האמנות האסורה: סיפורו של המקעקע הראשון בישראל
הוא סולד מצבעי הקעקועים האופנתיים כיום ("בנאדם הוא לא פוסטר"), אבל דוד מוסקו, מי שהביא את תרבות הקעקועים לישראל, עדיין חי ונושם את האמנות הזו. בראיון לקראת תערוכה חדשה הוא מספר על חיים שנעו בין הג'ונגלים של המזרח הרחוק לאונייה בקובה, וגם צוחק על כמה בריונים קשוחים שהתעלפו למראה המחט שלו
דוד "מוסקו" מוסקוביץ' (67) הוא טיפוס. קל להבין את זה עוד כשמחליפים איתו את המשפט הראשון. מי שהוכתר כ"מקעקע הישראלי הראשון" וכזה שהביא לישראל את תרבות הקעקועים, לא מקעקע כבר 15 שנה ("צריך לדעת לפרוש בשיא, לא למות עם המכונה ביד"), חי לו אי שם בתאילנד וצוחק על כולם עם ההומור המטורף שלו - מלח נודד, שחי את חלומם של רבים וביקר במקומות מוטרפים בעולם - מהג'ונגלים של בורנאו ועד יפן - וכעת הגיע לביקור בארץ לרגל התערוכה "קעקועים" שבה הוא משתתף במוזיאון ארץ ישראל. איך עד היום לא קם איזה קולנוען משוגע ועשה עליו סרט.
אז סרט אין, אבל ספר יש - מוסקו עצמו כתב את ספר חייו, והוציא אותו בהוצאה עצמית שלדבריו "קרעה לו ת'צורה". "סודות מן האמנות האסורה", קרא לו. "שמתי בתוכו המון תמונות שלי מכל מיני מקומות בעולם - אני עם חתיכות בטאיוואן, אני בחומה בסין, אני באונייה קובנית, אני בעיר האסורה בבייג'ינג, אני בהודו. רק שכחתי לרשום בסוף 'שיתמוגגו החברים – ויתפוצצו הקנאים'".
בצדק, לא הרבה חיים ככה. איך קיבלת את התואר "המקעקע הראשון של ישראל"?
"לא היה אף אחד לפניי בשטח הזה. הייתי אטרקציה בזמנו. באמריקה היו תמיד יהודים מקעקעים, בירושלים הנוצרים קעקעו מאות שנים צליינים שעולים לרגל, אבל אני הייתי הראשון שהביא את זה לתרבות הישראלית".
אז למה בעצם קעקועים הם אמנות אסורה?
"כי ביהדות אסרו על קעקועים, גם באיסלאם, וגם בנצרות הייתה תקופה שהיה אסור. אפילו בבתי סוהר אסור להתקעקע. כשאתה נכנס רושמים כמה קעקועים יש לך, וכשאתה יוצא מבית הסוהר אוי ואבוי אם יש לך עוד קעקועים, אם כן - מענישים אותך. וגם בחברה הכללית לא אהבו את זה. אם יש לך קעקוע זה אומר שאתה או פושע או ימאי – כך או כך אתה 'לואו קלאס'. לעומת זאת יש חברות שבהן אם אתה לא מקועקע אתה חנון - בבורמה ובבורנאו שליד מלזיה למשל, רק מי שלקח ראש בקרב יכול להתקעקע. במקומות כאלה אחרי הקרב אתה חותך את הראש של מי שהרגת ושם אותו כסימן של גבורה בפתח הבית. ומי שלקח ראשים מורשה לקעקע את גב הידיים".
מוסקו התאהב בקעקועים לראשונה כשהיה בכתה ז', אז הבחין בקעקוע פשוט על בעל המכולת הרוסי ליד ביתו שבפתח תקווה. "אחר כך, כשהתגייסתי לחיל הים, ראיתי את זה על הימאים, שהיו להם קעקועים ממלטה, מהמבורג, מאמריקה ומיפן. הימאים היו מקעקעים מפרשית, ואני והאחרים רצינו גם, אבל לא היה אף מקעקע", הוא מספר.
"אחרי שהשתחררתי ב-1969, יצאתי לים. הפלגתי לחוף השנהב ולקונגו, אחר כך לסוואנה, לג'ורג'יה ולצפון קרוליינה, ואחר כך למזרח הרחוק - סינגפור, הונג קונג קוריאה ויפן. ושם השתגעתי. נכנס לי הג'וק. כשחזרתי לארץ עבדתי במלון הילטון. אחרי שנה נשברתי ונסעתי למזרח הרחוק שוב, אחר כך שוב חזרתי למלון ושוב לקחתי חופשה, והפלגתי לבלגיה. שם, ברחוב של הברים והמועדונים, ראיתי בחנות אחת קערה עם מכונות קעקועים. אם היית מראה לי קערה עם יהלומים זה לא היה מדבר אליי ככה. הרגשתי שזה הייעוד שלי בחיים. קניתי כל מכונה ב-40 דולר, בסך הכל שלוש מכונות. היו לי קצת צבעים לערבב עם אלכוהול. כשחזרתי לארץ, לקחתי את שלושת החברים הכי טובים שלי כשפני ניסיון. הקליינט הרביעי כבר היה קליינט לכל דבר, כך נולד המקעקע הראשון של ישראל".
מוסקו הוא מעיין נובע של סיפורים, בעצם יותר כמו גייזר מתפרץ לאור קצב הדיבור שלו, שיש בו להט סוער תמידי - הסיפורים נשפכים ממנו כמעט ללא שליטה ובצורה תיאטרלית מפורטת: "עבדתי בבסיסים של חיילים אנגלים ושבדים. היו ממש מכות ליד הדלת. הם היו מחכים לי שעות. בעל הדיסקו המקומי הקדיש לי מקום בחדר של המשקאות, והחבר'ה היו מחכים למעלה שעות ליד הדלת, ליד השירותים, ורבים ביניהם, ממש היו מכות. אז התחלתי לחלק כרטיסים עם מספרים כמו בקופת חולים, כי לא הייתי מספיק לקעקע את כולם, הייתי מתמוטט אחרי 12 שעות עבודה. הברמן היה מתחנן אליי 'תשמע יש פה בחור שנתן לי טיפ גדול, הוא כבר יושב פה חמש שעות ומחכה לך. תעשה לי טובה אישית ותקבל אותו, אחרת הוא ירביץ לי'".
המקעקע, כך מתברר, נדרש לתפקד על תקן רופא-פסיכולוג במקרים לא מעטים, ולהתמודד עם תגובות של אנשים לפחד או לכאב. כך למשל, בטיפול בהתעלפויות מוסקו כבר היה מתורגל, אם כי עולם הרפואה וגם המטופלים עצמם, כנראה עדיין לא היו בשלים לקבל את השיטות שלו: "היה חייל או"ם אחד שראיתי שעמד להתעלף. כבר ידעתי מה עושים - שפכתי עליו מים והיה לי שמן אמוניה כזה. אז הוא שוכב על הרצפה ואני נותן לו סטירות. כשהתעורר הוא חשב שמישהו מרביץ לו. הוא לא היה פראייר ורצה להרביץ לי חזרה, אז הייתי צריך לומר לא 'לא לא, איים דה טאטו מן'".
ולפעמים דווקא הקשוחים ביותר מתגלים כפחדנים הגדולים, אבל עבור מוסקו תהליך הקיעקוע היה הזדמנות טובה גם לחשך להעביר את הקליינט שיעור מחשל: "עבדתי באחד הבסיסים במרכז הארץ, והיו שם כמה שהוגדרו נערי רפול. אחד מהם, אמנון קראו לו, רצה קעקוע עם האות A בחלק העליון של הטוסיק. כשהתחלתי לקעקע הוא התחיל לדפוק צרחות, אז אמרתי לאנשים להחזיק אותו בכוח. הכנסתי לו את המחט פי שלוש מהנורמלי. אמרתי לו – אתה רוצה להיכנס לעולם הפשע, אבל איך תעמוד מול סכינים וכדורים ואנסים בכלא אם הטוסיק שלך לא יכול לעמוד במחט של קעקוע?".
ויש גם את סיפור יאסר, או כמו שהוא קורא לו "יאסר ערפאת שלי": "בא בחור מחיפה, ערבי, רצה שאקעקע לו את המילים 'יאסר ערפאת'. הזהרתי אותו שלא כדאי אבל רצה בכל זאת. אחרי חודש הוא חזר אליי וביקש 'תעשה טובה, תחסל את הערפאת, אנשים רוצים להרביץ לי ברחוב'. אז הורדתי לו. אחרי תקופה קראתי בעיתון על מישהו שהוציא סכין על מישהו אחר. יאסר ערפאת שלי קפץ להגן על ההוא שאיימו עליו - קיבל את הסכין במקומו, ומת".
איך אתה מסביר את זה שלקח לתרבות הקעקועים זמן להגיע לישראל?
"המדינה היא צעירה מאוד. בזמנו היו עולים חדשים וכל מיני בעיות לדאוג להן. בשנות ה-50 ימאים כבר התחילו להתקעקע בחוץ לארץ, אבל בארץ לא הייתה דרישה לזה. רוסים התקעקעו קצת בבית הסוהר. יש גם את האיסור של היהדות על הקעקועים, וזה גם היה משהו בזוי בגלל המספרים של שורדי השואה – אז בארץ זה לא התפתח".
אילו קעקועים היו פופולריים בהתחלה?
"דברים קטנים - נשר, פרפר, שושנה. הרבה אנשים לא העזו לעשות על הידיים, והיו עושים בתוך התחתונים, שלא לדבר על הבחורות - זו הייתה תרבות אסורה, אז רק זונות עשו בכלא - ומי שהתקעקעה לא יכלה להתחתן. 90 אחוז ממי שהתקעקעו אז היו גברים".
"בשנות ה-80 בחורות כבר התחילו להעז. אבל מה שמעניין הוא שבחורות אף פעם לא התעלפו אצלי. גברים התעלפו הרבה. נשים יותר חזקות מגברים פיזית. בגלל שהן מסוגלות לשאת עוד אדם, תינוק".
בעשור האחרון הקעקועים תפסו תאוצה, עד כי ניתן להגדיר אותם אופנה לכל דבר: "אפילו בעולם הערבי שהוא נגד זה, יש קעקועים - למשל בירדן ובדובאי. העולם התקדם והצעירים רעבים לקישוטים ולדברים אקזוטיים ממקומות רחוקים, זה מהפך שהוא ממש מגפה", הוא אומר כמעט בטרוניה. "היום אני רואה שאנשים מקעקעים כל מיני קווים וכתמים שחורים, למשל לכל אורך הזרוע. זה היה הסטייל של הפראים בג'ונגלים בבורנאו, של ציידי הראשים, והיום זה חזר והפך מאוד אקזוטי ומודרני. את הסטייל היפני כבר מיצו, אבל יש ציורים אחרים פסיכדליים ואטרקטיביים שתפסו חזק".
ולא רק ה"מה" השתנה עם השנים, אלא גם ה"איך" - את מכונות הקעקועים הראשונות היו עושים מפעמונים. כן, כאלה כמו בבתי ספר. "זה עובד על אותו עקרון", מסביר מוסקו, "על הפעמון יש מוט קטן שדופק עליו ועושה את הצליל, אז במקום המוט הזה, מקעקעים באנגליה, בהולנד ובבורמה למשל היו מחברים צינור קטן לגוף התחתון של הפעמון, ומלמעלה מקשרים אליו מיתר שקופץ ועליו שמים מחט. אבל זה כואב אללה איסטור.
יש משמעות לכאב הזה?
"זה אתגר. החנונים פחדו להתקעקע, אז מי שכן מתקעקע - זה סימן לגבריות ולכושר סיבולת. אבל היום גם תינוק יכול להתקעקע".
נראה שלמרות התדמית האקזוטית, מוסקו די שמרן. כך למשל, הוא מביע סלידה מצבעי הקעקועים החדשים: "הפיגמנטים חזקים היום, הם חיזקו את הצבעים כל כך שהבנאדם כל החיים הולך עם פוסטר על היד, זה מוגזם. הבנאדם הוא לא פוסטר". גם עמדתו על אנשים שמקעקעים את פרצופם ברורה: "זה גובל בטירוף עמוק וחזק וצריך להפסיק את זה, ולתת עונש של 10 שנים למי שיעשה את הדבר הזה. למקעקעים מקצועיים אסור לקעקע את הפרצוף, לפי האתיקה המקצועית של המקעקעים". כן, יש דבר כזה. גם כשנשאל מה היה אומר לילדה בת 15 שרוצה להתקעקע, מוסקו פוסק בנחרצות שמדובר בגיל מוקדם מדי, ולכל הפחות צריך לחכות עד גילאים 17-16.
אתה מתגעגע למקצוע?
"מאוד, אבל זה כבר לא בשבילי. צריך להיות ממש צייר בשביל לצייר את הקעקועים החדשים. זה קשה, יש הצללות ועניינים, זה כמו צילום. הסטייל הישן פשוט, מהיר ועל הכיפאק. לצערי הרב לא נולדתי צייר, אבל יש לי עין טובה. אני אגלה לך סוד - מעולם לא למדתי לקעקע. גם את הקעקוע הראשון עשיתי לבד בלי נוכחות של מקעקע, רק מלהסתכל".
"מלחים תמיד היו מתקעקעים, אוהבים זונות בכל נמל ושותים. זה חלק מהחיים של ימאי. היום הימאים המודרניים הם אינטליגנטים וכל אחד נשוי, אבל אני מלח אורגינל. בלב שלי תמיד אהבתי את הים. בתוך אוניות יש ריח מיוחד של צבע טרי סגור כזה, יחד עם ריח של מכונות. זה עובד על העצבים, זה כמו סם. זה לא קל, אתה סגור עם כל מיני טיפוסים, ובחגים ובשבתות אתה לא בבית, אבל אם אתה אוהב את זה, אתה אוהב את זה".
מוסקו מעולם לא התחתן. אין לו ילדים, וגם לא נותרו בסביבה הורים, אחים או אחיות. "רק אני ואללה", הוא מסכם את הבחירה הזו, שכל כך מנוגדת להלך הרוח הנורמטיבי, ועם זאת נראה שתפורה בדיוק למידותיו. "זה לא בשבילי לחיות עם אותו בנאדם כל החיים", הוא אומר, "כשגרתי בחיפה דיברתי יום אחד עם שכן שיצא לטייל עם הכלב, ותוך כדי אשתו שואלת אותו 'עם מי אתה מדבר?', 'איפה אתה?', 'למה אתה לא עולה למעלה?'. אי אפשר לחיות ככה. עם ילדים ואישה צריך לעבוד כל החיים, לחזור הביתה ולהיות סגור. ככה הייתי האדם הכי אומלל. אם לא הים והקעקועים - החיים שלי היו תפלים ביותר.
"יש לי מלאך למעלה, כי כל החלומות שלי התגשמו עד עכשיו - רציתי להיות ימאי - התגשם, רציתי להיות מקעקע - התגשם, רציתי לחיות בחו"ל, במזרח הרחוק - התגשם, רציתי לכתוב ספר - התגשם. עד עכשיו, ברוך השם, הכל התגשם".
עבודותיו של מוסקו יוצגו בתערוכה "קעקועים". 10.10.16-30.10.2017, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב.
