התמונה הגדולה: הסיפורים מאחורי עטיפות האלבומים הישראליים
הסוד מתחת לסוויטשירט של מוניקה סקס, במיטה ובתוך המעלית עם היהודים, תמונת המחאה שסאבלימינאל צילם מתוך שינה וזו האיקונית שאסף אמדורסקי היה מעדיף לגנוז לעד. חזרנו לעטיפות האלבומים הבלתי נשכחות של המוזיקה הישראלית. חלק ב'
התרבות הישראלית מלאה במוזיקה משובחת שהפכה מזמן לחלק מה-DNA המקומי. חלק ממנה ייזכר גם בזכות עטיפות האלבומים הבלתי נשכחות, שבכוחן להחזיר אותנו בבת אחת לנקודה מסוימת בזמן - ומתברר שיש לא מעט כאלה.
בשבוע שעבר שמענו את סיפוריהם של קאברים מבית רמי פורטיס, ברי סחרוף, הדג נחש, תיסלם ועוד רבים וטובים, והנה יוצא לדרך חלקו השני של הסיור בשדרת הזיכרון הצילומי של כולנו. קבלו מנה ב' של הסיפורים שמאחורי כמה מעטיפות האלבומים הגדולים במוזיקה הישראלית.
- ואילו עטיפות חקרנו בחלק הראשון של הפרויקט
?
החברים של נטאשה - "החברים של נטאשה"
"זה אלבום ריאליטי כזה", מסביר ארקדי דוכין את הסיפור מאחורי אלבום הבכורה של להקתו, החברים של נטאשה. האלבום, הנושא את שם הלהקה, לווה בעטיפה מטושטשת שהציגה משפחה בת ארבע נפשות שנראית, לפחות במבט חטוף, קשת יום. הסיפור מאחוריה, מתברר, שיקף במובן מסוים את סיפור יצירתו של האלבום, ובמידה רבה - גם את סיפורה של הלהקה שחתומה עליו.
"אנחנו הגענו מצפון הארץ. מיכה מיקנעם, אני מקרית ים, קוזו ממוצקין ומיקי הררי מקרית אתא", נזכר דוכין. "באתי לתל אביב עם 250 שקל שלוויתי מאיזה חבר. מתווך (דירות) שאל אותי 'מה באת לעשות פה?', עניתי 'מוזיקה' והוא אמר לי, 'שמע, תל אביב זו עיר די קטנה. אם אתה טוב פה כולם יידעו עליך די מהר'. הוא צדק, כי תוך כמה חודשים התחלנו למלא מועדונים כמו פינגווין וקולנוע תל אביב. אבל בכל זאת היינו די תפרנים, כי המועדונים לקחו יותר לעצמם.
"הייתה מן שמועה כזו שברחוב שלמה המלך יש בית מחסה של עיריית תל אביב לעניים ונזקקים. יהודית רביץ גרה שם, בין היתר. קראו לזה 'בית חביב', או משהו כזה. היית צריך לבוא למבחני קבלה הזויים ולספר כמה אתה מסכן ותפרן ומי שהיה באמת תפרן היה מתקבל. לא שזה באמת היה כזה זול, כי שילמת שכר דירה רגיל. מה שכן, היו מכבים לך את המים החמים בערב והיו גם הפסקות חשמל מדי פעם. חיינו שם כמו קומונה ממש, להקה שחיה ביחד ומגשימה את החלום. בתמונה מצולמת בעצם המשפחה של יעקב, שהיה הבעלים של הבניין. הוא כבר נפטר. בתמונה אפשר לראות אותו, את אשתו, הבת והבן שלו. 'בית חביב' עדיין נמצא שם, אני לא יודע על איזה תקן.
מעניין שלא בחרתם בתמונה שלכם. בכל זאת, אלבום ראשון.
"אני חושב שדי מההתחלה מה שאפיין אותנו זו איזושהי הצהרה על אמנות ומגניבות מנקודת הראות שלנו. זה פשוט היה צילום חזק שמאוד שאפיין את האווירה של האלבום ואת התקופה שבה כמעט כל השירים נכתבו. אלבום ראשון, כאבים ראשונים בצד שמאל בגיל 20. לפני כן לא ידעת שיש לך צד שמאל בכלל. זה סימל בשבילי התחלה של הגשמת חלום. לא הרבה האמינו בסביבה שלי שנצליח לעשות את זה. אפילו אבא שלי תמיד אמר לי 'מוזיקאי לא ייצא ממך אף פעם'. זה כמו תעודה שאומרת 'הנה, אנחנו מוזיקאים'.
"אחר כך יצא לרדיו השיר 'מלנכולי' ויום למחרת כבר היה משהו אחר. אז, אחרי שהתארחת בתוכנית של רבקה מיכאלי, הפעם הבאה שיצאת לרחוב הייתה חוויה שונה לגמרי מכל מה שהכרת. זה לא כמו שהיום יש מיליון ערוצים. היה אז ערוץ אחד והרגשת שעשית את זה בגדול. אנחנו מדברים על תקופה נאיבית שבה שירים שיצאו לרדיו עוד שינו איזה סדר יום ודיברו עליהם. האלבום הזה בשבילי הוא סוף עידן הנאיביות".
ליצירה שלכם זה בטח לא הזיק, זה שגרתם ביחד בסלאמס.
"כן, היום כל אחד חי עם הטלפון הפרטי שלו. או בתוכו".
מוניקה סקס - אלבום הבכורה
להקה נוספת שבחרה שלא לככב על עטיפת אלבומה הראשון היא מוניקה סקס. אלבום הבכורה של ההרכב מ-1995 הכיל כמה מהשירים שעזרו להגדיר את רוק הגיטרות הישראלי של שנות ה-90, כמו גם את הווי ה-20 פלוס התל אביבי של אותה תקופה. שירים כמו "מכה אפורה", "כל החבר'ה", "על הרצפה" ושיר הנושא של האלבום הפכו מאז לקלאסיקות שעוברות גם היום את מבחן הזמן, וכמוהם גם העטיפה עליה דמות נשית לובשת סווטשירט אפור עם לוגו הלהקה.
"צילום הקאבר הוא רעיון שלי", מגלה מתופף הלהקה, שחר אבן צור. "אני גדלתי באגודת מכבי תל אביב בתור שחקן כדורסל, כל החיים שלי היו סביב הקבוצה. כשעשיתי את המעבר למוזיקה והקמתי את מוניקה סקס עם יהלי, חשבתי עלינו כסוג של קבוצה. ההשראה ללוגו שלנו, שמופיע בתמונה, נלקח מסווטשירט של השיקגו בולס שהיה לי. הלכתי להכין אותו בדיזנגוף סנטר וצילמתי את חברה שלי מאז גלי לובשת אותו. אני זוכר שהראיתי למפיק המוזיקלי חיים שמש את הסקיצה מחוץ למועדון הלוגוס והוא אמר לי 'מגניב לאללה, קדימה, לך על זה'".
לא יותר קל ללבוש את הסווטשירט המדובר בעצמכם, כקבוצה?
"כמעט אף פעם לא שמנו את עצמנו על העטיפה. באלבום 'יחסים פתוחים' יש ציור כזה, וב'חיות מחמד' יש בכלל צלליות ואף אחד לא יודע מי זה מי. המון שאלו אותנו אם זו בחורה או בחור. חלק לא היו בטוחים. יש בה משהו משתמע לשתי פנים. בתמונה האמיתית, שצילם רונן ללנה, מצולמת דוגמנית בשם ליהיא זיו. דרך אגב, יש לי את הסווטשירט המקורי בבית. עכשיו, כשחגגנו 20 שנה ל'פצעים ונשיקות' בעצם לקחנו אותו כסוג של אבטיפוס ויצרנו עוד. על המקורי אפילו לא הצליחו לרקום לי את הלוגו כמו שצריך, אז הוספתי שם קצת עם טיפקס. משהו ביזארי לגמרי".
איך העטיפה הזו התחברה לדעתך לתכנים של האלבום?
"זו עטיפה שיש לה איזה כוח מסתבר, עד היום. כנראה משהו בסקס אפיל של הבחורה, אפילו שלא רואים את הפרצוף שלה. יש משהו בגוף הזה, בקימוטים של הסווטשירט, משהו מלא הורמונים וצעיר. האמת שאם אתה מסתכל על הפונטים והלוגו, זה אמנם לגמרי שאוב מהשיקגו בולס אבל יש גם השראה מחוברת קומיקס של 'אסטריקס ואובליקס' שהייתה לי בבית. אני זוכר פגישות על גבי פגישות עם המעצבים. הייתי מאוד בעניין, כי מאוד עניין אותי עיצוב. חפרתי איתם ובסוף זה קרה".
היהודים - "מציאות נפרדת"
עוד קלאסיקת רוק ניינטיז שנחרטה בזיכרון הקולקטיבי שייכת ל"מציאות נפרדת". אלבום הבכורה של היהודים, שיצא גם הוא ב-1995, הציג את הזוג תום פטרובר ואורית שחף בשחור לבן, כשהם שוכבים במיטה בתוך מעלית. זו, אגב, הייתה מעלית משא ברחוב שוקן בתל אביב, ממש בתוך הבניין שמשמש את מערכת עיתון "הארץ".
"זו בעצם העטיפה היחידה שלא אני עיצבתי", אומרת שחף. "זו הייתה העטיפה הראשונה, ועוד לא ידעתי מה אני רוצה, אז הייתי צריכה קודם כל לראות איך דברים מתנהלים ואז לדעת לעשות בעצמי. את העטיפה הזו עיצבה ציפורה עוזיאל, שבדיוק למדה אז עיצוב גראפי. היא כמו אחות בשבילי, אני מכירה אותה מגיל 12, אז ביקשתי ממנה שתכין את העטיפה יחד עם חבר שלנו, רן ברלב".
למה דווקא מעלית? יש כאן ערך סימבולי כלשהו?
"לא. חיפשנו לוקיישן שיהיה מיוחד וחשבנו על מעלית. זה שונה ממעלית רגילה, במעלית משא אפשר להכניס מיטה, למקם מצלמה ואפשר גם לעכב אותה. אני זוכרת שהייתה התרגשות מאוד גדולה ביום ההוא, כי מה שעיכב אותנו מלהוציא את הדיסק בעצם היה העטיפה. לא ידענו מה אנחנו רוצים, וניסינו כל מיני דברים, עד שהגענו למעלית. אפילו הוצאנו את הסינגל 'אלה' ותום לא אהב את התמונה שלו על העטיפה שלו, אז לקחתי את כל העותקים בסלון, היו מאתיים מהם, ועם ספריי של כמה צבעים עברתי אחד אחד וצבעתי, כך שלכל סינגל הייתה עטיפה שונה לגמרי.
מה את זוכרת מיום הצילום?
"צילמנו בשעה מאוחרת בלילה, כדי שלא יהיה שם אף אחד. אי אפשר היה להכניס צלם פנימה, אז אנחנו לחצנו בעצמנו על כל התמונות".
בעצם צילמתם את סלפי המעלית הראשון.
"נכון! אשכרה".
.JPG "סלפי המעלית הראשון. היהודים היום (צילום: עידו ארז)")
סאבלימינל - "האור והצל"
נריץ קדימה כחמש שנים, לתחילת העשור הראשון של שנות האלפיים שכבר הספיק להשכיח את סצנת הרוק הגועשת שפעלה באמצע שנות ה-90. רבות מהלהקות הפופולריות של העשור ההוא כבר התפרקו, ואת מקומן תפס ז'אנר חדש במיינסטרים הישראלי: ההיפ-הופ. זה החל בסביבות שנת 2000 והפגיש אותנו עם שלל דמויות ואמנים, כשמעל כולם בלט שם אחד. והצל שלו.
את האלבום "האור והצל" הוציאו קובי "סאבלימינל" שמעוני ויואב "הצל" אליאסי ב-2002. הימים ימי האינתיפאדה השנייה, ישראל מתמודדת עם אחת התקופות המאתגרות בתולדותיה ואת פס הקול של התקופה, או לפחות חלק נכבד ממנו, הרכיב ההיפ הופ הציוני, מתוקפו הציג שמעוני אלבום שכולו גאווה ופטריוטיות ישראלית.
וכיאה לתמה, את עטיפת האלבום ההוא עיטרה תמונה של יד אוחזת במגן דוד, כמו מוציאה אותו מן הבוץ בו שקע. "זו הייתה ממש מהפיכה במוזיקה הישראלית, מהרבה בחינות", מסביר סאבלימינל, האיש שמאחורי היצירה. "הסאונד, הז'אנר עצמו שפתאום התפתח בעברית, אבל הכי הרבה בגלל האג'נדה והמסר הציוני. כשיצא 'האור והצל' היה נורא ברור שהקהל מחכה לשמוע עוד. חיפשנו דרך להעביר את זה בתמונות.
"מצאנו צלם מדהים ויצאנו למשימת צילום העטיפה. לא ידענו מה נצלם, אבל אמרנו שאנחנו הולכים לעבוד הכי קשה שאפשר עד שנביא משהו. הצלם אמר שהוא יעבוד עד שאני אשבר ואני אמרתי לו שאני אצטלם עד שהוא יישבר ועשינו תחרות. צילמנו במלא לוקיישנים, מלא דברים, מלא תמונות שנכנסו לבסוף לחוברת של האלבום. הצילום האחרון שעשינו, אחרי סשן של כמעט 24 שעות, היה של שרשרת המגן דוד שלי, שיד מוציאה אותה מהבוץ. זו מטאפורה לכל המצב של מדינת ישראל באותה תקופה, כפי שאנחנו ראינו אותו".
.jpg "מסר ציוני. סאבלימינל היום (צילום: דורון עדות)")
העטיפה, כמו התכנים, הייתה מושפעת באופן מובהק מהמצב הבטחוני אז. אין הרבה אלבומים שעסקו בתקופה ההיא באופן ישיר.
"האלבום יצא בתקופה מאוד קשה, היו המון פיגועים. היו בו שירים כמו 'הפרד ומשול' שכינו אותו 'המנון האינתיפאדה'. זה היה אלבום מאוד טעון מבחינה פוליטית. בשביל לעשות את התמונה הזו חיפשנו בוץ ואספנו חול מבחוץ, הרטבנו אותו, וזה לא היה נראה כמו בוץ. ואז נזכרתי באיזה מקום ליד הבית שלי ונסעתי עם הרכב במיוחד להביא בוץ שידבק ויתייבש. הגיע לילה, אנחנו כבר מתים מעייפות ומערבבים את הבוץ בדלי. טבלתי את המגן דוד ופשוט התיישבתי בתנוחה בה היד נשענת על הברך כדי שיתייבש. ואז הצלם ניצח. אני נרדמתי עם המגן דוד ביד והוא בסוף נתן את הקליק. צולמה שם סדרת תמונות בזמן שישנתי. אני אפילו לא זוכר את זה, זו הייתה כבר התמוטטות של הסוף. התמונה הזו אשכרה צולמה בזמן שאני כבר נגמרתי".
מה הסיפור של השרשרת?
"זו שרשרת שהלכתי איתה בתחילת הדרך. אחר כך עשינו כל מיני עותקים שלה. עם 20 אלף העותקים הראשונים של האלבום הגיעה שרשרת כזו מתנה, מוצמדת עם ניילונית. היום זה לא נשמע כמו איזה אייטם בכלל, אבל באותה תקופה שרשרת גדולה כזו של מגן דוד ממש לא הייתה פריט אופנתי. זו הייתה המהפיכה שלנו, שהחזרנו את הציונות והמגן דוד לאופנה.
"זה היה משוגע, כי כולם פתאום התחילו לענוד שרשראות כאלו. זה התחיל להופיע על כל דבר, בכל בסטה בשוק היית רואה אלפי שרשארות כובעים עם מגן דוד. באותה תקופה מגן דוד, אפילו בגודל של עשירית מזה, היה נחשב לשרשר של ערסים. אם מישהו היה הולך כבר עם מגן דוד אז זו הייתה שרשרת עדינה ומוחבאת טוב מתחת לחולצה, ופתאום באנו אנחנו עם שרשראות ענקיות כאלה ומגני דוד גדולים. היה לזה סטייטמנט מאוד גדול. היו מלא כתבות ממש גדולות בנושא. קראו לזה 'ציונות שיק'. גם בקהילה הגאה אימצו את זה. זה מאוד שימח אותנו, כי בהתחלה זה היה קול המרד שלנו. בילדות שלנו כולם היו הולכים עם לוגו של אנרכיה. אנחנו האמנו במגן דוד.
"הפרד ומשול". המנון האינתיפאדה?
"אני חושב שהעטיפה הזו מאוד משמעותית כי היא זעזעה אנשים", מסכם סאבלימינל. "היו לנו כל כך הרבה תמונות יפות וצבעוניות ובסופו של דבר בחרנו באחת שהיא לא ממש מסבירת פנים, כי זו הייתה המהות של האלבום. זו תמונה שאי אפשר להתעלם ממנה ואי אפשר לשכוח אותה".
אסף אמדורסקי - אלבום הבכורה
ויש גם מי שלא ממש שלם עם הבחירה שלו, ונאלץ לחיות איתה. אחד כזה הוא אסף אמדורסקי, מוזיקאי דעתן בדרך כלל ואדם שלרוב מונע ממניעים אמנותיים. אבל גם לו, מסתבר, היו רגעי חולשה והיעדר שיקול דעת. כך, לפחות, הוא מסביר את עטיפת אלבומו הראשון מ-1994, בה הוא נראה כשפניו מכוסות זהב, כמו בקליפ שליווה את השיר "אהבה חדשה".
"לצערי אני לא יכול להגיד לך שהאלבום היה משהו קונספטואלי בכלל", מספר אמדורסקי. "עבדנו על עטיפה קונספטואלית לאלבום. כל החוברת, העיצוב של הדיסק והפוסטרים, גם הסדרה של חמשת הסינגלים שיצאו לקראתו - כולם היו מאוד מודעים לעצמם ובמקור העטיפה הייתה אמורה להתכתב עם כל אלה. היא כבר כמעט הייתה מוכנה לדפוס כשצילמתי קליפ ל'אהבה חדשה' עם איפור פנים.
"היה נראה לי שלקליפ הזה יש אימאג' חזק והוא הולך להיקלט", ממשיך המוזיקאי, "אז ביטלתי את העטיפה המקורית, המתוכננת, והכנסתי תמונה שחברה שלי, אלונה, שהגיעה לסט, צילמה. היא לא חשבה לרגע שזו הולכת להיות העטיפה של האלבום. היא קצת התווכחה איתי ואפילו חשבה שאני עושה טעות. כמובן שג'רום, המעצב של העטיפה שהעבודה היפה שלו לא ראתה אור, גם חשב שאני עושה טעות. זה היה צעד מאוד פזיז שעשיתי, זה היה שיקול מאוד שיווקי ולא אמנותי ואני לא חושב שאי פעם חזרתי על צעד כזה, אבל אז לא היה לי בדיוק מישהו שיגיד לי 'בואנ'ה, מה אתה עושה'".
החרטה, מספר המוזיקאי, לא איחרה לבוא. "משהו כמו חודש אחרי השחרור של האלבום תפסתי את עצמי ואמרתי 'אוי ואבוי, זו עטיפה איומה ונוראית'. התקשרתי לחיים שמש, שהיה מנהל המחלקה העברית בהד ארצי שדרכם הוצאתי את האלבום, ואמרתי לו 'תקשיב, אני רוצה לעצור את ההדפסה ולגנוז את העטיפה הזו. מי שקנה את המהדורה הראשונה קנה, בסדר, אבל בהמשך, שאר העותקים שיימכרו יהיו עם העטיפה הנכונה'. ביקשתי שנחזור לעטיפה של ג'רום. הייתה בה המון מחשבה והיא הייתה קשורה מאוד למוזיקה.
"חיים אמר לי, 'תשמע, אתה אוהב את העטיפה, לא אוהב, זו כבר העטיפה, זה האלבום. נעשה באלבום הבא משהו אחר'. אמרתי לו, 'אני מתפדח, מה אתה משוגע?'. אפילו אספתי את הפוסטרים של הדבר הזה, שלא יהיה תיעוד. ממש נכנסתי לאובססיה להחליף את העטיפה הזו, להיפטר ממנה ולעשות את העטיפה המקורית".
מכאן הכל התחיל. הקליפ ל"אהבה חדשה"
מה קרה לך שפתאום התעשתת?
"זו לא העטיפה שהתכוונו להוציא. נסחפתי עם איזה שיגעון שיווקי שלא קשור לחזית האמנותית של האלבום הזה".
לא מתאים לך.
"לא מתאים לאף אחד. אלבום ראשון, האדרנלין שיגע אותי".
והסיפור ממשיך: "בסופו של התהליך, חיים אמר לי 'אתה יודע מה? אני לא אומר לך כן או לא. זה הכסף שלך. בסופו של דבר זה יירד מהתמלוגים, אין לנו בעיה. יש לנו את האפשרות הטכנית לעשות את זה, אבל דבר אחד אני מבקש: סע לחו"ל, נקה את הראש. תחזור. אם עדיין תהיה בדעה הזו וזה מה שיציק לך - אני זורם. אבל ההרגשה שלי היא שנכנסת לאיזה לופ עם עצמך'. קניתי כרטיס ממש מהרגע להרגע, נסעתי לפראג לבד בלי שום תכנית חוץ מאשר לקיים את מה שהבטחתי לחיים שמש. חזרתי אחרי שבוע, שכחתי מכל העניין והמשכתי הלאה בחיי.
"במשך שנים ועד לא מזמן, כשביקשו ממני לחתום על הדיסק, הייתי לוקח את החלק הפנימי שהיה אמור להיות העטיפה החיצונית, הופך אותו לפרונט, חותם ומכניס את זה ככה חזרה. כך כל דיסק משנת 94' שעבר תחת הידיים שלי לצורכי חתימה או מה שזה לא יהיה, קיבל את העטיפה שהייתה אמורה להיות במקור".
ומה זה עושה לך היום כשאתה רואה אותה?
"זה כמו צלקת כזו. זו הייתה טעות לרכוב על אופניים לתוך עץ, נכון? הרי תכל'ס, אם היית יכול לא היית עושה את זה שוב. אבל יש לך צלקת, היא חלק ממך. צריך להסתכל על הדבר הזה כמו על משהו שילד עשה. זה מה שזה וגדלת מאז. אני לא מסתכל על זה ואומר 'איזו טעות איומה! אני לא יכול לחיות!'. בסדר, עטיפה של דיסק".
