דן בראון: "אשמח לכתוב על ירושלים"
פירנצה, גיהנום, פיצוץ אוכלוסין וטום הנקס מככבים ב"התופת" - הסרט השלישי בסדרה המבוססת על ספריו של דן בראון, שהוזנק בזכותה לעולם הזוהר ההוליוודי: "התהילה היא תוצר לוואי - היא נפלאה, אבל זו גם הסחת דעת". הפעם איילת זורר לא מככבת אצלו, אבל הסופר עדיין זוכר ומפרגן: "מעריץ אותה, יפה מבפנים ומבחוץ"
מיליוני קוראים אהבו אותו. לא מעט זילזלו ולעגו. אבל עם ההצלחה אי אפשר להתווכח - "צופן דה וינצ'י" הגיע לכל מדף, והסופר דן בראון הפך לידוען, ולא רק בעולם הסיפורת: כי ברגע שטום הנקס מגלם את הגיבור שלך בשובר קופות על המסך הגדול, גם אתה צועד על השטיח האדום לתוך עולם הזוהר ההוליוודי. לא סטטוס שהרבה סופרים זוכים לו בימי חייהם.
אבל בראון עצמו מתעקש שהספר ההוא דווקא לא שינה את חייו מבחינות רבות. "למען האמת, אני לא זוכר את זה לפעמים", הוא אומר בראיון. "במובנים מסוימים הוא שינה את חיי בצורה אדירה. פתאום היה לי קהל ענק, הרבה אנשים אהבו אותי, ומצד שני הרבה אנשים לא אהבו אותי. היו הרבה שהספר הטריד אותם. פתאום היה לי יח"צן. אבל ברוב המובנים זה לא שינה את חיי כלל. אני עדיין באותה מערכת יחסים, כל בוקר כשאני קם אני עדיין צריך לבהות בנייר ריק. זה לא משנה מה כתבת בעבר, בכל פעם שאתה מתחיל לכתוב משהו מחדש, אתה מתחיל מאפס. לדמויות שיצרתי אחרי 'צופן דה וינצ'י' לא היה אכפת מהדמויות של 'צופן דה וינצ'י'. הן לא עזרו לי. התהליך היה אותו תהליך".
כדי להבהיר עד כמה היצירה של רב מכר היסטרי כזה לא שינתה את התנהלותו, בראון מספק דוגמה מחיי היומיום. "הייתה לי וולבו סטיישן ישנה וחלודה כשכתבתי את הספר. עברו חמש שנים מאז שהוצאתי אותו ועד שהבנתי שאני יכול להחליף את הרכב שלי. בעיקר כי אנשים שאלו אותי למה אני עדיין נוהג בו ולא, למשל, במזראטי. הכסף מעולם לא היה מניע, הייתי מונע מהיצירה עצמה. התהילה היא תוצר לוואי - במובנים מסוימים היא נפלאה, ובמובנים אחרים היא הסחת דעת".
אבל דברים בכל זאת השתנו. בימים אלה יוצא סרט נוסף - "התופת", שמבוסס על ספר נוסף של בראון וממשיך את קורותיו של חוקר הסמלים רוברט לנגדון. "התופת" הוא השלישי במספר בסדרת הסרטים המבוססת על כתביו של בראון, אחרי "צופן דה וינצ'י" ו"מלאכים ושדים", וגם הפעם הבמאי הוא רון הווארד והשחקן הראשי הוא טום הנקס. הראיון עם בראון נערך לקראת יציאת "התופת" בעיר פירנצה, שבה מתרחשת העלילה, ולמפגש עמו בבניין עתיק ומפואר הוא מגיע עם הנקס, הווארד ושאר שחקני הסרט, מוקפים בעוזרים ויחצ"נים. הוליווד זה כאן.
הספר והסרט נפתחים במדען בשם ברטרנד זובריסט שמבקש להשמיד חלק מאוכלוסיית העולם דווקא בשביל להציל את השאר. אותו זובריסט עוסק בסכנה שיביא הגידול המהיר באוכלוסייה, ויוצר תוכנית שטנית למנוע ממנה להמשיך לגדול. לנגדון מוצא עצמו ערב אחד בפירנצה, ללא זיכרון או הבנה כיצד הגיע אליה, ונשאב למרוץ בניסיון לעצור את התוכנית של זובריסט תוך פענוח רמזים שהותיר אחריו. עיקר הרמזים קשורים במשורר דנטה אליגיירי וביצירה הידועה שלו מהמאה ה-14 "הקומדיה האלוהית".
ביצירה זו תיאר דנטה את הגיהנום כמורכב ממעגלי רשע שבכל אחד מהם נענשים החוטאים על חטאיהם. דם רותח, מפלצות ועונשים מייסרים הם חלק מהתמונה החיה והמזוויעה שיצר דנטה בפואמה שלו - ובראון הולך בעקבותיו. מתאר נהרות של דם, ריח מוות וגוויות. אש וסבל אנושי נכרכים באותה עטיפה עם עלילת מתח, מרדף קצבי ואנשים יפים. מעניין מה דנטה המקאברי היה חושב על זה.
אתה מאמין בגיהנום?
"אם מאמינים בגיהנום, צריך להאמין גם בגן עדן. לדעתי שניהם הומצאו על ידי האנושות. מה שמעניין זה שהדרך שבה אנחנו מדמיינים את הגיהנום, הומצאה על ידי דנטה. הוא היה הראשון שיצר גיהנום. בתנ"ך הוא בקושי מוזכר, וגם במיתולוגיה היוונית. אימצנו את הרעיון של דנטה. אני חושב ששני אנשים שונים יכולים להיות באותו מצב - אחד יראה עצמו בגיהנום והשני בגן עדן. ההגדרות שלנו לגן עדן וגיהנום הן תפיסת עולם".
את "התופת" עיבד התסריטאי דיוויד קואפ. איך הייתה העבודה איתו?
"הוא כותב נהדר. זו עבודה קשה לעבד את את הספרים שלי לתסריט: הם ארוכים, כוללים הרבה היסטוריה. קשה לעסוק בהיסטוריה בסרטי קולנוע, אי אפשר להפסיק בכל פעם ולתת לפרופסור להרצות על אירוע היסטורי מסוים, אנשים יירדמו מול המסך. העבודה שלו היא לקחת את הנושאים של הרומן, במקרה הזה מדובר בדנטה ובפיצוץ אוכלוסין, וליצור סיפור הגיוני. 98% מהסיפור נושר החוצה. ניסיתי לעבד בעצמי את הספרים שלי לתסריטים, ויש לי כבוד רב למי שאפילו מתקרב ללהצליח בזה".
חלק ממה שנשר החוצה הוא גם הסיום - שקיבל פרשנות אחרת וודאית יותר בסרט. בראון לא נראה מוטרד מהשינוי הזה, אף שלא ניתן להגדיר אותו כשינוי קוסמטי בלבד. "לרומן יש סיום שמותיר אחריו סימני שאלה, וזה לא עובד טוב בסרטים, אז הם יצרו את הסיום שהיה נכון להם. אני מכבד את זה", הוא מסביר.
אהבת את הסרט?
"יש הבדלים בין הסרט והספר, וכיוון שעברתי את התהליך הזה כבר שלוש פעמים, אני מבין כמה קשה לעשות את הסרטים האלה. קוראים משתגעים מזה, שואלים איך נתתי לערוך כאלה שינויים נרחבים. אבל בסרט יש עיסוק נרחב בפיצוץ אוכלוסין, ואני אסיר תודה על זה. מבחינתי זה היה הדבר החשוב ביותר. והדמות של זובריסט מעולה".
הקאסט של "התופת" מגוון למדי. לצדו של הנקס מככבים בסרט גם עומאר סיי הצרפתי ("מחוברים לחיים") בתפקיד איש חוק מאיים, אירפאן קאן ההודי ("נער החידות ממומבאיי") בתפקיד מנהל ארגון שמנהל מרדף אחרי לנגדון, סידסה באבט קנודסן הדנית ("בורגן") בתפקיד ראש ארגון הבריאות העולמי ופליסיטי ג'ונס הבריטית ("התאוריה של הכל") בתפקיד העזר שנגדו, הדמות הנשית שמסייעת ללנגדון לפתור את התעלומה.
בראון מביע שביעות רצון מהליהוק לדמויות שברא. "אחד הדברים שאני אוהב ברון הווארד זה שהוא מלהק שחקנים בינלאומיים. הוא לא לוקח שחקן אמריקני בשביל שיגלם צרפתי, הוא מביא את עומאר סיי. לא לוקחים את ג'וליה רוברטס בשביל שתשחק בריטית בת 23, מביאים את פליסיטי ג'ונס. חלק מהשחקנים בסרט ידועים בארצות שלהם, אירפאן קאן למשל הוא כוכב ענק בבוליווד, אבל מבחינת רוב הקהל מדובר בשחקנים חדשים", הוא אומר.
מהגיבור הוא מרוצה לא פחות. "אחד הכישורים הגדולים של טום הנקס הוא היכולת שלו להיכנס לדמות. כשאתה רואה אותו, אתה לא חושב על דמויות אחרות שגילם - פורסט גאמפ או הבחור מ'פילדלפיה'. אתה רואה את רוברט לנגדון. יש לו יכולת להשכיח את כל מה שהוא אי פעם עשה מלבד הדמות שלו באותו רגע. כיף לעבוד איתו".
עוד מישהי שנהנה לעבוד איתה היא השחקנית הישראלית איילת זורר, שכיכבה בסרט השני בסדרה, "מלאכים ושדים", לצדו של הנקס. "אני מעריץ את איילת זורר", מכריז בראון, ומופתע לשמוע על הפיטורים שלה מחברת האופנה גולברי בטענה שהמראה שלה השתנה לרעה. "הם טועים!", הוא קובע בנחרצות. "איילת היא יפה מבפנים ומבחוץ, ואני אומר את זה און דה רקורד".
ממה הכי נהנית בתהליך הכתיבה?
"יש שלושה שלבים: תחקיר, כתיבה ועריכה. ידעתי שאני רוצה לכתוב על פיצוץ אוכלוסין, ועל דנטה רציתי לכתוב מאז ומתמיד, אבל לא ידעתי איך לעשות את זה. איך הופכים יצירה ימי ביניימית לרלוונטית בימינו? הבנתי שהגישה צריכה להיות דרך ההיסטוריה, ואז התחלתי לחקור את פירנצה. זה נמשך שנה. אחר כך התיישבתי לכתוב את הספר - וזה נמשך שנה נוספת.
"לכל השלבים יש יתרונות וחסרונות. בתחקיר אתה לומד כל הזמן, ומתהלך ברחובות של פירנצה. מצד שני - זה השלב שאתה מבין שחלק מהרעיונות לא יכולים להתממש. גם תהליך הכתיבה הוא קשה. כותבים תמיד אומרים שכתיבה מורכבת מ-90 אחוזים של זיעה ו-10 אחוזים של השראה. הרעיון הוא רק חלק מהעניין, קשה לשבת ולכתוב אותו. קשה למצוא את המילים הנכונות. המינגוויי כתב 33 טיוטות בשביל הפרק האחרון של 'הזקן והים'. שאלו אותו למה, והוא ענה: 'ניסיתי למצוא את המילים הנכונות'. זה כל כך נכון.
"תהליך העריכה הוא מהנה בשבילי כי הוא כולל עוד זוג עיניים. זה כמו ליצור פסל ואז לשייף אותו. החלק הקשה בעריכה, וגם בעיבוד לסרט, הוא להחליט מה להוציא. צילמנו כמה סצנות מדהימות בשביל 'התופת' והן הושמטו בכל זאת. בפעם הראשונה שראיתי את הסרט הייתי המום - שאלתי, 'לאן הן נעלמו?'. אבל ככה זה בסרטים".
אתה חושב שהקולנוע של ימינו עדיין רלוונטי?
"בסרטים עם תקציבי ענק קשה לחדש כי הם פונים לקהל רחב ככל הניתן ולכן האולפנים צריכים להיות זהירים. אבל הטכנולוגיה של ימינו הביאה לכך שאפשר ליצור סרטים באיכות גבוהה בעלות נמוכה. לא צריך מצלמות של מיליון דולר כדי ליצור סרט. יש סרטים איכותיים שנעשו באייפונים. אני חושב שזו התקופה הכי מסעירה להיות יוצר סרטים, כי לא צריך אולפנים בשביל להוציא לפועל רעיונות. אותו הדבר קורה בספרות. פעם בשביל להוציא ספר היית זקוק להוצאה לאור, עכשיו אני יכול להוציא ספר דיגיטלי ולהשיג תפוצה בינלאומית. נערה בת 15 יכולה לפרסם ספר בעולם עם הלפטופ שלה. אני חושב שזו תקופה יצירתית מאוד".
לסיום, מה אתה יכול לספר על הספר הבא?
"כלום. זה סוד. אני יכול רק להגיד שהגיבור יהיה רוברט לנגדון".
אולי תכתוב על ירושלים?
"אני אשמח לכתוב על ירושלים. זה כל מה שאני מוכן להגיד".
