שלומי אלקבץ ומייסלון חמוד: סיפור אהבה יהודי-ערבי
הרבה מתיחות נרשמה השבוע סביב העיר הצפונית, במחלוקות שבין האמנותי לפוליטי וביחסי יהודים-ערבים. מה שהתחיל בסאגת תאמר נפאר וההופעה המתוקשרת קיבל תפנית חיובית כשהבימאית מייסלון חמוד עלתה לבמה בפסטיבל חיפה יחד עם שלומי אלקבץ שהפיק את סרטה "לא פה, לא שם". השניים הפגינו שיתוף פעולה וביקורת על ההנהגה הגברית משני הצדדים. צפו ברגע המרגש
בשיתוף אתוס
אחרי שהמדינה רעשה בעקבות הופעתו של תאמר נפאר בחיפה – אירוע תרבותי שהפך למפגן של פלגנות פוליטית, חשדנות ועוינות, הגיע תורם של הקולנוענים לעשות שלום, לפחות לרגע, כחלק מפסטיבל הסרטים ה-32 בחיפה. הבמאית הפלסטינית-ישראלית מייסלון חמוד והמפיק שלומי אלקבץ הראו שאפשר גם אחרת, בסוף הקרנת סרטם המשותף "לא פה, לא שם". הבכורה הישראלית של הדרמה הפמיניסטית הנוגעת ללב נחתמה בדברים מרגשים שאמרו השניים – ביטויי הערכה והוקרה שהעידו על סיפור האהבה האותנטי ביניהם.
"תודה לשותף ולמנטור. הנשמה שמצאתי בעולם הזה, ונראה לי שאנחנו חיבור משמיים, שלומי. אני מאוד חזקה, אבל עזוב אותי. בלעדיך כלום לא היה קורה. תודה, שלומי אלקבץ", חלקה חמוד את רגשותיה הכנים למפיק שליווה אותה לאורך כל הפרויקט. לפני כן, אלקבץ עלה לבמה והזמין את כל הצוות – יהודים וערבים כאחד להצטרף אליו. כשפנה לחמוד עצמה, סיפר על החיבור המיוחד ביניהם על רקע המתיחות הפוליטית בישראל.
"הקולנוע נותן לנו מרחב של חופש, מרחב של חלומות, מרחב של שיתוף פעולה, מרחב שאנחנו יכולים להתקיים בו, לצוף מעל כל מה שאנחנו חיים בו", אמר אלקבץ. "אני מודה לך כל כך על הסרט הזה, הוא מתנה בחיי". השניים זכו למחיאות כפיים ותשואות סוערות.
"לא פה, לא שם" ("בר בחר" בערבית) הוקרן לראשונה לפני חודש בפסטיבל טורונטו ולאחר מכן גם בפסטיבל סן סבסטיאן בספרד. הדרמה האנושית הכנה מלווה שלוש צעירות ערביות מרקעים שונים, שמוצאות עצמן בדירת שותפות אחת בתל אביב. הן מגששות את דרכן בחברה הישראלית שלא ממש פותחת את דלתה בפניהן, גם לא כשהן נמלטות מהקהילות המסורתיות מהן באו - שלא ממש מקבלות את אורח החיים העצמאי שלהן.
לילה (מונא חווה) שהגיעה מנצרת, היא עורכת דין יפהפייה, מושחזת ומלאת עוצמה נשית שמתאהבת בגבר נאה ומודרני (מוחמד שלבי) רק כדי לגלות שגם הוא לוקה בהתנשאות גברית. סלמה (סאנה ג'מאליה) היא דיג'ייאית צעירה מהכפר תרשיחא שבצפון הארץ, אשר נתקלת בהתכחשות משפחתה נוכח הגילוי שהיא לסבית. נור (שאדן קנבורה) מגיעה ממשפחה שמרנית באום אל פאחם כדי ללמוד מחשבים, אולם כשארוסה הדתי האדוק פוגע בה, היא נדרשת לקבל החלטה גורלית. למרות שחמוד ידועה כבעלת אג'נדה פוליטית ברורה, היא מקפידה להתייחס בסרט בעיקר לנושא הפמיניסטי ודנה בזכויות האישה במגזר הערבי.
חמוד ביססה את התסריט על חייה בתל אביב, ועל מציאות של קהילת צעירים ישראלים-פלסטינים הוללים ומודרניים שלא מוכרת כל כך בשיח המקומי. בקהילה כזו היא חיה ביפו, וחלק מהצילומים התקיימו במועדוני העיר, בהם היא ורבים משאר חברי הצוות מבלים ביום יום, ובעיקר בלילה (כזה למשל הוא הבר אנה לולו ביפו המוכר כמקום מפגש לבליינים יהודים וערבים). ואכן, במהלך המסיבה של הסרט לאחר ההקרנה, עלתה לעמדת הדיג'יי המאולתרת על הבמה - סאנה ג'מאלייה שכמו דמותה ב"לא פה, לא שם" היא תקליטנית בחייה האמיתיים. בהמשך הצטרפה אליה גם הבמאית חמוד למסיבה של מוזיקה אלקטרונית וערבית.
מי שעוד חגג באותו מעמד, היה לא אחר מאשר תאמר נפאר, שעלה להופיע במועדון החיפאי – הפעם בסביבה אינטימית יותר ואוהדת מאוד, הרחק מאור הזרקורים של התקשורת המיינסטרימית. הראפר השנוי במחלוקת נמנה גם הוא על קהילת הצעירים הפלסטינים-ישראלים אותה מתארת חמוד בסרטה והוא אף מופיע בו לכמה רגעים. ביחד עם שותפו להרכב DAM, סאמח זקוט, והמוזיקאית מייסה דאו (כולם שיחקו יחדיו גם בסרט "ג'נקשן 48" של אודי אלוני), הם הקפיצו את הקהל שכלל את חמוד וצוותה, את שלומי אלקבץ וגם לא מעט ערבים רוקדים, ויהודים תזזיתיים – שמסרבים להיות אויבים.
בשיתוף אתוס
