טום הנקס: "רוצה לגלם את האיש הרע"
בסרט "התופת" טום הנקס נכנס בפעם השלישית לנעליו של פרופסור לנגדון - "אולי לא ג'יימס בונד אבל בהחלט הבחור הכי חכם בחדר", הוא מעיד על הדמות שלו. בראיון משותף עם הבמאי רון הווארד הוא מספר על הניסיון לשלב את "הקומדיה האלוהית" מהמאה ה-14 עם שובר קופות עדכני, מסביר למה היה שמח לגלם את הנבל ונזכר בביקור בים המלח
"אני לא יכול לגלם את 'האיש החזק', זה פשוט לא אני". ההכרזה הזו מגיעה דווקא מפיו של אחד השחקנים המוכרים ביותר בהוליווד, שנכנס לנעליהן של אינספור דמויות והצליח לשכנע כל פעם מחדש. אבל טום הנקס מצהיר שהוא לא ג'יימס בונד בשום צורה. לעומת זאת את דמותו של רוברט לנגדון, הגיבור שיצר הסופר דן בראון וכוכב הסרט "התופת", הוא בהחלט יכול לגלם גם בפעם השלישית. "אני לא מתאים להיות הבחור החזק, אבל אני יכול להפוך לבחור הכי חכם בחדר. וזה לנגדון", הוא אומר.
ואכן, הוא שב אליו. בסרט, השלישי בסדרת הסרטים המבוססת על ספריו של בראון אחרי "צופן דה וינצ'י" ו"מלאכים ושדים", הוא שוב אותו פרופסור לסמלים שיוצא לפתור תעלומה באמצעות רמזים המסתתרים ביצירות אמנות. הפעם הסיפור מאיים יותר: מדען גאון שמודאג עד מוות מבעיית פיצוץ האוכלוסין בעולם, וטוען שהגידול המהיר באוכלוסייה יביא לכיליון תוך זמן לא רב, מבקש להשמיד חלק ניכר ממנה כדי להבטיח את המשך הקיום של שאר האנושות. הוא עושה זאת בדרך מתוחכמת וזרועה מסרים מוצפנים, ולנגדון יוצא למירוץ נגד הזמן כדי לעצור אותו. בניגוד לסרטים הקודמים, הנושא הנידון הוא בעיה שרירה וקיימת והתוצאה שלה מתוארת כגיהנום עלי אדמות – והאווירה קודרת ומאיימת בהתאם.
גם מבחינת הנקס הסרט עוסק בבעיה שכולה מעשה ידי אדם. "האמת היא שכל הבעיות בעולם נוצרו על ידי אנשים, ואת כולן אנשים גם יכולים לפתור. פשוט צריך למצוא את התשובות הנכונות. זה מה שטוב בסרט מהסוג הזה. הוא לא מתעסק סתם באיש רע שמנסה להשיג מזוודה מלאה בכסף, הוא מתעסק במישהו שרוצה להרוג חצי מאוכלוסיית העולם. אמנם היו נבלים כאלה בסרטים מהסוג של ג'יימס בונד, אבל הם עשו את זה בשביל להתעשר. והבחור הזה רוצה לפתור בעיה".
בשלב זה מתערב הווארד כמו ברגע של הארה: "יכולת לגלם את זובריסט!", והנקס מייד מאשר: "נכון, הייתי שמח לגלם אותו באמת בנסיבות אחרות. אני מבין את הבחור הזה. אני מבין מה הוא אומר. יש נבלים שיוצרים אימה ופחד, אבל אני לא מתעניין בזה, אני מתעניין בבחור שנשמע הגיוני ובגלל זה הוא מסוכן. כמו זובריסט. יש אמת בדברים שהוא אומר על פיצוץ האוכלוסין שיביא בסוף להשמדת האנושות. אני מצטער, אבל זה מתמטי".
כגבר לבן בגיל העמידה אתה חלק ממי שגורם לבעיות שאיתן מתמודד הסרט. מה הדרך שלך לתרום?
"אלה בעיות שייפתרו על ידי החלטות שיתקבלו, אפשר להעביר כמה חוקים שנרצה, אך בסופו של יום אנחנו צריכים לבחור את הקרבות האינדבידואלים שלנו. אני ממחזר מאז שהייתי בן 13, אני נוהג במכונית חשמלית, אני משתדל להיות משכיל ככל האפשר בתחומים מסוימים. אתה קם בבוקר ומנסה לקבל את ההחלטות הטובות ביותר שניתן".
במעמדך אתה יכול לבחור באילו סרטים להשתתף, אתה לא חייב לעבוד. למה החלטת להמשיך עם סדרת הסרטים הספיציפית הזו?
"צילומי סרט הם לא תמיד כיף ויכולים להיות לא נוחים, אבל סט צילומים הוא כן מקום מהנה. ובכל זאת, אני לא מחפש רק ליהנות, בשביל זה אני יכול לשחק עם הילדים שלי או לטייל עם הכלב. יש פה שילוב נכון בין החברה לבין הנושא שנבחן, ובמקרה הזה דן בראון פיצח קוד", הוא מחייך. "זה סיפור שהוא מושך מאוד מבחינת הקהל וגם כזה שכיף לעשות. אני ורון הווארד לא מחויבים לעשות את הסרטים האלו, אנחנו עושים אותם כי הם כוללים נושאים שאנחנו רוצים לעסוק בהם. במקרה הזה רצינו לעסוק בפיצוץ האוכלוסין. זה נכון שאני לא חייב לעבוד, אני אוהב לעבוד ואני אוהב לספר סיפור. חוץ מזה, מי יהיה מוכן לוותר על טיול חינם לפירנצה? להסתובב חודש בעיר הזו, לאכול אוכל נפלא ולצלם במקומות יפהפיים. צריך להיות טיפש בשביל לוותר על זה, ואני לא טיפש.
"שיחקתי את לנגדון שלוש פעמים, ולא הייתי עושה את זה אם הייתי חושב שהדמות הזו כבר מוצתה. מה שאני אוהב ברוברט לנגדון זה שהוא התבגר, אבל בתנאים שלו – הוא עדיין גר לבד, הוא עדיין מוקסם מסמלים בכל אחד מתחילת הסרטים הללו. כשחקן אני רוצה להעניק לדמות אותנטיות, מידה מסוימת של אנושיות. אחרת אתה מגלם רובוט".
הווארד: "הסיפורים האלה מורכבים ויש אינספור בעיות שצריך לפתור בעיבוד לקולנוע, אבל אלה חומרים מגרים לעבוד עליהם. ולכן כשאנחנו מדברים על זה אנחנו משתמשים במילה 'כיף'".
גם פליסיטי ג'ונס, שמגלמת בסרט את הגיבורה לצדו של לנגדון (תפקיד שמילאה בסרט הקודם השחקנית הישראלית איילת זורר) מוצאת עניין באווירה האפלה משהו. "זה היה חלק מהמשיכה שלו", היא אומרת, "והעובדה שהוא עכשווי ורלוונטי. יש בו תחושת דחיפות שאהבתי".
הדמות שלה אינה חסרת אונים כלל, ולאורך כל העלילה היא מפגינה לא רק תושייה אלא גם אינטלקט מפותח לא פחות מלנגדון. והוא, כמו שהנקס מנסח זאת – הבחור הכי חכם בחדר. "אני חושבת שדמות נשית שרק נתמכת על ידי גיבור גברי, היא דבר מיושן מאוד", אומרת ג'ונס, אך מבהירה שהמהפכה המגדרית עוד לא הושלמה בהוליווד. "אני עדיין חושבת שצריך יותר נשים בתפקידי כתיבה ובימוי ויש מה לעשות, אבל התמזל מזלי לשחק תפקידים מאוד מעניינים. אני חושבת שהכיוון שאליו אנחנו הולכים הוא מגוון יותר בכל המובנים, וזה יוצר יותר דמויות מרתקות".
דמויותיהם של הנקס וג'ונס נמלטות בתוך העיר היפהפייה פירנצה, עוברות דרך קתדרלות מקושטות, רחובות מרוצפים אבנים ומבני פאר מלאים ביצירות אמנות מרהיבות, אבל כשהנקס נשאל איזה אתר הרשים אותו במיוחד, הוא דווקא חושב על מדינה קטנה אחת במזרח התיכון – ישראל. הוא הגיע למחוזותינו בשנות ה-80 לצילומי הסרט "אהבה גנובה" (" Every Time We Say Goodbye") של משה מזרחי, ומתברר שהנוף המקומי הותיר בו חותם. "צילמתי באזור עין גדי ליד ים המלח בארבע בבוקר, לא יכולתי להאמין שאני מצלם במקום תנכ"י שכזה", הוא נזכר בהתלהבות.
מהצילומים באיטליה הוא יצא עם זיכרון קצת שונה. "אחד הימים הטובים ביותר שהיו לי היה כשהלכנו לעשות כביסה במכבסה אוטומטית. אכלנו פרשוטו, שתינו יין אדום, קיפלנו את הכביסה... זו הייתה דרך מצוינת להעביר את היום. והכי חשוב – לא היו תיירים. מומלץ".
