החדש של לאונרד כהן: רציתם אפל? קיבלתם
"אני אור נודד, זהו שלום אחרון", שר לאונרד כהן בן ה-82 באלבומו החדש, ומדמה עצמו לכוכב נופל שפעם זהר כל כך. ממש כמו שמו, "You want It Darker" רצוף כולו במילות פרידה אפלות שמפלרטטות עם הסוף, ומצליחות אט אט להמיס גם את הקשה שבלבבות
הוא עשה זאת גם לפני שנתיים עם האלבום "Popular Problems" שהיה יצירה שלמה וכנה. אבל אם האלבום ההוא מ-2014 עסק כשמו בבעיות נפוצות (או אהודות, תלוי איך אתם רוצים לקרוא את זה) והציג את כהן האפל, המלנכולי אך המוכר. "אתם רוצים את זה אפל יותר" מריח כמו תבוסה. ואם לא תבוסה אז השלמה. מילים לסיום, נשימה אחרונה.
מרגעיו הראשונים של שיר הנושא (שקצת מזכיר את "Nevermind" מהאלבום הקודם) ועד צליל כלי המיתר שסוגרים את האלבום וקריאת ה"הנני" בעברית - רוח מורבידית ברורה שורה מעל לאלבום. רוח של מוות, ועמה אמונה, פיכחון, דת, אהבה ואלוהים אחד - אליו מרבה הזמר לפנות. יש מי שיאמר שזהו האלבום היהודי ביותר של כהן. אולי זו התחברות מאוחרת לשורשים. בראיון שהעניק לאחרונה הוא אף הודה בפה מלא כי הוא "מוכן למות" וכי זהו "פחות או יותר הסוף בשבילי" (הערות שמעט ריכך בראיונות עוקבים). הבנה זו מלווה גם את מה שייתכן בהחלט שיהיה יצירתו האחרונה.
"אני זקן", שר כהן ב-"On The Level", "ונאלצתי להתפשר על נקודת מבט שונה". "אני עוזב את השולחן, יצאתי מהמשחק" הוא ימשיך ב-"Leaving The Table", "אני לא צריך מאהבת אז כבי הלהבה". בתשעה שירים שכולם נעים על אותו קו שחור שעוד ייקטע, לאונרד כהן נשמע שבור ומרוקן, כלומר יותר מבדרך כלל.
ואם הלב שלו נשבר, כנראה גם שלכם יעשה זאת, למשמע שורות כמו "לא אמרתי מילה מאז שהלכת שאף שקרן לא יכול היה להגיד באותה מידה". את הדברים הוא אומר זאת ב"Treaty", נקודת השיא של האלבום וזו שמגדירה את התמה הברורה שלו, בטרם הוא מוודא ריסוק מוחלט לחתיכות עם "רק אחד מאיתנו היה אמיתי וזה היה אני. הלוואי שהייתה ברית בין האהבה שלך לזו שלי".
בהמשך הוא מדבר על הפניית גבו לשטן, וכמוהו גם למלאכים. ב"Travelling Light" הוא שר, "אני אור נודד, זהו שלום אחרון" וידמה עצמו לכוכב נופל שפעם זהר כל כך. זה אלבום של מילים, באופן לא מפתיע, כי חלק גדול וחשוב ביצירתו של הכהן הגדול הן אלו. ואלו, כפי שהוא מעיד, לא באות אליו בקלות. ועם כמה שאינו אמן רווי פרצי השראה, כשזו נוחתת עליו - היא מייצרת פנינים שמרככות גם את הקשה שבלבבות.
גם הלחנים כאן לא נופלים מאלו של ימיו הגדולים של המוזיקאי, על אף שסביר כי לא יהפכו לנכסי צאן ברזל תרבותיים כמו אחיהם המבוגרים יותר. בקטעים מסוימים זה נשמע כאילו כהן מרפרר אל השירים האיקונים שלו, תוך הרמת כובע הפדורה שלו כמחוות כבוד והנפת שלום לפרידה. השיר מהפסקה הקודמת הוא למעשה הומאז' ברור לפתיחה המוכרת של "Dance Me To The End Of Love".
כי גם לאונרד כהן יודע שקלאסיקות כבר לא נוצרות היום כמו פעם. היצירה שלו על-זמנית יותר ממנו, וגם אם חלקו השני של האלבום נשמע דומה מאוד לחומרים שכבר הכרנו (יש מי שגם ימצא בכך יתרון - לאונרד כהן עדיין נשמע כמו עצמו, וזה לא מובן מאליו), מבחינה לירית עוד מדובר במשורר חד ומדויק. גם כשהוא מצליב מבטים עם המוות, מבכה את לכתו ומודיע רשמית על סוף האהבה.
"Dance Me To The End Of Love". מחווה לקלאסיקות
"זה נגמר עכשיו, המים והיין", ישיר לרקע כינורות, כמו קברן בטקס האשכבה של עצמו. "היינו שבורים אז, היום אנחנו מקרה גבולי. הלוואי שהייתה ברית בין האהבה שלך לזו שלי". זהו אלבום סיכום קריירה וחיים, בו האמן קובר את עצמו. אבל יש משהו מנחם בכך שהשנה היא 2016 והקול של לאונרד כהן בן ה-82 עדיין עמוק, ובכך שהוא עוד נשמע כאן כמו עצמו ולא כמו חיקוי חיוור. רציתם את זה אפל? קיבלתם קודר יותר.
