציניות, בצביעות ובחולשה של האומות המאוחדות, ולהעלות את חוסר האנושיות של אויבינו על סדר היום העולמי. הבאנו את הרעיון לדני דנון, שגרירנו הבלתי נלאה לאו"ם, והוא ומשלחתו הצליחו להשיג אישור למיצג של יצירות הדר בבניין לכל תקופת מושב העצרת הכללית.

כעת אני עומד במיצג ברחבי הבניין העצום הזה, ומביט בעיניו של בני המביטות בי בחיוך הנצחי. במסדרון המרכזי והסואן ביותר בבניין האו"ם, המסדרון שבקצהו האחד מעליות ובקצהו השני בית הקפה, לאורך 50 מטר, מוצג הדר, קצין ישראלי, מוצגות יצירותיו ומסופר סיפורו. חברתנו האוצרת אלינור מילצ'ן ברק הצליחה לנצל את החלל הגדול הזה ולבסס אגרוף אדיר הנדחף לפרצופם של העוברים במסדרון ללא יכולת התחמקות.

שלוש תמונות דיוקן ענקיות של הדר תלויות על קיר המסדרון, בתחילת המיצג בסופו ובאמצעו, חופפות לשלושת העמודים התומכים במסדרון ומהווים שלושה עמודים של רצינות וחיוך המחזיקים את התערוכה. הדר, ענק המחייך אליך במבט כובש, פעם כלוחם עטוי אפוד, פעם כצוער בסיום קורס קצינים בבה"ד 1 ופעם, מאושר מתמיד, בעת אירוסיו. בין הדיוקנאות נמצאים ציוריו של הדר, לוכדים אותך ועוטפים אותך בזרימה של צבעים חיים. עבודה שעשה בגיל 14 בקיימברידג' – נגנים המנגנים להנאתם ביום גשם; ציור שצייר לארוסתו עדנה – זוג בחוף הים ולידם דייג הדג כוכבים מתחת להילה של הירח; ילד המצייר במי נהר; וחלילן בנווה מדבר ליד אילות.

אני עומד ומביט באנשים המעונבים, הנעצרים אל מול העיניים המחייכות או הציורים המושכים, ולפתע מבינים כי הם מביטים במיצג פרו-ישראלי, מיצג המציג את החייל הישראלי כקצין מחייך, אמן, מוסרי, אדיב, נחוש ורציני. ולא בדמותו הקבועה באו"ם, קלגס. בפליאה הם קוראים את הדברים הכתובים על הקיר והם מבינים כי האויב שלנו, נחות, לא אנושי, הוא גם האויב שלהם.

המסדרון הזה הוא גם תחנתם של הצלמים והכתבים מכל העולם, היושבים בו נכונים לזינוק לקראת אירוע או אישיות חשובה. כולם מביטים בציוריו של הדר, מנסים עליהם את הפוקוס במצלמה, מצלמים אותם שוב ושוב.

בנימין ושרה נתניהו בביקורם בתערוכה(צילום: קובי גדעון, לע"מ)

איך אתם מתכוננים לעזור? שואלת לאה.

אני אמנם מנוע מלהציג את השיחות והתשובות בפומבי, אבל שני דברים אפשר לתאר בכתב, את איכות הקפה ואת מסקנותיי.

הקפה האיטלקי היה כמובן הטוב ביותר, לאחריו צועדים בשורה אחת הצרפתי והגרמני, כל היתר נגררים אחריהם במרחק ניכר, ובסוף נמצא התה האנגלי שהוגש עם ביסקוויטים. המסקנה היא שלכולם נגיעה מכאיבה לטרור. שר אחד שבנו בצבא בגילו של הדר, לאחר יש תאומים שהיו במרכזו של אירוע טרור וניצלו (תודה לאל), שר גרמני ששירת באפגניסטן והתמודד עם פקודים שנהרגו, שר בריטי שאיבד את אחיו בקרב עם אל-קאעידה, שר צרפתי שמעורב בעשייה מול הטרור האיסלאמי, וכמובן שווייצרי שמספר לך שכולם מסכנים וצריך להקשיב לצד השני. כולם מאוחדים בדעה שיש להתמודד עם הטרור, וכולם מחכים לקפיצה הנחשונית שתציג בפניהם את הדרך. אנחנו כמשפחה חשנו כי הצלחנו להזיז משהו בקיפאונן של המדינות, אולם עדיין נדרש מישהו שיורה להן איך לפעול. נראה שמדינות המערב מדברות על ערכים שעיצבו אותן במשך מאות בשנים, ועתה מפחדות לצאת למערכה בשמם.

כאן כמובן נשאלת השאלה: האם מדינת ישראל תוכיח שוב את יכולתה הנחשונית לטפל בטרור, או שתזדנב עם היתר? האם מדינת ישראל תציג את נושא חטיפת הגופות כעניין אנטי-הומניטרי ואת הפתרון המתבקש ללחץ בלתי מתפשר על חמאס עד שייכנע לערכים שלנו, או שמדינת ישראל תצטרף ליתר, מקהלת הצביעות הכללית של הפרדה מלאכותית ובלתי מוסרית בין מחוות הומניטריות שחייבים לקיימן אף שהן משרתות ומחזקות את האויב, ובין ערכים?

בקשר הזה יש להזכיר את ההתגייסות של הנהגת יהדות ניו יורק.

ב־19 בספטמבר התכנסו אנשים נחושים בפינת הרחובות E 43rd ו־Tudor City כדי לבטא את דעתם על הרוע שבמעשי חמאס בתביעה והחלטה (Resolution) שיוגשו לאו"ם כדי לתקן את המצב. על החלטה זו מנצח הרב מייקל מילר מהארגון היהודי הניו יורקי החזק JCRC, ושותפים לה חברי קונגרס וסנאטורים, נציגי מועצת העיר ניו יורק, נציגי מדינת ניו יורק והקונסול הישראלי. כולם קוראים לאו"ם לפעול כדי להביא לשחרורם של אזרחי ישראל שבתפיסת חמאס, והחזרת גופותיהם של הדר ואורון לידי משפחותיהם. היו אלה אנשים מוסריים ואחראים, המציבים בפני העולם החלטה אמיצה כנגד רוע שבו נתקלו, ומאמינים בכוחם של ההתכנסות ואיחוד הכוחות לבער את הרוע. כך אמרו שם: "אין זו שאלה של פוליטיקה או של דת. זו שאלה של נכון או לא נכון, וזה לא נכון". "אנחנו יודעים להבחין בין טוב לרע, אנחנו מחזיקים תנ"ך ביד אחת וחוקה אדירה ביד השנייה, ואנחנו נתריע נגד כל רוע". הקונסול דני דיין דיבר באופן אמיץ ונרגש על "כבוד האדם".

ברוח זו של התערוכה, המיצג וה־Resolution של האמיצים והנחושים, חיכינו לשיאו של המאמץ – נאומו של ראש ממשלת ישראל בעצרת הכללית של האו"ם. בצד האולם ישבנו אשתי ואני, הוריו של הדר, וצור אחיו התאום שנלחם 700 מטר ממנו במבצע צוק איתן.

כרגיל, נאום ראש הממשלה היה ערוך לתפארת ובמרכזו התפקיד החשוב ההולך וגדל של מדינת ישראל בקרב אומות העולם, בקרב מדינות ערב מתונות ובקרב מדינות אפריקה. מגמה זו, משוכנע ראש הממשלה, תייצב את ישראל במקום הראוי לה גם באו"ם, בהתאם לאופייה האמיתי ותפקידיה החיוביים, ותרחיק את מקהלת משמיציה שמורכבת מרוב המדינות החברות בארגון. כשהגיע ראש הממשלה לתאר את אויביה הבלתי מוסריים של ישראל אמר, "זה אותו חמאס, אותו ארגון טרור שבאכזריות בלתי נתפסת ממאן להחזיר שלושה מאזרחינו ואת גופותיהם של חיילינו הנופלים, אורון שאול והדר גולדין".

מדוע במעמד היסטורי זה אין ראש הממשלה מציין את תפקידו ואחריותו של האו"ם בהפסקת האש? מדוע אינו תובע את אחריותו של מזכיר המדינה האמריקני קרי? מדוע אין ראש הממשלה מייצג את התביעה החד-משמעית להחזרת הגופות במוסד המנציח את המצב? מדוע אין ראש הממשלה עומד בראש המסע נגד הטרור החמאסי, ומוביל את הדוגמה שלה מייחלים מנהיגי העולם החופשי הנבוך, יהדות ארצות הברית על כל שלוחותיה והמנהיגות האמריקנית? היכן ראש המשלחת הצעיר לאו"ם שביקש לעמוד בראש המאבק בטרור וביקש להנהיג את הדמוקרטיות המערביות מול האיום המסוכן ביותר? היכן "העוז וההדר" שבתפיסה הז'בוטינסקאית, שההנהגה שלנו תפעיל נגד חמאס?

אנחנו, משפחות גולדין ושאול, איננו משפחות אומללות הנאנקות תחת אכזריות חמאס, אנחנו משפחות ישראליות גאות התובעות מאבק בחמאס. עשייה. דרך שתוביל לשינוי המגמה הפסיבית נגד חוטפים, ברברים, אנטי-הומניים המחזיקים בגרונן של מדינות המערב.

המסע הזה בניו יורק הבהיר לנו כי כמו בארץ, גם שם מעבר לים, הן היהודים, הן מנהיגות העולם, כולם מייחלים להנהגה שתתמודד עם האתגר.