"חיים משוגעים": החיוך גובר על הדמעות
הקומדיה האיטלקית של פאולו וירזי מספרת את סיפורן של שתי נשים שנמלטות ממוסד לחולי נפש, ומערבת צחוק ברגעים שאמורים לסחוט דמע. החלק הקומי מטופל היטב, אך הצד הדרמטי של הסיפור לא אמין לעתים - ובכל זאת "חיים משוגעים" יספק לצופים רבים חוויה רגשית עזה
את הפיצ'ר הראשון שלו ביים פאולו וירזי ב-1994 ועליו זכה בפרס דונטלו (הפרס המשמעותי של קולנוע האיטלקי) לסרט ביכורים. סרטיו הבאים זכו להצלחה באיטליה, אך לא זכו להכרה משמעותית מחוץ לגבולותיה. המגמה החלה להשתנות בשנים האחרונות ובעיקר בסרטו הקודם "הון אנושי" (2014) שגרף שבעה פרסי דונטלו ואף האפיל על "יפה לנצח" של פאולו סורנטינו. סביר להניח ש "חיים משוגעים" ("La pazza gioia"), שכבר זכה בפרסי "סרט הכסף" באיטליה, לא יפגע במגמה זו. ב-"The Leisure Seeker" סרטו הבא של וירזי שיצא ב-2017, הוא כבר יעבוד מחוץ לאיטליה עם הלן מירן ודונלד סאתרלנד.
"חיים משוגעים" הוא דרמה קומית שמערבת רגעי צחוק עם רגעים שאמורים לסחוט דמע. רוב סרטיו של וירזי היו קומדיות (הוא נחשב לממשיך דרכה של ה"קומדייה א-לה איטליאנה" של שנות ה-50 וה-60). אך גם כאשר וירזי מביים דרמות – כמו במקרה של "הון אנושי" - הוא נעזר ברגישות של במאי קומדיות לניואנסים בהתנהגות ובמחוות של הדמויות.
ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע
חטיבת הביניים: השנים הגרועות בחיי
האיזון בין הדרמטי והקומי אינו פשוט, במיוחד לא כאשר העלילה מעמידה במרכזה שתי נשים שמסווגות כ"חולות נפש". קל ליפול לתוך המלכודות של התנהגות אנושית מוזרה המעמידה את הצופים בעמדת ריחוק מהדמויות – בין אם לצרכים קומיים או אלגוריים.
הדיכוטומיה של קומי/עצוב קשורה ב"חיים משוגעים" לניגוד הקיים בין שתי הדמויות הראשיות של הסרט והסיפור הנחשף של כל אחת מהן. באופן קצת מפתיע, החלק הקומי לא רק עובד הרבה יותר טוב מהחלק העצוב, אלא שהוא גם אמין יותר בביצוע הקולנועי שלו.
את הגיבורה הראשונה ביאטריס (ולריה ברוני-טדסקי – ששיחקה גם ב"הון אנושי") אנו פוגשים באחוזה הטוסקנית וילה ביונדי. כשאנו רואים את אופן הילוכה ופנייתה לאנשים העובדים בחצר, נדמה כי היא בעלת המקום. תוך זמן קצר מתגלה האמת: הווילה הוסבה למוסד לטיפול בחולות נפש, וביאטריס, עם מטריית השמש, ההנחיות והעצות שהיא מפזרת לכל עבר, היא רק אחת הפציינטיות.
ברוני-טדסקי היא האטרקציה המרכזית של הסרט. דמותה סובלת מהפרעה דו קוטבית. רוב הזמן היא במצב מאני עם פה שלא מפסיק לעבוד. היא רוקמת תוכניות מופרכות, וזורקת לחלל האוויר שמות של שועי עולם שאיתם יש לה, כביכול, היכרות אינטימית. ברוני-טדסקי, שבאופן כמעט קבוע מבצעת דמויות נשים שיש להן חיבור חלקי מאוד לעובדות הקשות של החיים, מקבלת כאן תפקיד אידיאלי. למרות היבטיה הקיצוניים של הדמות היא מעצבת אותה לא רק כמצחיקה, אלא גם ככוח של חיות שקשה שלא לחוש כלפיו חיבה.
זמן קצר לאחר תחילת הסרט מגיעה לווילה ביונדי חולה חדשה – במובנים רבים ההפך הגמור מביאטריס. דונטלה (מיקאלה ראמזוטי – ששיחקה בארבעה סרטים קודמים של וירזי) השדופה היא כולה עור מצולק ומקועקע ועצמות חבולות. דמות אבודה ופאסיבית שביאטריס מיד מחליטה לפרוש עליה את חסותה.
ההיכרות בין השתיים מתחילה בסצנה משעשעת שבה ביאטריס, לאחר שהיא מציצה בתיק הרפואי של דונטלה, מתחזה לרופאה המטפלת שלה. חברי הצוות המקצועי מזהים את הממד החיובי בדינמיקת ההפכים הזו ומאפשרים לשתיים להצטרף לחולות שעובדות במשתלה. ביום קבלת המשכורת השבועית מתעכב הרכב שאמור להחזיר את החולות למוסד. בהחלטה ספונטנית ביאטריס משכנעת את דונטלה לברוח יחד איתה.
המסע של שתי הדמויות – שילוב בין "חולי הנפש מסתובבים בעולם" ("אנחנו לא משוגעים", 1989) ו"באדי מובי" עם שתי נשים הנמלטות מאלו המנסים ללכוד אותן ("תלמה ולואיז") מחזיר את הגיבורות להתחככות בחייהן הקודמים. בצד הקומי ביאטריס פולשת חזרה לחיי המעמד הגבוה שמהם הגיעה ושאותם חירבה. בצד הדרמטי נחשף הסיפור העצוב של דונטלה שלא מסוגלת להתאושש מהאופן שבו נותקה מבנה.
האופי השונה של שני הצדדים בעלילה מכתיב סגנון בימוי שונה. בעוד הצד הקומי מבוים באופן מדויק, הצד העצוב מאופיין בשימוש, לעתים מופרז, בכלים המיועדים להשיג תגובה רגשית: פלשבקים קצרים שבהמשך מתברר מהו ההקשר של הופעתם, מוזיקה שלא משאירה אופציות מלבד חוויית הכאב של הדמות.
התסריט, שנכתב ע"י וירזי בשיתוף פעולה עם הבמאית-תסריטאית פרנצ'סקה ארצ'יבוגי, משנה את התמהיל של קומי מול דרמטי ככל שהסרט מתפתח וסיפורה של דונטלה הופך למרכזי יותר. הקשר בין שתי הדמויות אמנם מתבסס על האופן שבו הן לומדות להכיר האחת את השנייה במהלך הרפתקאותיהן, אך יש בו קפיצות של התפתחות שלא תמיד מבוססות היטב.
חלקו האחרון של הסרט חותר לעבר סצנה המהווה את נקודת השיא המלודרמטית, אבל יש בו בעיה משמעותית באמינות ההתרחשויות - לא ברור כיצד דמויות מגיעות למקומות מסוימים וכיצד הן נפגשות, וממד השינוי שאמור להתחולל בעקבות מפגש זה אינו אמין. למעשה, לאור חוסר סבירות זה, לא ברור אם אלו התרחשויות "ממשיות" בעולם הבדיוני, דבר שפוגע באימפקט הרגשי שאמור להיות לשיאו של הסרט. חרף התרשמות זו, אפשר להניח שלא מעט צופים לא יהיו מוטרדים מבעיות אלו, ויצאו מהאולם בתחושה שעברו חוויה רגשית עזה ומספקת.
