אנשי הספורט שצריך לבקש מהם סליחה
מאירה ויגדורצ'יק ועד דודו גורש: לרגל יום הכיפורים לא מעט אנשים בספורט הישראלי ראויים לבקשת מחילה על היחס אליהם מצד כלי התקשורת והציבור, שלא תמיד היה הוגן. סלחו לנו כי חטאנו
גם בספורט הישראלי יש לא מעט דמויות שמגיעה להן איזו אמירת סליחה קולקטיבית מצד התקשורת והציבור כאחד. במקרים אחדים הביקורת עליהן הופרכה לחלוטין ובמקרים אחרים היא פשוט הייתה מוגזמת.
אירה ויגדורצ'יק
המאמנת המצליחה והכוהנת הגדולה של ההתעמלות האמנותית בישראל סיפקה לתקשורת פנינים וצבע בכל פעם שרק פתחה את הפה, אבל די היה בבעיטה-לכאורה כדי שתפרוץ מהומה רבתי. מכתב הורי המתעמלות כבר ניפח את הסיפור מעבר לכל פרופורציה.
כשאלכס פרגוסון זרק נעל על דייויד בקהאם בחדר ההלבשה בעשור הקודם, איש במנצ'סטר יונייטד לא העלה על דעתו לפטרו. אצלנו, שברי עדויות וכמה הורים כועסים מספיקים כדי לטלטל את כיסא המאמנת הראשית של הנבחרת הישראלית המצליחה ביותר בכל ענפי הספורט.
דודו גורש
עצירת הפנדל הדרמטית מול מקדוניה הייתה חותמת נוספת להצלחה של גורש בגירוש הספקות והשתקת הביקורות. ספקות לא היו חסרים: גילו של השוער (יחגוג 37 בפברואר) עמד במוקד, ורבים תהו האם מי שהיה רגיל למאבקי התחתית עם עכו יהיה מסוגל לעמוד בשערה של קבוצת צמרת שנאבקת על האליפות.
התואר של הפועל באר שבע הוכיח שגורש מספיק טוב ויציב; כל זה בזמן ששוערה של הקבוצה שסיימה את עונת 2015/16 במקום השני עלה שלושה מיליון אירו. בקיץ הנחיתו בבאר שבע את גיא חיימוב כדי להתחרות איתו על מקום בהרכב, אבל גורש מוכיח שוב ושוב שהוא לא הולך לשום מקום.
לונה צ'מטאי
הספורטאית שנשואה למאמן האתלטיקה דן סלפטר קיבלה אזרחות ישראלית רק לאחר מאבק ממושך. באולימפיאדה בריו היא לא הצליחה לסיים את המרתון ופרשה בקילומטר ה-33 בגלל כאבים בכתף, שנבעו בעקיפין מכך שהיא עדיין הניקה את בנה הקטן. "אני עדיין מניקה את בני בן ה-20 חודשים. במהלך האימונים בקניה ניסיתי להפסיק, אבל זה גרם לי סבל ויצר בעיה בכתף עקב ריצה עם חזה מלא חלב. זה הגביל אותי באליפות אירופה באמסטרדם (חצי מרתון) וקרה שוב היום" – חשפה צ'מטאי בפוסט אמיץ בפייסבוק.
צ'מטאי סבלה מביקורת ארסית מצד גולשים ומכותרות לא מדויקות בתקשורת. במקום לחבק אותה על הכנות ועל כך שהעלתה לדיון ציבורי נושא כבד משקל, רבים בחרו להתייחס למקרה שלה כמבוכה לאומית או לשפוט אותה על חוסר מקצועיות לכאורה, וחבל.
גיא גודס
אחרי שמכת פציעות שיבשה לו את העונה הראשונה כמאמן ראשי במכבי תל אביב (שבה הנחיתו לצדו את פיני גרשון כהבעת אי-אמון), בעונה השנייה נאלץ גודס לאמן שחקנים שלא הוא בחר ושילם את המחיר על טעויות ההנהלה (שבעצמה הודתה מאוחר יותר כי נעשו טעויות).
בדיעבד, העיתוי האומלל של הפיטורים רק פגע בצהובים (אבי אבן עמד על הקווים במשחק קריטי מול דרושפאקה) והחלפתו בז'אן טבק לא הביאה לשיפור בטווח הארוך, בדרך להדחה כפולה מאירופה והפסד בחצי גמר הפיינל-פור המקומי לראשון לציון. אולי מראש לא היה צריך לצפות מגודס להחליק בטבעיות לנעליים
הענקיות של דייויד בלאט. בכל מקרה הוא זה שנדרש לספק הסברים בזמן אמת ליכולת החלשה של הקבוצה, אבל לא היה הוגן להפיל רק עליו את התיק.
משה פונטי
"עכשיו כל המדינה מבינה את ההחלטה הזו. אני איש של ג'ודו. זו לא הייתה החלטה פוליטית, אלא כזו שגרמה עכשיו לכל המדינה להיות גאה... שחטו אותי בכל מקום, אבל הנה, עכשיו כולם רואים שצדקתי". מילים אלה של יו"ר איגוד הג'ודו, רגע אחרי שירדן ג'רבי זכתה במדליית הארד באולימפיאדת ריו, סיכמו את מה שהצטבר אצלו במשך שנים.
יש עניין חמקמק עם תוצאות: קשה להתווכח איתן. יכול להיות שבהתנהלות מחושבת אפשר היה למנוע את המצב האבסורדי שבו אליס שלזינגר מייצגת את בריטניה; אבל בטווח הארוך, מבחינה מקצועית נטו – ההימור של פונטי על ג'רבי הוכיח את עצמו בענק. המדליה של אורי ששון רק חיזקה את התחושה שהג'ודו
הישראלי מנוהל נכון, גם אם ההצטיינות באה לידי ביטוי בתחרויות על המזרן יותר מאשר ביחסים בין-אישיים.
ערן זהבי
כן, גם לערן זהבי מגיעה התנצלות קטנה. עונת שיא במכבי תל אביב סידרה לו חוזה עתק בגוואנגז'ו R&F; היו שטענו שהוא חכם על חלשים ומנצל את הרמה הנמוכה בליגה הסינית, היו כאלה שחשבו שהוא רודף בצע – אבל זהבי פשוט המשיך לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב: להבקיע. כשהוא הצטיין בניצחון בדרבי על אלופת אסיה כבר קשה היה שלא להוריד בפניו את הכובע. אלא שתקופה לא טובה ויכולת מאכזבת במדי הנבחרת הספיקה למבקריו כדי להשחיז את חצי הביקורת.
המונלוג יוצא הדופן שלו אחרי הניצחון הלא משכנע על ליכטנשטיין אמר הכל: "החדות שלי לא קשורה לכלי התקשורת. אף פעם בקריירה לא הייתי חייב משהו לאף אחד, חוץ מלי... בסין מפרגנים לי יותר מפה. היום הרבה יותר קל לבקר אותי, כי אני לא משחק בארץ. עכשיו כל העכברים יצאו מהחורים". מספיק היה לראות את התסכול על פניו בסיום המשחק כדי להבין עד כמה מעליבה הטענה שאין לו מחויבות לנבחרת ישראל.
אמנם בנבחרת הוא באמת לא היה במיטבו והעונה האחרונה שלו במכבי תל אביב הסתיימה בתחושת החמצה גדולה, אבל זהבי חורר רשתות בסין והפך בן רגע לישראלי הכי מוכר ואהוב במדינה המאוכלסת בעולם. לא עניין של מה בכך. במדינה שלנו שמומחית בהמלכת מלכים והדחתם ברעש גדול תוך זמן קצר, אולי כדאי שנלמד לקחת את הדברים בפרופורציות. זהבי כבש 35 שערים בעונה שעברה, אבל גם הוא אנושי - כולל הקטעים האלה של עצבים כתוצאה מאכזבות ורצון נואש להרגיש נאהב.
לפנייה לכתב/ת 
