עשור לאינדינגב: "האירוע הוא מלחמת הישרדות, הרווח הוא בקיום הקהילה"
הם פועלים כמעט בלי תקציב ולא רואים מזה רווח, ומתמודדים עם טענות של אמנים שלא נכנסו לליין-אפ ובליינים שהאוכל יקר להם. אבל גם החזרה בתשובה של אחד ממארגני "אינדינגב" לא תמנע מעיר ההופעות לקום במדבר בסוכות. מארגני הפסטיבל סוגרים עשור ועדיין מופתעים בכל פעם שהוא מצליח
ואפילו אלוהים בכבודו, מסתבר, נתן את ברכת הדרך בעקבות המשבר שנוצר עם חזרתו בתשובה של מתן נויפלד, מהאבות המייסדים, והרוח החיה מאחורי התוכן של הפסטיבל. "החוויה שלי, בשנה הראשונה אחרי שחזרתי בתשובה, הייתה מאוד קשה", מספר נויפלד, בגילוי הלב הכובש שלו. "מה בכלל אני עושה כאן? אין צניעות, ואין שמירת שבת - זה פשוט לא נכון. למה אני צריך לסבול? מגיע הקידוש של שישי, 'ויכולו השמים', וברקע אני שומע את הבמות, אני הרי מכיר את הליין־אפ בעל פה, ואלה הדברים שאני הכי אוהב. ואני נקרע מבפנים, כי זה מפעל החיים שלי. זה התינוק שלי. מה עושים?".
נויפלד פנה להתייעצות עם רבנים בצפת. "וקיבלתי את הפסק, 'לך תהיה שם, כי אלה האחים שלך'. אז אם יש אוהל לשומרי שבת, ועוד אנשים שומרי מסורת מגיעים - אולי יהדות זה לא דבר כזה נורא. וזה המהלך של אינדינגב: ליצור לבבות פתוחים". "ואם נפתח את זה למה שקורה במדינה, והדיכוטומיה המטורפת הזו שבה אתה אנוס לבחור צד - זה המהלך העצום שלנו", מוסיף אסף בן דוד. "זה לא 'גלגלצ או אינדי', זה לא 'אני או אתה' - אנחנו מדברים על מוזיקה, אנשים, חברה. להביא את כל מדינת ישראל לפה. ולמצוא חיבורים".
גם השנה, בסוף השבוע של ה-27 עד 29 באוקטובר, יתקיים 'אינדינגב' במצפה גבולות בנגב המערבי. כ־8,000 צופים יגיעו אל העיר הקטנה, שכרגיל תקום במיוחד לרגל האירוע. כ-120 הופעות שונות, ובעיקר, תחושה של קהילה קטנה, אופטימית על גבול הנאיבית. סיפור מחמם לב על אירוע שהתחיל חצי במקרה, במפגש בין אסף קזדו, קיבוצניק מגבולות, ומתן נויפלד, מהמושב השכן ישע, על רקע הלימודים שלהם במכללת ספיר, אליהם הצטרף אסף השני, בן דוד. אנשים עם עניין אמיתי במוזיקה, שלא מבינים כלום בהפקה, טלפונים לחברים, פורומים ומיילים, קצת עזרה מהמועצה המקומית, והנה, נהיה פסטיבל עבודת-יד. ועכשיו הוא כבר בן עשר.
עד היום נשמרת הרוח העצמאית, אומרים השניים, המבוססת על גרעין חברים ומתנדבים, הנרתמים לחודש של הקמת העיר הזו מאפס. לצד תמיכות ממסדיות זעירות ממש, התקציב של אינדינגב, הם מגלים, מתבסס כמעט באופן מוחלט על מכירות כרטיסים. "מודל עסקי לא כל כך קיים", צוחק בן דוד. "סולד-אאוט זה 8,000, וזה סבבה. אבל הברייק-איוון שלנו קרוב לשם. די שיגיעו אלף פחות, ואנחנו בצרות, ונותר לסמוך על התפילות של מתן. האירוע הוא מלחמת הישרדות, כל שנה, ואף אחד לא הצליח לעשות ממנו כסף, לא אמנים ולא ההפקה. הרווח שלנו הוא בקיום הקהילה".
אז למה לא לקבל חסויות מסחריות גדולות?
נויפלד: "תמיד התנגדנו לזה. אז אולי התגמשנו קצת, בעניין של חסות לבירה, אבל מעולם לא הגיעה הצעה שהעמידה אותנו בדילמה. אף אחד לא דופק על הדלת ואומר, קחו 300 אלף שקל. (צוחק) אולי כי אנחנו גם לא אנשי עסקים ממולחים".
אפרופו, מושמעת לא פעם ביקורת על מחירי האוכל.
בן דוד: "ואני מסכים איתה במאה אחוז. אנשים מדברים על מחיר הפיתה הדרוזית, אבל לא מבינים שהרוכל צריך גם סניטציה וכו'. אנחנו משתדלים לצמצם עלויות לקהל איפה שרק אפשר, ובמקום שיש לנו שליטה על המחיר אנחנו נעשה את זה".
טענה: אמנים קטנים מופיעים בחינם, בזמן שהגדולים יותר - גדולים מדי? - שותים את הכסף.
בן דוד: "זה פשוט לא נכון. אולי בשנתיים הראשונות היו שהגיעו עבור כיסוי הוצאות, אבל מאז כבר אין דבר כזה. כל מי שמגיע לאינדינגב רוצה להופיע באינדינגב, גם הכי גדולים מבינים ועושים את ההתאמות שלהם".
נויפלד: "היו פה ושם טענות על אמנים 'גדולים מדי', נניח אביתר בנאי או ברי סחרוף. אבל הם אינדי, הם טבועים בכל כך רבים שמופיעים, שזה לא רציני לא לארח אותם. ואמנים מוכרים יותר מגיעים כדי שיתווסף קהל גם עבור הקטנים. הרווח של כולם הוא עצם ההופעה".
רבים מבקשים להופיע ונדחים. אפילו חמש פעמים. אכזרי.
בן דוד: "נכון, ואני מניח שחצי מהעיר תגיד, 'הם דואגים לחברים שלהם'. אבל אפשר לפתוח את הליין-אפ ולבדוק. בשנים האחרונות מעל חצי מהמופיעים מגיעים בפעם הראשונה, שנייה גג. הליין־אפ עומד על מעל 100 ומספר הפניות היה 800. אז בטוח יהיו פספוסים ויהיו מאוכזבים. אבל אנחנו בודקים הכל בשיא ההשקעה".
נויפלד: "לפעמים יש ימים שאני אומר, מה אני צריך את זה? לא באתי להיות האיש הרע, באתי לעשות טוב. למה בכלל התחלנו עם הרעיון 'הדמוקרטי מדי' הזה, של פניות והצבעה, במקום ליין-אפ סגור מראש? אבל זה כמו להגיד, אולי עשית טעות להיוולד: זה הדבר וזה האופי".
הדימוי החנוני, בין היפי להיפסטרי, כמובן הקים על אינדינגב אנשים שלא אוהבים את המושי־פושי הזה. בן דוד מעדיף להתעלם בחיוך. "אמר את זה אבי עדאקי: ככל שאינדינגב יהיה יותר גדול, יהיה גם 'אינדי נגד'".
עשר שנים. הפספוס הגדול?
נויפלד: "הופעה של גבריאל בלחסן, שהיה גם חבר. שבוע לפני שהוא נפטר, קיבלתי ממנו טלפון. 'מתן, מה העניינים? אולי אבוא להופיע השנה?' הדלת פתוחה מהשנה הראשונה, רק תגיד, אמרתי לו בהתרגשות. באותה שנה גם אביב (גדג') היה אמור להופיע, היינו בעננים, הנה, הבלתי אפשרי יקרה! ובכל זאת משהו אמר לי, גבריאל לא נשמע טוב. אחרי שבוע אני מקבל הודעה מאסף לישיבה שאני לומד בה. גבריאל נפטר".
ואיפה אינדינגב עוד עשר שנים?
צוחקים ביחד: "תן לעבור את השנה!"
נויפלד: "אינדינגב, לפני ואחרי המוזיקה, זה אנשים. אנשים שבאים, לסופשבוע אחד, ומורידים את המסכות שלהם. זה הקסם הכי גדול".
הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".
לפנייה לכתב/ת 
