הנשים שאינן רצויות בשום מקום
"בעקבות נשים שברחו מסודן והגיעו למקלט, החלו להגיע גם נשים שנמלטו מהמשטר הרודני באריתריאה. במהלך הבריחה רבות נאנסו במחנות הבדואים, שהפכו אותן לשפחות מין. בני משפחה עונו ונרצחו לנגד עיניהן. הן הגיעו במצב נפשי קשה מאוד, חלקן הרות כתוצאה מאונס". מנהלת בית מחסה למבקשות מקלט, משתפת בטור ובסרט תיעודי
ריטה צוקה, מנהלת בית מחסה למבקשות מקלט, משתתפת בסרט דוקומנטרי שישודר ביום שלישי, 25.10.2016 בשעה 21:00 בערוץ הראשון וב-HD ברצועת "הסיפור האמיתי". הסרט "פצעי מדבר" עוקב במשך 5 שנים אחרי סיפורן של שתי נשים שנמלטו ממלחמת האזרחים בסודן ואריתריאה. במאמר אישי היא משתפת:
במרס 2006 פנו אלינו משטרת ההגירה והצבא, בבקשה לקבל אישה סודנית יחד עם בתה בת השש. פניה זו היוותה נקודת מפנה באופיו של בית המחסה. היתה זו האישה הסודנית השלישית שחצתה את גבול ישראל-מצרים. נאמר לנו, שאם לא נקבל אותה, היא תישלח לבית הסוהר ובתה תשלח למוסד. כך החל המסע שלנו לעולמם של הפליטים, במאמץ לעזור להם להתמודד עם המורכבות של החברה הישראלית ועם עתיד בלתי נודע.
במאי 2007 הגיע גל חדש של פליטים מאפריקה. חלקם מצאו עבודה בבתי מלון, חלקם בקיבוצים, ורבים הגיעו לתל אביב, לבתי מחסה שהוקמו במהירות, מאוכלסים בצפיפות ובתנאים קשים, כשזונות וסוחרי סמים אורבים לפתחם.
באחד מבתי המחסה האלה מצאנו שתי ילדות בנות 6 ו-7. אימן ואחיהן הצעירים נתפסו ליד הגבול ונשלחו לכלא המצרי. הן הצליחו להימלט תחת אש יחד עם פליטים אחרים, זרים להן לחלוטין. הבאנו אותן למקלט וקיבלנו עליהן חזקה.
קטע מהסרט התיעודי "פצעי מדבר":
בעקבות נשים שברחו מסודן והגיעו למקלט, החלו להגיע גם נשים שנמלטו מהמשטר הרודני באריתריאה. הסבל אותו עברו במסע דרך סיני, היה לעתים גדול מהסבל אותו חוו בארצותיהן. במהלך הבריחה רבות נאנסו במחנות הבדואים, שהפכו אותן לשפחות מין. בני משפחה עונו ונרצחו לנגד עיניהן. הן הגיעו במצב נפשי קשה מאוד, חלקן הרות כתוצאה מאונס.
באין להן כל זכויות ומעמד בישראל, נרתם המקלט להעניק להן סיוע נפשי, רפואי ותעסוקתי. מסגרות חינוך אותרו עבור ילדיהן. המקלט, המתפקד כמעין משפחה גדולה, גרם לנשים אלה לחוש בפעם הראשונה שהן רצויות ויש מי שתומך בהן.
הנשים שנאלצו לברוח מארצותיהן קיוו להתחיל בחיים חדשים, אבל גילו שהן אינן רצויות בשום מקום. נטלינה, שהגיעה אלינו בסוף 2006, ברחה מסודן, שם נכלאה בטענת שווא שהיא מנסה לנצר מוסלמים. גם ממצרים, אליה נמלטה בתקווה לחיים חדשים, נאלצה לברוח, עם שלושה ילדים קטנים ואח עם צרכים מיוחדים.
סאלים האריתראית הגיעה ב-2008 מכלא "סהרונים", אליו נשלחה לאחר שנתפסה בידי רשות ההגירה הישראלית. בת 19 היא מצאה עצמה לבד, אחרי שהמצרים תפסו את אימה לפני חציית הגבול. עד היום היא אינה יודעת אם אימה חיה, או מתה. נטלינה וסאלים שהו במקלט כשנה ולמרות שעזבו אותו כבר לפני שנים, הקשר עמן נשמר באופן רצוף ומתבטא בהמשך עזרה להן לאורך כל הדרך, עד היום.
קטע מהסרט התיעודי "פצעי מדבר":
הנשים שמגיעות לכאן אינן מהגרות עבודה. לכן מאוד חורה לשמוע שמכנים את כולם תחת הכותרת "מהגרי עבודה". הנשים שבחרו לעזוב את אריתריאה, בידיעה שהן עלולות להקלע למצבים בלתי אפשריים בדרך, אינן מהגרות עבודה. ההגדרה הזו בעייתית בעיניי. מהגרי עבודה אינם מסכנים בהכרח את חייהם, חלקם כן, אבל רבים מהם מגיעים בטיסות. הנשים שהגיעו לכאן באו או בניגוד לרצונן, או מתוך ההבנה, שמה שהן עושות, עלול לעלות להן בחייהן. הן משאירות מאחור בעלים בבתי הכלא ומשפחות. אלה נשים הזקוקות לשינוי באופן נואש.
מה שהיה הכי שובר לב הוא ההבנה שרוב הנשים האלה לעולם לא תראנה שוב את משפחותיהן. לעולם לא תוכלנה לעמוד מול אימן ולומר: "אמא, תראי את התינוק שנולד לי". הן אינן כמו עובדים זרים. הן אינן כמו נשים אחרות שהקריבו משהו כדי לעבוד בארץ אחרת, אך יכולות לעלות על מטוס ולחזור הביתה. רוב הנשים האלה אינן יכולות לעשות זאת.
קטע מהסרט התיעודי "פצעי מדבר":
הנשים שוהות במקלט כל עוד הדבר נחוץ לשיקומן וליציבותן. לעתים שבועות, לעתים חודשים ואף שנים, עד שאחת אחת יוצאת להמשך דרכה, מפנה את מקומה לבאה בתור.
אין פתרון פלא לגלי ההגירה, אבל יש להקל על האנשים האלה כמה שיותר, ולאפשר להם חיים בכבוד. מוטלת עלינו החובה, כמו גם הזכות, לאהוב את הגר, כפי שמצווה עלינו התורה בספר ויקרא, ולהציל נפשות מדיכוי ואלימות, ככתוב: “מתוך ומחמס יגאל נפשם" (תהילים, ע"ב, 14).
לפנייה לכתב/ת 
