מלידה עד מוות: כך נראים שבועיים בבית חולים

"כאן המקום שבו אנשים מגיחים לאוויר העולם. כאן הם גם עוצמים את עיניהם בפעם האחרונה ומחזירים את נשמתם לבורא".

אליהו, שמוכר צמידים אדומים לידיים "בשביל המזל", מקבל את פניי בכניסה למרכז הרפואי שיבא בתל השומר. "גלגל החיים", הוא מכנה את המקום שבו הוא מוכר חלומות ותקוות, לאנשים שאינם זקוקים לדבר זולת מרכולתו. אותו מקום שהפך עבורי למעין בית, במשך כמעט כשבועיים. לא כחולה, לא כרופא. כצופה בגלגל החיים הזה מהצד, ובעולם שמסתתר בכמעט־עיר הזו – בית החולים הגדול במזרח התיכון.

שאון האמבולנסים הדוהרים מתמזג עם רעש נחיתת המסוקים במנחת ועם צפצופי המוניטורים; הבכי הראשון במחלקת הילודים נמהל בבכי קורע הלב של משפחות שנפרדו מיקיריהן; צעדיהם המהירים של הרופאים מתערבבים בטפיפות הרגליים האיטיות של הקשישים הסיעודיים.

למשך כשבועיים קיבלנו הצצה נדירה אל מאחורי הפרגוד של חדרי הניתוח, אל השיחות הליליות, אל הפינות הנסתרות, אל התנאים הבלתי אפשריים, אל האנשים הגדולים שמאחורי הסיפורים הקטנים בעיתון. מעגל החיים שחווינו כאן הוא עוצמתי וקשה לתפיסה: לידה, פציעות, מחלות, שיקום, מוות. חד, כמו הגורל האחד שמצפה לכולנו. וסביב בני אדם בחלוקים, שאנו רואים לרוב רק כרופאים וכאחיות. וגם הם, כל אחד ואחת מהם, הוא עולם ומלואו. תיעוד מיוחד.

כך זה נראה מבפנים. שבועיים בתוך בית החולים

ההתחלה: הניתוח הידידותי

שעת בוקר מוקדמת ומיון היולדות כבר עמוס לעייפה בנשים שממתינות לתורן. אביה ויניב נוס, בני 34 והורים לשניים (בני שלוש וחמש), יצאו מביתם בבאר־שבע שעתיים לפני הזריחה כדי להקדים לניתוח הקיסרי הידידותי שנקבע להמשך היום.

"בשתי הלידות הקודמות רציתי מאוד ללדת באופן טבעי", מספרת אביה ועיניה בורקות, "אבל למרבה הצער לא הייתה ברירה והבהילו אותי לחדר ניתוח. הפעם הרופאים החליטו ללכת מראש על ניתוח, אז אני רוצה לראות את התינוקת שלי יוצאת מהרחם החוצה. זו תהיה חוויית הלידה הראשונה שלי".

אם בניתוח קיסרי רגיל נלקח התינוק מיד לאחר הלידה, הרי שבניתוח ידידותי האישה צופה בלידה, והמיילדת מניחה את הרך הנולד על החזה של האם כמו בלידה רגילה.

"נשים שנאלצות ללדת בניתוח קיסרי מגיעות אלינו הרבה פעמים מתוסכלות וחשות כישלון שהן לא ממלאות את התפקיד הטבעי שלהן", אומרת אביבה אשר, אחות אחראית חדר הניתוח באגף הנשים. "היום יותר ויותר נשים רוצות ניתוח מהסוג הזה, שבא 'לכפר' על אותה התחושה".

אני מתיישב עם אביה ויניב באזור ההמתנה, מתבונן בהמולה סביב. אחת לזמן מה חולפת במסדרון יולדת טרייה, טרוטת עיניים, אוחזת בעריסה שבתוכה תינוק שאלו הן שעותיו הראשונות. "הוא עבר אתמול תדרוך מאוד מקיף, כולל אזהרה לא להתעלף בחדר הלידה", צוחקת אביה. "ברור שאני מתרגש", משיב יניב ברצינות. "יצאנו מהבית ארבעה ונחזור חמישה".

הגיעה השעה. האחות האחראית לוקחת את אביה להתארגן לניתוח בידיו של פרופ' איל סיון, מנהל המחלקה לרפואת האם והעובר. הדלתות נסגרות והאורות נדלקים. אחרי שבוצעה הרדמה מקומית, נמתח בחדר הניתוח וילון שחוצץ בין פלג גופה העליון של אביה לבין פלג גופה התחתון, שם עובדים אנשי הצוות על הניתוח.

"אפשר כבר להיכנס?", מציץ יניב בקוצר רוח מחדר ההמתנה, כשהוא לבוש בבגדים סטריליים ועוטה מסכת מנתחים. "בוא", קוראת לו אביבה. הוא נכנס ומתיישב ליד אהובתו. דקות אחדות לפני השעה 11 נפתח הווילון וסביב נשמעות קריאות שמחה. "מזל טוב, נולדה לכם בת יפהפייה". רגע אמיתי של התרוממות רוח. אני מרגיש כמעט שותף.

לפני שהגעתי לכאן הזהירו אותי. אמרו שצפייה בכמה פרקים של "בייבי בום" תגרום לי לסגת, שזה רק יגרום לי לוותר על הורות. התעקשתי, למרות שהחששות שלי התממשו בצורת צרחות של יולדות־בהתהוות או לעתיד, שכבר תש כוחן. אבל הרגע הזה, כשתינוק מגיח לעולם ונשמע קול הבכי הראשון, גורם אפילו לרווק מושבע ללא ילדים כמוני להתרגש.

התאקלמות: כשהלב נקרע

אני משוטט בין המבנים במתחם הענק ובין המחלקות הרבות, שבכל אחת מהן מתרחשות מדי שעה דרמות. אני ניזון מהאוכל שמקבלים החולים, ומזה של אנשי הצוות, מוצא רגעים של נמנום על הספסלים או בחדרי המנוחה. חווה את המקום לגמרי כבית. מנסה להתרגל לתזזיתיות. אין כאן רגע דל. כל הזמן קורה משהו, היכנשהו.

לאורך התקופה שבה אני מסקר את מערכת הבריאות כבר נתקלתי במחזות קשים. נכחתי בניתוח לב פתוח, ראיתי את המוח ממרחק נגיעה, עקבתי מקרוב אחר שאיבת שומן. ראיתי פצועים מתאונות מדממים כל הדרך למחלקות הטראומה, וכאלה שיצאו מתופת הפיגועים. אבל הביקור בטיפול נמרץ ילדים הוא הקשה מכל. תמונת הפעוטות שמחוברים לצינורות ותרופות להקלת הכאב מוזרמות לגופם קורע את הלב. הידיעה שבכל רגע המוניטור עלול להפסיק לצפצף, והמבט בעיניהם של ההורים ששוכבים סמוך לילדיהם בלי יכולת לעזור, גרמו גם לי – ציניקן חסר תקנה – להזיל דמעה בשקט.

עשרה ילדים חסרי ישע היו מונחים מולי על המיטות, מונשמים ומורדמים, וכולם עם צינורות שמחוברים לכל חלקי גופם. המחזה קורע את הנשמה. אני נעמד בסמוך לילדה כבת חמש. עד לפני ימים ספורים שיחקה כמו כל בני גילה, ואז פתאום התלוננה על כאב בטן. במוקד החירום כבר איבדה את ההכרה.

חשד לדלקת בקרום הלב, אומרים הרופאים. אני מתבונן בה שעה ארוכה, ואחר כך ימים. כשעזבתי, היא עדיין הייתה מורדמת ומונשמת. "קשה מאוד לראות ילדה כזו, שאתה אפילו לא יודע למה זה קרה לה פתאום באמצע החיים", נעצב ניסים צאיג, אחד משלושת האחים הכלליים של המרכז הרפואי כולו במשמרת הזאת, יחד עם יפה דודאי, "זה מפלח לי את הלב". רק לאחרונה שב מחופשת לידה לאחר לידת בנו אביתר, בתהליך פונדקאות בארצות־הברית עם בן זוגו, וכבר מכה בו המציאות, עם ילדים בגיל של בנו, שנאבקים כדי לחיות.

על אחת המיטות הקטנות במחלקה שוכב תינוק בן שבועיים שהובא לישראל מעזה, אחרי שבלע מי שפיר. הוא זעיר כל כך, ועוד לא יודע איזו מציאות מחורבנת מחכה לו. "סביר להניח שאם היה נולד בישראל, הוא לא היה צריך להגיע לטיפול נמרץ", אומר ניסים.

בשעות הערב מסדרונות בית החולים מתחילים להתרוקן ממטופלי היום, והשאון דועך ככל שנוקפות השעות. בסמוך למיטתו של הנווט שנפצע בהתרסקות האף־16 לפני כשבועיים אני מוצא את האוס אבו חסין, בן שש מבאקה אל־גרבייה.

"אתמול הוא השתובב בבית הספר, התנגש בילד אחר וקיבל מכה בראש", מספר אביו יאסין, שפינה אותו לטיפול במרפאה המקומית. "הרופא בקופת חולים אמר לנו שהכל תקין", אומרת נהאי, האם המודאגת, "אבל היו לו סחרחורות וכאבי ראש שלא פסקו, אז החלטנו לפנות אותו לבית חולים הלל יפה". לאחר אשפוז של יממה שם נדהמו הרופאים לגלות בבדיקת סי־טי דימום פנימי בראשו והוא פונה מיידית לתל השומר.

הרופא בקופת חולים אמר שהכל תקין. הסי טי גילה דימום פנימי(צילום: אביגיל עוזי)

האוס נרדם על המיטה, בזמן ההמתנה לחדר הניתוח. ד"ר ליאור אונגר, מתמחה בנוירוכירורגיה ובוגר תוכנית הדוקו־ריאליטי "המתמחים", נכנס לחדר. "לא לדאוג, יהיה בסדר", הוא מבטיח, ובני המשפחה פורצים בבכי בלתי נשלט. האוס מסרב לקום וליאור מדגדג אותו, בזמן שההורים חותמים על טופס הסכמה לניתוח. "יותר בטוח להיכנס לניתוח הזה מאשר לנהוג על הכביש", הוא מרגיע אותם, "אני נשבע לכם".

המיטה מתחילה להתגלגל במורד המסדרון בואכה חדר הניתוח ואני מתגלגל איתה. נהאי ממלמלת תפילה חרישית, יאסין אוחז בידיה בשקט. בחדר ההתאוששות, שמשמש כתחנת מעבר, שוכבים חולים שזה עתה יצאו מניתוח. חלקם נאנקים מכאב בשקט, אחרים זועקים בקול רם. מחוץ לדלתות הזכוכית ממתינים להם בני המשפחה המבוהלים.

כשהאוס רואה שהוריו נעלמו מטווח הראייה הוא פורץ בבכי קורע לב, והצוות הרפואי מכניס את אביו שילווה אותו עד שיירדם. "לילד יש דימום בראש ואנחנו מניחים שהדם נמצא מתחת לעצם", מנתח את הסיטואציה ד"ר זאב פלדמן, מנהל היחידה לנוירוכירורגיה של הילד ויו"ר איגוד הנוירוכירורגים. "זה ניתוח חירום שחייב להתבצע בטווח של שעות, כי עלול להיווצר לחץ על גזע המוח".

הקור בחדר הניתוח מצמית, חודר לעצמות. "צריך לגלח לו את הראש", פוקד ד"ר פלדמן. ליאור מזמזם את השיר "אי ירוק בים" עד שזריקת ההרדמה תתחיל להשפיע. אני לוקח אוויר. הרופאים שוטפים ידיים ולובשים את החלוקים הסטריליים.

"אני מרגיש כמו ריטה", משתעשע ליאור מהעובדה שאחת הכתפיות של החלוק נשמטת. האורות נדלקים, חומר החיטוי נמרח. הניתוח מתחיל והכפפות מתמלאות דם, שזולג גם אל החלוקים. כעבור שעה הניתוח מסתיים בהצלחה. "תעשה לו צלקת יפה", מבקשת האחות יעל. האוס מועבר לחדר התאוששות. "תודה דוקטור", אוחזים ההורים את ידיהם של הרופאים, "הצלתם לנו את הילד".

מימין: ד"ר ליאור אונגר, האוס וד"ר זאב פלדמן, מנהל היחידה לנוירוכירורגיה של הילד ויו"ר איגוד הנוירוכירורגים. ניתוח חירום(צילום: אביגיל עוזי)

לא רחוק משם, בבית החולים לילדים ע"ש ספרא, נער כבן 15 סובל מתסמינים ברורים של הרעלה. "אחי הכניס לי כדורים לתוך כוס השתייה", הוא טוען. "אנחנו יודעים היטב שכדורים לא מתמוססים במי שתייה", אמר האח, "משהו פה נראה חשוד. בתקופה האחרונה יש המון ניסיונות אובדניים של ילדים. זו תופעה מפחידה לגמרי".

שעות שינה ספורות, על כורסאות וספסלי בית החולים – לא מומלץ למי שאינו מוכרח – והנה השחר עולה. הצוותים מתחלפים, ניסים ויפה חוזרים לנוח קצת בבית. "אני הולך לחבק את אביתר הקטן שלי", אומר ניסים, ואותות הלילה לרגע לא ניכרים על פניו. "התגעגעתי אליו".

כמה שעות שינה על ספסלי בית החולים והשחר עולה(צילום: יובל חן)

הלילות: הזקנה מהמסדרון כועסת

"בית החולים של הלילה הוא לא בית החולים של היום".

הלילות בבית החולים קסומים ולא דומים לשום דבר אחר. מרגע שקיעת החמה לובש בית החולים ארשת שונה. למרות הכמעט־בצקות ברגליים, שנוצרו אחרי שעות ארוכות של שוטטות בבית החולים שגודלו כגודל קיבוץ, התאהבתי בשוטטות הלילית. גיליתי שלכל חדר כאן יש ריח אחר: בחלקם ריח נעים ומשכר, באחרים מעורר חלחלה. אבל לאף חדר לא היה אותו הריח. התמכרתי לחיפוש אחר ריחות נוספים כל לילה מחדש.

בשעות היפות והשקטות האלה רוב המאושפזים ישנים, כך שהרופאים והאחיות במשמרת יכולים להירגע מעט ולשוחח ביניהם על ענייני היום. דקות לפני 11 חילופי משמרות, כשהצוות העוזב מעדכן את הנכנס. "אנחנו אחראים על הכל – ממחסור במחט ועד לפיגוע המוני בבית החולים במהלך המשמרת שלנו", אומר ניסים צאיג, שעושה את התפקיד הזה כבר 15 שנה, מתוך 20 בסך הכל בבית החולים.

למשמרת מצטרפת גם האחות יפה דודאי, שמחלקת עם ניסים את הגזרות בבית החולים. "כן, אנחנו גם אחראים לקשישה במסדרון", אומר ניסים. "לצערנו לפעמים אין ברירה, התפוסה מלאה ואין מספיק מיטות. קשה מאוד להסביר לאנשים למה צריך לאשפז אותם במסדרון". "לפעמים הם רוצים לקום וללכת למרות שהם מחוברים לצינורות", ממשיכה אותו יפה. "אני מרגיעה אותם, מנסה למצוא להם פינה שקטה. הם מוציאים את התסכול עלי וזה לא פשוט".

אחרי חצות אני מצטרף לניסים בחדר המיון שעמוס לעייפה. אנשים נכנסים ויוצאים, צועקים ומנופפים בידיים. צוותים של מד"א פולטים עוד ועוד חולים ופצועים. "נשמה שלי, תעשה טובה שאורתופד יבדוק את בעלי, הוא מחכה שעות", פונה לניסים אחת הנשים שבעלה מחובר לאינפוזיה. "כמה זמן עוד צריך לחכות לרופא? נו, שמישהו כאן יגיע!" זועקים בני משפחתו של אחר. ניסים ניגש אליהם, מנסה להרגיע. כמה מהחולים וקרוביהם מאבדים את הסבלנות. "המוח של הבן שלי בחוץ ולאף אחד פה לא אכפת", צועקת מישהי תוך שהיא מנפנפת בידיה באגרסיביות. "גברתי", מעמיד אותה ניסים במקום, "הבן שלך בהכרה, מדבר ונינוח. תמתיני בתור כמו כולם והרופא יגיע גם אליכם, על פי הדחיפות".

הפוגה: על אחים ואחיות

החופש להסתובב במקום שבו כל כך הרבה אנשים סובלים מכל כך הרבה בעיות וצרות יכול לגרום לעוויתות בבטן גם לקטנים שבהיפוכונדרים. מצד שני, הוא גורם לי להעריך מחדש את מזלי הטוב. למשל, כשאני מגיע לביקור במחלקת טיפול נמרץ, במחלקת הלב ובניתוחי החזה. את הזמן הפנוי מנצל ניסים כדי להראות לי את המסדרונות הסודיים, הדלתות המסתובבות והמדרגות שאיש מבאי בית החולים לא מכיר. אני מסמן לעצמי מקומות מסתור, אם יהיה קשה.

לפנות בוקר מגיע למחלקת האורולוגיה הומלס עם נפיחות באשך. שיערו מדובלל, זקנו פראי, הוא חובש כובע לראשו וריח חריף של אלכוהול נודף ממנו. "אל תורידו לי את שק האשכים, טוב?" הוא מתחנן. "למה שמישהו יעשה לך דבר כזה?" מתפלצת האחות. "ככה אמרו לי ברחוב", הוא משפיל מבט. "אכלת משהו?" שואל אותו ניסים. ההומלס מניד בראשו לשלילה, וניסים מורה לצוות להביא לו לחם וגבינה. "גם זה חלק מהתפקיד שלנו", הוא אומר, "פשוט להיות אנושיים".

בין מרתון כוסות הקפה לנשנושי הפריכיות מאורז מלא – לא שזה נחשב לאוכל של בית חולים, אבל תנו ליהנות מהספק – ניסים ויפה מרגישים בנוח לשתף ברגעים הפחות נעימים שלהם כאן. "אובדן של ילד", מתוודה ניסים. "כשאני עומד מול טיפול נמרץ ורואה אמא מקוננת על בנה, נקרע לי הלב. אי־אפשר להתרגל למחזה כזה". עבור יפה, הקושי הוא דווקא עם העריריים הסיעודיים. "קשה לי לראות אנשים מבוגרים נוטים למות כשאין איש על ידם", היא אומרת. "לפעמים אני רואה זקנה ששוכבת בפנימית ונקרע לי הלב לדעת שהיא תמות לבד. זה לא מגיע לאף אחד".

רגע, עוד דרמה. הטלפון בחדר האחיות מצלצל. אישה שהגיעה באותו יום לבית החולים נמצאה עם שקית כרוכה סביב צווארה ומכתב התאבדות ביד. הפסיכיאטרית דורשת לאשפז אותה עם השגחה צמודה. "מיד נדאג שתגיע מישהי להשגיח", מבטיחה יפה.

השיקום: לנצח כל מגבלה

עוד יום חולף, אירוע רודף אירוע, ורק במחלקת השיקום יחסית רגוע. כאן יש לו"ז מסודר וברור לכל מאושפז או מטופל. הנרי חן (22) מיפו, חייל משוחרר, איבד את רגלו לפני כחצי שנה. הוא שב אז הביתה מהבסיס עם האופנוע, ורכב פגע בו מאחור בעוצמה רבה והוא הועף על עץ. לדבריו, במשטרה אישרו שמדובר בפיגוע דריסה. "אני זוכר רק בום חזק", אומר חן.

"מצאתי את עצמי על עץ, בהכרה, וראיתי שקרה משהו נורא לרגליים. הטיסו אותי לוולפסון ושם איבדתי את ההכרה. התעוררתי אחרי שבוע וחצי בתל השומר".

ברגע הראשון שפקח עיניים חן לא ממש ידע איפה הוא. "שאלתי את הרופאה 'כמה הלכו, אחת או שתיים?'" הוא מתאר. "כשאמא שלי נכנסה לחדר, חיבקתי אותה ואמרתי: 'אמא, אני אוהב אותך. אל תדאגי, לא אהיה מוגבל בשום דבר". היום הוא כבר עם פרוטזה חדשה שאיתה הוא לומד ללכת. "תראה איזה רגל מגניבה יש לי", הוא מצביע עליה ומתבדח: "שווה או לא שווה חצי מיליון שקל?"

בימים אלה הוא שב למחלקת השיקום כדי ללמוד להשתמש בפרוטזה, באמצעות סימולטורים של "מציאות מדומה". אני נכנס איתו לחדר עם מסך ענק שמקרין סרטון של מסלול באחד מיערות הגשם בברזיל, כאילו הצוות קורא את צפונות ליבו. הנרי נעמד על ההליכון, קשור לרתמה, ומתחיל לצעוד בהתאם למסלול בסרטון. "זו המערכת הכי מתקדמת בעולם", אומרת הפיזיותרפיסטית הדר שרון. "ממש כמו הקונסולה Wii, רק הרבה יותר גדולה ומשוכללת. התוצאות מעולות".

הנרי מזיע כמו אחרי אימון כושר אינטנסיבי. "אני מרגיש שהחיים שלי רק השתדרגו", הוא מפתיע. "הכל בראש. הבנתי מהר מאוד שאין לי על מה לבכות וצריך להסתכל קדימה. נכון, כשיצאתי בפעם הראשונה הביתה הלכתי לים ודפקתי את הבכי של החיים, אבל בגדול אני אדם אופטימי. אני יוצא ומבלה ולא חסרות גם בחורות. החלום שלי? לחזור לגלוש כמו לפני הפיגוע. תזכור: אני עוד אסע לאוסטרליה ואעשה את זה".

הנרי חן. "אין מה לבכות על מה שהיה אלא להסתכל קדימה"(צילום: אביגיל עוזי)

הזִקנה: כשאיש לא מחכה לך

ארבע אחר הצהריים והטלפון מצפצף. בקבוצת הווטסאפ של מד"א מדווח על קשישה שנפלה באוטובוס ומצבה קשה. אני ממהר לחדרי ההלם ותוך דקות רואה אותה. מחוסרת הכרה, שיערה אפור ואחד מאישוניה רחב, סימן מובהק לפגיעה במוח. "היא כנראה עמדה באוטובוס, מעדה וקיבלה מכה בראש", אומרת לי בתיה סגל, אחות מתאמת טראומה בבית החולים.

האלמונית מחוברת למכשירי ההנשמה, והרופאים מכניסים אותה במהירות לסי־טי. יותר מעשרה אנשי צוות עומדים מעליה, בזמן שאחת האחיות מסירה מגופה את התכשיטים ומכניסה אותם לשקית: עגילים, צמידים וטבעות, שנשמרים עד שיאותרו בני משפחתה. "קראנו לצוות שיעשה צילום חזה?" שואל ד"ר איתי זוארץ, מומחה לכירורגיה כללית. "חייבים לבדוק שאין לה פגיעות נוספות".

בינתיים מנסים בבית החולים לאתר את בני משפחתה, ללא הצלחה. ד"ר ויליאם, רופא שהגיע מקניה לישראל לצורך התמחות ונחשב לנוירוכירורג מבטיח, עוטה כפפות על ידיו ונאנח. הוא מביט בפצועה האלמונית ואחרי רפרוף קצר בתיק הרפואי שלה מבקש להתייעץ עם הרופא הבכיר, ד"ר ציון זיבלי. "הלחץ בתוך הגולגולת שלה גדול", אומר לו ד"ר זיבלי. "נצטרך להוציא חתיכת עצם ענקית מתוך הגולגולת ולהוריד את הלחץ הזה. אני לא מעריך שיש לה סיכוי גבוה לשרוד, אבל נעשה הכל".

הרופאים לובשים את החלוקים, רוחצים ידיים והדלתות נסגרות. האלמונית נכנסת לניתוח כשאיש לא אוחז בידה ובחוץ אין איש מחכה לה. כעבור שעתיים נראה שהניתוח הצליח. שבועיים חולפים והיא עדיין כאן, מחוסרת הכרה, כשקרובת משפחה מגיעה לבקר אותה.

הסוף: חגיגה בתחנה האחרונה

דליה למדני, בת 85, שוכבת במיטה ומחוברת לצינורות שמסייעים לה לנשום. במשך שנים פירסמה אלפי כתבות בענייני אוכל בשבועון "לאשה", כתבה ותירגמה ספרים רבים, ועכשיו היא בהוספיס האונקולוגי, מצפה לגאולה. "אני מחכה כבר למות", היא אומרת בהשלמה, כשברקע מתנגן באופן סוריאליסטי השיר "אלי אלי שלא ייגמר לעולם". "חייתי חיים מלאים, הגיע הזמן לדעת לשחרר. מספיק לי".

למדני יודעת שימיה ספורים בגלל סרטן בריאה עם גרורות. כל הטיפולים לא הועילו. בני משפחתה מלווים וסועדים אותה, משתדלים להסתיר את העצבות, אבל פניהם מסגירות את המתחולל בתוכם. זו לא הפעם הראשונה שלמדני מגיעה להוספיס. לפני 11 שנים סעדה כאן את בתה היחידה, ליאת נשרי, שנפטרה מסרטן הלבלב כשהייתה בסך הכל בת 48. "אני מכירה היטב את המקום הזה ויודעת שהם יטפלו בי בצורה הכי טובה שיש", היא מצביעה על ד"ר מיקי ברקוביץ', מנהלת ההוספיס. "כשהבת שלי שכבה פה, היא וכל הצוות שלה טיפלו בה בצורה כל כך אנושית. לכן החלטתי שגם אני רוצה לסיים כאן את חיי. אני לא מפחדת מהמוות ואין לי בעיה להתייצב מולו. רק שזה יקרה כמה שיותר מהר".

ד"ר ברקוביץ ודליה למדני. "לא מפחדת למות"(צילום: יריב כץ)

בארוחת ראש השנה, שרים החולים עם המשפחות: "בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות". יש בהם כאלה שאפילו את השורות הללו כבר לא יספיקו לקרוא, ובוודאי שלא בשנה הבאה. זמן האשפוז הממוצע כאן עומד על 17 יום, וזו התחנה האחרונה בהחלט. הצוות הרפואי מסייע לכל מי שיכול להגיע לאולם המרכזי, בכיסאות גלגלים או עם המיטות הניידות. שולחן החג עמוס בכל טוב, ואנשי הצוות שוויתרו על בילוי עם המשפחה בחג כדי להיות כאן בהתנדבות, מתרוצצים בין החולים ומנסים לייצר אווירה של חג. "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", מברך אחד החולים.

ג'נין ווסברג מנהלת את ארוחות החג, בראש השנה ובפסח, כבר 16 שנים ברציפות. "זה מרגש אותי בכל פעם מחדש", היא אומרת. "אני לא מצליחה להירדם בלילה שלפני החג. אנחנו עושים את זה גם עבור בני המשפחות, שיודעים שברוב המכריע של המקרים זה החג האחרון של יקיריהם".

החג האחרון. יום אחד זה ייגמר(צילום: יריב כץ)

החולים קוראים מתוך סידור, נוסח שנכתב במיוחד עבורם. "כשאנחנו אבודים, הראה לנו שאתה קרוב וגאל אותנו במהרה בימינו", הם אומרים כשלמחלקה נכנס לפתע גבר שגורר איתו אלונקה. אחד החולים, חוליו, נפטר. "אבא שלי היה מאושפז פה בשבועיים האחרונים", מספרת יעל, בתו. "חשבנו שנחגוג איתו את השנה החדשה, אבל לצערנו הוא לא הספיק".

חוליו היה בן 66. לפני עשרה חודשים חלה בסרטן במוח שהתפשט במהירות. בחודש האחרון חלה הידרדרות משמעותית, והרופאים הסבירו ליעל ולשאר בני המשפחה שאין דרך חזרה. "החלק הכי קשה זו הידיעה שאנחנו מפסיקים להילחם", היא אומרת ודמעות בעיניה. "מאותו הרגע יש שעון חול שאנחנו לא יודעים מתי יאזל. לא רציתי לוותר עד הרגע האחרון, אבל הוא הבין שלרפואה אין יותר מה להציע. הרגשתי שבמקום הזה אבא שלי יוכל להיפרד מהעולם הזה בכבוד. יש משהו סימבולי בזה שהוא עזב אותנו בדיוק כשהשנה הקשה הזו נגמרה".

ד"ר ברקוביץ מנהלת את ההוספיס כבר 25 שנה ולא מחמיצה שום חג. "בהתחלה, כשאנחנו תולים את ההזמנות לאירוע ראש השנה, המשפחות מגיבות בהיסוס", היא אומרת. "הם שואלים 'מה לנו ולמסיבה? איזה סיבה יש לנו לחגוג?' אבל כשהם כבר באים הם לא מצטערים. הם מבינים שזה החג האחרון".

למרות שהיא כאן כל כך הרבה שנים, וליוותה אלפי חולים בדרכם האחרונה, היא עדיין לוקחת ללב. "את הרגשות שלי אני אוצרת בתוכי", היא אומרת, "אבל כשאני יוצאת הביתה אני בוכה לבד באוטו. אי־אפשר להתרגל לזה. כשאני רואה את כל האנשים כאן, זה מכה בי. היום, מחר, בסוף השבוע הזה או בסוף השבוע הבא – הכל ייגמר".

הכתבה מתפרסמת במוסף החג של "ידיעות אחרונות"