שיר השכונה / פלג בחמישי

החאפלה

שישי בערב, 24 שעות אחרי מקדוניה, 48 לפני ליכטנשטיין. הנבחרת מתכנסת לסעודת ליל שבת במלון ירושלמי. בחלק האמנותי: עומר אצילי, דן איינבינדר ועידן ורד עומדים על כיסאות בחדר האוכל, עם בקבוקים בתפקיד מיקרופונים, ושרים בגרון ניחר את הלהיט "מסיבה בחיפה".

(איור: אופיר בגון)

הנה המילים: "ראו אותך באיזו מסיבה בחיפה / בשעות הקטנות של הלילה איתו, יושבת לידו / ואמרו לי שהוא לוחש לך כל מיני דברים באוזן / ועל הצוואר שלו סימן של אודם ורוד". את הפזמון שר סולו הפייטן אצילי: "הייתי גבר-גבר, לא פחדתי שתלכי לי". בשולחן מסביב שחקני הנבחרת, חבושי כיפות, גועים בצחוק.

יהיו שיגידו: מה קרה? כולה חבר'ה צעירים שמשחררים קצת לחץ ומשתטים. לא בדיוק. לעמוד על כיסאות ולהרעיש במקום ציבורי זה חוסר תרבות וחינוך, בדיוק כמו לצעוק במטוס ולהשאיר פסולת בפארק. אבל בהתאחדות, במקום להחביא את המיצג השכונתי, התגאו בו מאוד, דחפו אותו לעמוד הפייסבוק הרשמי, ואף כתבו: "מסורת חייבים להמשיך – ורד, איינבינדר ואצילי במופע נהדר בארוחת שישי".

עומר אצילי. מופע מיוחד(צילום: ראובן שוורץ)

מסורת? איזו מסורת לעזאזל? נכון ששחקני הנבחרת חבשו כיפות, אבל הם לא שרו "אבינו מלכנו" או "לכה דודי". אותם יהודים אדוקים, שמכסים עיניהם ומתפללים "שמע ישראל" אחרי כל גול, לא ביקשו סליחות בעיצומם של הימים הנוראים, אלא קוננו על בחורה עם שפתון ורוד שנטשה.

יואיל, אם כן, היו"ר עופר עיני להסביר באיזו מסורת מדובר. אולי זו של נערות הליווי, של 5 ה"כוכבים" שחמקו מהמלון ערב משחק חשוב והלכו לסרט, או של שחקנים שמיהרו לקזינו אחרי הפסד מביך. מסורת השכונה וההפקרות.

עופר עיני. איזו מסורת?(צילום: עוז מועלם)

נכון, גם בנבחרות גדולות שחקנים פורקים עול, ולעיתים אף יותר מכך, אבל נראה לכם שבפייסבוק של ההתאחדות הספרדית היו מפרסמים צילומים של פיקה, אינייסטה ומוראטה עומדים על כיסאות בבית מלון? או שההתאחדות הגרמנית תציג לראווה קליפ שבו נוייר, קרוס ומולר שרים על בחורה ממסיבה בשטוטגרט, ועוד נותנים לזה כותרת: "מסורת צריך להמשיך"? מצד שני, מי יודע? אולי הבחורה מהמסיבה בחיפה הייתה מסורתית.

הפלצנים

כדורגלנים בעבר, חרטטנים בהווה

מוקדמות המונדיאל. ערב חג לכל אוהד. על המסך דנמרק נגד פולין, באולפן שניים מכדורגלני העבר שלנו (ממש לא חשוב שמות). לצורך העניין נקרא להם הפרופסור והדוקטור. התארים בדויים, הקידוחים והציטוטים אמיתיים לגמרי.

רוברט לבנדובסקי. אם הוא היה שומע...(צילום: רויטרס)

דקה 2, הפרופסור: "השיטה הזאת היא שיטה שכופה על ארבעה קשרים וארבעה שחקני הגנה לעבוד קשה מאוד. הנה קו הארבע, אתה רואה את הארבעה קשרים?".

הדוקטור: "אוקיי, כשאנחנו מדברים על שיטה, איך זה מקבל את המשחק הכללי באמצע?".

הפרופסור: "זה שאלה אדירה מה ששאלת, מכיוון שזה יוצר בעיה לשתי הנבחרות. מצד אחד לפולין יש שני שחקנים על כל קו ולדנמרק רק שחקן אחד. מצד שני, באמצע במרכז השדה יתרון לדנים, כי יש שלושה קשרים באמצע מול שניים בלבד של הפולנים, וזה מרתק מאוד טקטית המשחק הזה".

כמה שניות של שקט. הפרופסור חוזר לנוסחאות: "הנה, תראה פה, שני חלוצים על שני בלמים, וזה נקודת התורפה מבחינת הפולנים לנגד השיטה של 2-5-3".

אנחנו רק בדקה השישית. מאמן פולין ועוזרו נראים מתייעצים, הפרופסור קורא מחשבות: "אני מניח שזה על הפתיחה היותר טובה של הדנים, חוסר ההתאמה לשיטה, שזה לא מסתדר לו. הוא מנסה למצוא פתרונות. הוא יצטרך לעשות שינוי הוראתי, אני מתכוון, הוא לא יכול לעשות שום שינוי טקטי".

פיונה סיסטו. דנמרק ידעה שהיא כזו?(צילום: רויטרס)

הדוקטור: "תראה איך דנמרק מתגוננת. קו של חמישה רצים".

הפרופסור: "אמרת דבר נכון. דנמרק משאירה שני חלוצים למעלה, מה שמחייב את הפולנים להשאיר שלושה שחקנים לפחות בהגנה, ואז ההתקפה שלהם לא מאוזנת. הם לא יכולים לצאת עם שני המגינים, הם צריכים לצאת רק עם מגן אחד כל פעם".

דקה 10. הפרופסור: "איזה משחק טקטי מרתק".

הדוקטור: "ברמה גבוהה, הא?".

הפרופסור: "דיברנו על הבידוד הזה של שני שחקנים על הקו... זה לא משנה אם הוא נכנס פנימה או החוצה, עדיין הוא מבודד אחד על אחד על הקו וההגבהות תמיד מוצאות שני חלוצים ברחבה ולא חלוץ אחד".

הדוקטור: "בדיוק. דיברתי איתך לפני השידור, שהיום הכדורגל הולך לשחקני קו. אתה צריך שיהיו לך שני שחקני קו מאוד חזקים וזה לא משנה מה השיטה שאתה משחק, גם כשאתה משחק עם קו של שלושה".

הפרופסור: "לא, יש הבדל בשיטה, כי אם אתה משחק ב-3-3-4 אז שחקני הקו שלך צריכים להיות באמת כזה פנטזיסטים, אחד על אחד, מבקיעים גולים".

אנחנו רק בדקה ה-12! המוח מאיים להתפוצץ, אין ברירה. רואים עד הסוף בלי ווליום.

לבנדובסקי הבקיע שלוש פעמים באותו משחק(צילום: AP)

בלילה שידרו בערוץ אחר את ברזיל נגד בוליביה. נגמרו החפירות, הכל קליל. השדר שלומי דניאלי פונה לסלבה ברזילאי: "לטובת מי אתה?".

סלבה: "לטובת מי אני?".

דניאלי: "הילארי קלינטון או דונלד טראמפ?".

סלבה: "הילארי היא כמו הנשים האלה שהולכות לשחק ברידג' כל יום חמישי". טראמפ? הוא רק רוצה לתת שם".

אז את מי אתם מעדיפים?

הפנקסן

ניר לוין יוצא קטן

בראיון חגיגי שהעניק לאחד האתרים ניר לוין, שהיה עד לא מזמן מנהל מקצועי במחלקת הנוער במכבי ת"א, הוא מתגלה כמנהל חשבונות לא קטן. "מואנס דאבור זה דוגמה לשחקן נוער שהשתלב טוב בבוגרים", התגאה לוין בפועלו. "אני החלפתי את איוניר ושילבתי אותו עם אלירן עטר וברק יצחקי... כשהחלפתי את איוניר, אלברמן לא שיחק ולא היה בתמונה, וכמאמן זמני החזרתי אותו להרכב והוא היום קפטן".

ניר לוין. ראיון חגיגי(צילום: ראובן שוורץ)

קצת עובדות: הראשון ששילב את דאבור בבוגרים היה איוניר. לגבי אלברמן, נכון שאצל לוין הוא קיבל יותר קרדיט ואף הפך לקפטן, אבל לומר שלפני כן לא היה בתמונה זו הגזמה. ונניח שהכל היה מדויק. אם מאמן מבטל את קודמו בתפקיד ולוקח קרדיט על הצלחות נקודתיות, שווה לבדוק מה חלקו גם בכישלונות. כמו, למשל, שחרור של שחקן שהפך לכוכב.

"עומר אצילי, בלי להרחיב, עבר מתחת לרדאר של מאמן שעשה טעויות איתו", טען לוין. "הדרישה שלי, גם אז במכבי וגם היום בנבחרת, היא לדעת לבחור לא את זה שנותן לך עכשיו תוצאות מיידיות". הבנתם? יש לו דרישות. ומה עם מערכת החיישנים של המנהל המקצועי שאחראי לכל המערכת וגם חתם על השחרור? כנראה לא סתם גולדהאר החליף רדאר.

מיץ' גולדהאר. רדאר אחר(צילום: ראובן שוורץ)

הפנטזיונר

הכדורסל בדיחה, פרנקל מבסוט

לכבוד פתיחת עונת הכדורסל התראיין גם יו"ר מינהלת הליגה, שמואל פרנקל, ירד על הדימוי

של הכדורגל, טפח לעצמו על השכם ונשמע מגוחך. קבלו ציטוטים נבחרים: "התחרות היום הרבה יותר גדולה... יש יותר עניין בכדורסל... חוויית הצפייה נהדרת... האלימות המילולית די גוועה... כל הכבוד לאילת ולמוטי אמסלם שהעמידו קבוצה... לפי סקר שעשינו, 40 אחוז מכלל הציבור היהודי הבוגר צופה במשחקי כדורסל בתדירות כלשהי".

קצת עובדות: ליגת הכדורסל משעממת להחריד, כי היא כמעט חסרת משמעות עד הפלייאוף; האלופה נקבעת בפיינל-פור שערורייתי ואפילו לא משחקת ביורוליג; כל שנה ממציאים חוקים חדשים; חלק ניכר מהאולמות נראים כמו מתנ"סים ומושכים מאות בודדות של צופים; קריית-גת מארחת באשקלון; האלימות באולמות דוחה; אמסלם, שפרנקל מתלהב ממנו, הוא פושט רגל שהתחמק מתשלום חובותיו.

מה שכן, הציבור היהודי הבוגר צופה בתדירות כלשהי בשידורי כדורסל. של שחקנים נוצְרים.