למצוא את האיזון בהורות
הרצון להצליח בעבודה, לממש את עצמנו ולגדל ילדים מאושרים גורם להורים רבים להרגיש מותשים ומתוסכלים מכך שהם לא מצליחים להספיק הכל. אז איך בכל זאת מוצאים את הדרך הנכונה לשלב בין כל המטרות?
כולנו שומעים כל הזמן את המשפט "הילדים של היום, הם לא הילדים של פעם", אך האם אנחנו ההורים דומים להורים של פעם? בעבר התפקיד ההורי היה למלא צרכים בסיסיים של הילדים. היום אנחנו לא מסתפקים בזה ורוצים ילדים מאושרים, שיממשו את הפוטנציאל, ירגישו משמעותיים ויצליחו. לשם כך עלינו לעבוד קשה אך לא תמיד אנחנו מוצאים את הזמן לטפח את כל היכולות האלה.
העבודה לא נגמרת
ככל שחלפו הדורות מספר שעות ההיעדרות לצורכי עבודה הלך וגדל ועם הזמן מקומות העבודה הפכו תובעניים יותר. ההורים היום נאלצים לעבוד שעות ארוכות וגם לאחר שהם חוזרים הביתה הם ממשיכים לעבוד ולשלוח מיילים או לבצע שיחות עבודה. הילדים שנמצאים בבית חולקים את הזמן המשותף בצפייה בהורה שעסוק בעבודה כל הזמן. לעיתים הילד מקבל את הרושם המוטעה כי העבודה חשובה יותר ממנו. ברור לכולנו כי הילדים בסדר עדיפות עליונה אך בפועל לא כולם זוכרים לעשות זאת ולהקדיש יותר שעות ביום לדבר החשוב באמת.
אין זמן איכות משמעותי
ההורים מגיעים הביתה לאחר יום עבודה מתיש ואם יש להם כמה ילדים עליהם "לג'נגל" בין כולם ולבדוק האם הכינו שיעורי בית, להקפיץ לחוגים, לקפל כביסה, להכין ארוחת ערב ועוד מטלות רבות. העומס והלחץ מונעים מההורה לבלות זמן איכות משמעותי עם הילד שלו.
העדר הזמן המשותף מוביל את ההורה לחוש רגשות אשם על כך שהוא לא נמצא מספיק זמן עם הילד שלו ורגשות אשם אלה מובילים אותו לפצות את הילד. ההורים מנסים לפצות על העדר הזמן וקונים לילדיהם משחקים, בגדים ומותגים בתדירות ובכמות רבה, הרבה מעבר לצרכים של הילדים. ההורים חושבים שהילדים סובלים בשל היעדרותם והילדים גדלים לעולם של שפע ומאבדים את תחושת הערך והציפייה.
הילדים שגדלים להורים מפצים חשים שתפקיד ההורים הוא לשרת אותם, למלא אחר כל בקשה ולהגשים כל חלום שלהם. ילד שגדל בתחושה שכזו חש שהוא מרכז העולם וחש עליון מהוריו. נסו לדמיין מה קורה להורה שמעז לומר לילד שלו שהוא לא מסכים למלא בקשה של הילד. בתגובה הילד "שובר את הכלים", צועק ובועט.
ההורה המושלם
בשעה שש בבוקר נכנסים לפייסבוק ומייד רואים את כל ההורים המשקיענים שהספיקו אתמול לאפות עוגת בצק סוכר עם הילדים, לקחת אותם להופעה בהיכל התרבות, אחר כך לחוג גלישה ולסיים את היום בארוחת ערב במסעדה. הם הספיקו כל כך הרבה וגם לא שכחו לתעד ולעלות לפייסבוק.
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
ההורה שמביט מהצד יכול לבחור להתחרות ולעלות את הרף בדברים יותר מושקעים וכאן עלינו לחשוב ולבחון האם אנו עושים זאת בשביל הילדים או בשביל להשוויץ להורים אחרים? אפשרות נוספת היא לשבת בבית ולחשוב מחשבות על כמה אני הורה גרוע, מחשבות שיגדילו את התסכול האישי. קיימת גם אפשרות שלישית, לא כולם מודעים אליה, והיא לבחור את מה שמתאים לי כהורה ומה שאני מאמין בו מבלי להתחרות ולהרגיש בסוג של מרדף.
והילדים של היום?
גם הילדים של היום שונים לחלוטין מהילדים של פעם. הם חשופים למידע רב ולעיתים אף יודעים יותר מהוריהם, בעיקר בנושאי טכנולוגיה. הנוער היום מתחיל את גיל ההתבגרות מוקדם מבעבר והילדים נראים לנו "אנשים קטנים". התפיסה החינוכית באשר לגידול ילדים עברה תהפוכות ומדפוס של הורים שתלטניים וילדים צייתנים החלו להתבסס גישות פסיכולוגיות אשר העלו את זכויות הילד לדיון ציבורי ושמו אותו במרכז.
ההורים נאלצו לשנות את דרך החינוך ובחרו בצד הקיצוני המנוגד לשתלטנות והוא מתירנות. להורים יש רצון לתת לילדים עצמאות על מנת שיתנסו ויכירו את העולם וכך יחליטו מה מותר ומה אסור מתוך בחירה חופשית. אך חשוב לזכור כי הילדים הם רק ילדים וגם הם זקוקים לפעמים שמבוגר אחראי יחליט עבורם או יסייע להם לגבש החלטה עצמאית בנושאים מסויימים, בעיקר לאור העובדה שהילדים חשופים היום לסכנות רבות הרבה יותר מבעבר: אלכוהול, תכנים פורנוגרפיים, סכנות רשת האינטרנט ועוד.
ההורה הסמכותי נמצא בדיוק באמצע בין ההורה השתלטן לבין ההורה המתירני. הוא מגדיר לילד מה מותר ומה אסור ומערכת היחסים מבוססת על כבוד והקשבה לצרכים. הקושי העיקרי של ההורים היום הוא למצוא את האיזון ולהיות הורים סמכותיים שיאפשרו לילדים בחירה ועצמאות אך עם השגחה וזמינות הורית.
לבחור את הדרך
הרצון לגדל ילדים מאושרים ומוצלחים לעיתים נתקל בבעיות בדרך. גם הילדים לא עושים להורים חיים קלים והבית לעיתים הופך לשדה קרב. ההורים מרגישים שהם מאבדים את הדרך ולכן כדאי להשקיע מחשבה משותפת של שני בני הזוג ולבחור דרך חינוכית שמתאימה להם.
לא קל להיות הורה בשנת 2016 - לכאורה כל הידע לגידול ילדים אומנם נגיש בכל אמצעי התקשורת: אינטרנט, רדיו טלוויזיה וספרים אך לעיתים השפע בידע עלול דווקא לבלבל ולא לאפשר להורה לגבש גישה חינוכית או לפעול מתוך ספונטניות.
ההורים מרגישים שיש להם יכולת השפעה קטנה על התהליך החינוכי ומרגישים כתוצאה מכך תסכול, תחושה חסרת ערך של "הילד לא סופר אותי". אם הדרך ברורה לנו עלינו לצעוד בבטחה במסלול ההורות שאנחנו בוחרים כשחשוב לזכור שאף הורה לא מושלם אך כל אחד יעשה את הטוב ביותר שהוא מסוגל.
הכותבת
היא מנתחת התנהגות ומדריכת הורים
ואיך נלמד ילדים לחלוק בדברים שלהם? צפו בראיון עם תמר כהן לביא:
לפנייה לכתב/ת 
