טירוף הגוף: עירום והקזת דם על הבמה

פסטיבל עכו נוסד לפני 35 שנה כבמה לזרמים אוונגרדיים בתיאטרון. אחת הדמויות המרכזיות שהשפיעו על אותו תיאטרון ניסיוני שצמח אז היה אנטונן ארטו, נביא הזעם שהוליד את מה שכונה "תיאטרון האכזריות". ההצגה "הליוגבלוס", שבנה הבמאי הצעיר אריאל וולף, שואבת את השראתה מטקסט שירי שכתב ארטו, כמו גם מניסיון ליישם במעשה התיאטרוני את רוחו המרדנית.

הסיפור השלדי עוסק בקיסר רומאי בעל חזות דו־מינית, המנסה לשבור את כל הכללים המקובלים בחברה כדי להגיע למצב של אנרכיה מפרה ושבירת הגבולות בין זכר לנקבה. הכאוס הזה זוכה להמחשה דקדנטית פרועה באמצעות צוות של שישה שחקנים וזמרת אופרה. יש בהצגה הרבה תנועה גופנית בעירום חלקי, וגם רגע אחד נועז של שבירת טאבו של מה שמותר או אסור לעשות על הבמה. אך מעבר להערכה העמוקה לצוות השחקנים המחויב, שנותן את כל כולו לחזון הנועז, עולה מההצגה תחושה מבלבלת, מאולצת ובוסרית למדי.

הקשר בין פיתוח הגוף לעיוות הנפש. "שרבר"(צילום: יוהאן שגב)

הצגה אחרת העוסקת בחציית גבולות ומציגה אקטים גופניים קשים היא "שרבר", שבנה הבמאי רן בכור על סמך טקסט

מלפני מאה שנה, המתעד טיפול פסיכיאטרי של שופט גרמני שהשתגע ופיתח תיאוריה דתית מוזרה. הסיפור מועבר כהרצאה מדעית שמעביר השופט (בביצוע מרשים של השחקן מוטי רוזנצוויג) העובר לאורך המופע כמה טיפולים גופניים מעוררי רתיעה (כולל הקזת דם אמיתית).

כאן הקיצוניות הפיזית אינה באה לייצג סוג של שחרור ממוסכמות אלא הבניה שיטתית של מערכת מחשבתית סוטה המבוססת על אינוס, המולידה ראייה טוטליטרית חריפה של האדם והחברה. חמשת השחקנים מגישים ביצוע מדוד ומדויק, המעורר קצת צחוקים בהתחלה, אך הערכה עמוקה בסיום. מעבר לצורך לזעזע ולחצות גבולות יש בהצגה הזו גם אמירה חברתית מגרה על הקשר שבין תרבות פיתוח וחישול הגוף לעיוות הנפש המודרנית.

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"