ארבעת המינים של הכדורגל הישראלי
אליניב ברדה משלב הצלחה עם תדמית נקייה, טל בן חיים נותן פירות אבל לא תמיד הם מלווים במעשים טובים, יעקב שחר שכח את טעם ההצלחה ומי הערבה שפעם הייתה אתרוג מרשים?
אתרוג - אליניב ברדה
אליניב ברדה הוא הקונצנזוס הבלתי מעורער של הכדורגל הישראלי. בימים בהם כל כך קל להחמיא להפועל באר שבע והחיבה כלפיה הפכה למנת חלקם של רבים, פירגון לקפטן הוא הדבר היחיד שלא נגרר לתחומי הפופוליזם.
הרי אלונה ברקת התבוססה בתחתית עד שובו של הסמל, ברק בכר קיבל בנחלה קבוצת צמרת והמוריש, אלישע לוי, ניצל מירידה לפני בואו של ברדה. החלוץ בן ה-34 הוא האיש שיותר מכל אחד אחר, הפריח את השממה בנגב.
ללא ברדה, לא היו מגיעים לבאר שבע שחקנים כמו מאור בוזגלו, מהראן ראדי ובן שהר. בוזגלו הוא גם הדוגמה ההפוכה לאיך שחקן שמעמדו המקצועי נפגע, מתקשה לשמור על דעת הקהל, דבר שלא קרה לברדה.
ומבחינת יכולת? הרזומה מדבר בעד עצמו - בכל מועדון בו שיחק, זכה החלוץ בתארים. שתי אליפויות במכבי חיפה, שני גביעים בהפועל ת"א, אליפות ושני גביעים בגנק וגם אליפות עם הפועל ב"ש. ברדה הוא סמל להצלחה ולתדמית נקייה.
הדס - יעקב שחר
יעקב שחר הוא הדמות המייצגת של מכבי חיפה ובשנים האחרונות המועדון עבר שדרוג משמעותי במראה החיצוני. לא שהיה חסר למכבי חיפה ברק וזוהר עם שבע אליפויות תוך עשור, אבל דווקא בתקופה השחונה, התבצעו שינויים אסתטיים הכרחיים.
על הנייר מכבי חיפה נראית נהדר. אצטדיון מפואר עם ממוצע הקהל הגבוה בארץ, מערכת מתקדמת בכל המישורים ואנשי מקצוע בכירים שמונחתים בכל קיץ. רוני לוי, אלכסנדר סטאנוייביץ', רנה מולנסטיין - כולם מאמנים עם קבלות. גם העונה בפיקודו של טור קרלסן זה מריח כמו מתכון מוצלח אבל מה עם הטעם? אוי הטעם.
לולב - טל בן חיים
בניגוד להדס, מכיר הלולב, או במקרה שלנו טל בן חיים, את טעם ההצלחה מקרוב. הוא מייצר אותו ומספק להמונים. עם זאת, ההישגים של בן חיים לא תמיד מלווים במעשים טובים. הדוגמאות לצערו רבות מדי מכדי לטעון שדבקה בו התדמית ללא אשמה והאחרונה שבהן היא הניצחון על בני סכנין בחצי גמר גביע המדינה.
בן חיים הולך ומבסס את מעמדו בתור לב הדקל שנקרא מכבי ת"א והוא אחראי העיקרי העונה על הפירות (השערים) שהעץ נותן. בנוסף, בן חיים אוהב את הפוקוס, כמו הלולב שנחשב לבולט מבין ארבעת המינים.
ערבה - אלי גוטמן
עד לפני כמה שנים, בתחילת העשור, היה אלי גוטמן אתרוג לכל דבר. לא סתם אתרוג, אלא כזה שמשוויצים בו על שהצליח באמצעות כדורגל אטרקטיבי לזכות באליפות ולהעפיל לליגת האלופות. שילוב של הצלחה וסחיפה שמיקמו אותו בראש רשימת המועמדים לתפקיד האתרוג הלאומי.
חמש שנים אחרי שעזב את הפועל ת"א, שב האתרוג לקבוצתו, חבוט כל כך עד שלא נותר בו כל טעם או ריח. גוטמן לא סחף, לא ניצח ולא הלהיב. למעשה בעשר הדקות המהנות היחידות של קבוצתו, תהה האתרוג מה לו ולנעשה. זאת מכיוון שגוטמן כבר לא אתרוג, הוא ערבה.
לפנייה לכתב/ת 
