כל התרחישים ליום שאחרי אבו מאזן
העידן שבו הרשות של אבו מאזן דגלה במאבק בינלאומי לצד "התקוממות עממית" מתקרב לקצו, והראיס הקשיש מכין את הקרקע ליום שאחריו. אבל הרבה שחקנים - מבחוץ ומבפנים - מנסים לתפוס עמדת זינוק. הפלסטינים בפרשת דרכים - כתבה שנייה
"הג'יהאד הקטן הסתיים וכעת מגיע הג'יהאד הגדול, ומשמעות הג'יהאד הגדול היא החתירה לשלום". את הדברים הללו אמר אבו מאזן בתחילת שנת 2005 לאנשי דת נוצרים, ימים ספורים לאחר שנבחר לנשיאות הפלסטינית. הג'יהאד הגדול הוגדר כמאבק בתוך נפש האדם לבחור בין הטוב לרע ואילו הג'יהאד הקטן הוא על פי אחת מגישות האיסלאם, המלחמה בפועל בכופרים.
גם חמאס בפרשת דרכים - לכתבה הקודמת על מצב הפלסטינים
המשפט הזה של אבו מאזן סימן בזמנו את סופו של עידן אחד ברשות הפלסטינית ואת תחילתו של עידן חדש. המעבר של הפלסטינים מפרדיגמה אחת לשנייה נמשך שלוש שנים - משלהי 2004 ועד 2007: יאסר ערפאת מת, האינתיפאדה השנייה הסתיימה, המנגנונים הפלסטינים החלו בהדרגה לתפוס מחדש את השליטה בערים הפלסטיניות והאנרכיה דעכה. ובמקביל חמאס החל בנסיקה פוליטית עד שהשתלט בכוח על רצועת עזה והקים ישות ריבונית משל עצמו.
בשנה וחצי האחרונות נמצאת הרשות הפלסטינית בין החלפת פרדיגמות. זהו מצב מיוחד, מורכב ורגיש. הפרדיגמה המרכזית משתנה לאטה ומתמלאת חורים, אלא שעדיין אף אחד לא יודע כיצד ומתי תתעצב הפרדיגמה הבאה שתוביל את הפלסטינים הלאה. זה יכול לקחת עוד חודשים וזה גם יכול לקחת שנים. בינתיים כולם עוקבים מקרוב בחשש ובעניין אחר התהליך: ארצות הברית, אירופה, מדינות ערב וכמובן גם ישראל.
תהליך התבססותה של הפרדיגמה הנוכחית היה בשנים 2007 עד 2015. שלטונו של אבו מאזן זנח את המדים, הכאפייה על הראש ונרתיק האקדח והחליף אותם בחליפה ועניבה. הוא החל להתרכז במאבק לעומתי, מדיני ובינלאומי מול ישראל תוך קריצה למאבק עממי בדמות הפגנות קבועות שמשכו אליהן גורמים בינלאומיים וגם ישראלים משום שלא נעשה בהן שימוש בנשק חם והן התרכזו בתוואי גדר ההפרדה השנוי במחלוקת. במקביל החלה בניית מוסדות מדינתיים ברשות הפלסטינית בניצוחו של ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר סלאם פיאד.
אבו מאזן מיצב את עצמו כשליט חזק, ריכוזי ולא מעורער. מנגנוני הביטחון שלו סרים למרותו ויעילים, תנועת פתח שבראשה הוא עומד, ממושמעת ושבה להיות כלי פוליטי אחרי שהתפרקה לחלוטין באינתיפאדה השנייה. אבו מאזן נלחם במופגן בשני גורמים: חמאס שהפך לחלש מאוד בגדה המערבית וכוסח על בסיס יומי הן על ידי המנגנונים והן על ידי צה"ל, וטרור שנותר בשנים הללו בגדה ברמה מאוד נמוכה והוקע בשל היותו לא לגיטימי להשקפתו של הראיס. המאבק הזה נחל הצלחות כמו ההכרה במדינה פלסטינית בעצרת הכללית של האו"ם, אך האסטרטגיה הפלסטינית בשנים הללו - ולפיה מדינת פלסטין תוקם באמצעות מאבק מדיני - כשלה.
בשנה שעברה משהו בפרדיגמה הזאת נסדק. אבו מאזן בן ה-81 הפנים שבתקופתו לא תוקם המדינה הפלסטינית. הוא נואש מישראל ומהיעדר אופק מדיני אמיתי ובשל כך הביע בשנה שעברה את רצונו לפנות את מקומו מראשות אש"ף, אך לבסוף חזר בו מהחלטתו. הוא נשא בספטמבר בשנה שעברה נאום עגום ונואש מול העצרת הכללית של האו"ם שהיווה את אחד הזרזים לתחילתה של ההסלמה האלימה.
הצעדים האלה יצרו מחול שדים סביב סוגיית היום שאחרי אבו מאזן. מה שדובר עד אז בשקט בחדרי חדרים הפך למאבק כמעט גלוי כאשר כל הטוענים לכתר החלו לפעול מטעם עצמם ולמען עצמם כדי להתכונן לרגע המכונן. לפתע צצו דפי פייסבוק שמאדירים אותם ומהללים את פועלם והכל כדי לבנות בסיס תמיכה ציבורי בהם.
הכול היה לכאורה פשוט יותר אם אבו מאזן היה ממנה לעצמו סגן שיקבל את התפקיד לפחות באופן זמני עד לעריכת בחירות חדשות, אלא שאבו מאזן, מסיבותיו הוא, בחר במשך כל השנים הללו "להתעלם" מהרעיון ומהשיח הער שלה מפעם לפעם בנושא הזה.
היחיד עד כה שהכריז פומבית כי ירוץ לנשיאות הפלסטינית הוא מרואן ברגותי, שמרצה חמישה מאסרי עולם על רצח ישראלים. ברגותי זוכה בסקרים לאהדה ציבורית רחבה, אך במערכות הביטחוניות בישראל סבורים כי האהדה הזאת נעוצה בעובדה שהוא אסיר פלסטיני בכלא הישראלי וכי אם היה חופשי - לא היה מצליח לסחוף אחריו את הפלסטינים. יש גם מי שחולקים על ההנחה הזאת, שנכון לעכשיו אין ולא תהיה לה תשובה מוחלטת. בכל מקרה, נשיא פלסטיני שכלוא בישראל יכול להפוך את ברגותי בעולם לסוג של נלסון מנדלה חדש ולהכניס את ישראל לפלונטר סבוך במיוחד.
דווקא בתוך הפתח יש כאלה הרואים את עצמם כמועמדים ריאליים לתפקיד הנשיא הפלסטיני הבא,ואינם מתרגשים מההכרזה של ברגותי. אחד מבכירי פתח אמר לי בשנה האחרונה בשיחה סגורה כשעלתה שאלת ברגותי והנשיאות - "אנחנו צריכים מנהיג שישחרר אותנו ולא מנהיג שנצטרך לשחרר אותו".
רבות נכתב על הטוענים האפשריים לכתר. השמות שעלו עם הזמן הם כאמור ברגותי וגם בכירי הפתח ג'יבריל רג'וב וסאיב עריקאת, ראש המודיעין הכללי מאג'ד פרג', מוחמד דחלאן או דמויות ביניים שאולי יהוו סוג של פשרה אפשרית בין מועמדי "מיינסטרים" כמו סלאם פיאד, ראמי חמדאללה או אחמד קריע (אבו עלא). אף אחד לא באמת יודע מי זה יהיה, ואם פתאום יצוץ שם חדש שאיש לא חשב עליו כמועמד ריאלי.
אבו מאזן נושא כיום שלושה כובעים מרכזיים: הוא ראש אש"ף, הוא ראש הפתח והוא נשיא הרשות הפלסטינית. ייתכן שהקבוצות בתוך ההנהגה הפלסטינית יצליחו להרכיב תמהיל שישביע את רצון הכלל כחלופה לאבו מאזן ולפי התמהיל הזה לא יהיה אדם אחד שיחזיק בכל שלושת התפקידים המרכזיים אלא הם יחולקו בין הגורמים השונים. אלא שפתח הוכיחה כבר בעבר שהיא תנועה הרסנית וקואליציה שברירית שכזאת לא בהכרח יכולה להתממש. אז מהם המחנות בתוך הפלסטינים?
המחנה הממלכתי: מורכב מקבוצת האנשים הקרובה ביותר לאבו מאזן, שהוא מאמין בה והם הולכים בדרכו. סאיב עריקאת, שקודם על ידי אבו מאזן להיות מזכ"ל הוועד הפועל של אש"ף, מאג'ד פרג' - שמעבר לתפקידו כראש המודיעין הכללי הוא גם האדם הקרוב ביותר כיום לאבו מאזן ואיש סודו, וכן דוברו הנאמן של הראיס נביל אבו רודינה, שחבר גם בהנהגת פתח.
מחנה פתח: מורכב מבכירי התנועה כמו ג'יבריל רג'וב, שהוא גם יו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית ושואב באמצעותה תמיכה עממית, חוסיין א-שייח' שמחזיק בתיק התיאום האזרחי וחלק מהביטחוני עם ישראל ומחמוד אל-עאלול, ראש התנזים של פתח בגדה המערבית ושייך לזרם הנצי היותר בפתח ביחס לישראל.
מחנה דחלאן: מוחמד דחלאן, אויבו המושבע של אבו מאזן, ממתין ליום שבו הוא יפנה את מקומו כדי לנסות ולשוב לגדה המערבית ולחיק ההנהגה. דחלאן העזתי במקור הוא איש שיווק עתיר ממון בסיוע מדינות מפרציות, ויצר קשרים טובים גם עם משטרו של א-סיסי במצרים. הוא מנסה לשווק אלטרנטיבה לאבו מאזן ובשבוע שעבר אף כינס ועידה בקהיר שדנה בעתיד הסוגיה הפלסטינית. הוא מנסה לקנות גורמים בגדה באמצעות כספו הרב כמו במחנות הפליטים ויש גורמים שנאמנים לו אשר הורחקו מתפקידי מפתח, כמו יאסר עבד רבו וסופיאן אבו זיידה.
אפשרות נוספת היא שביום שאחרי אבו מאזן תוקם מועצה צבאית בשל שעת החירום אשר תנהל את העניינים עד לעריכת הבחירות שאף אחד לא יודע אם יתקיימו, מתי ואיפה (בגדה לבד או גם ברצועה? עם חמאס או בלעדיו?).
הבעיה היא שבתקופה של מירוץ להנהגה, נוהגים המועמדים להקצין את השיח, ובמקרה הזה את השיח מול ישראל וזה תקף גם למועמדים מתונים מהזרם המרכזי. בנוסף ישנם גורמים חיצוניים שמנסים להתערב כדי להציב מועמד שמתאים להם. לפיכך, בחודשים האחרונים זימנה מצרים את בכירי הפתח לראיונות על היום שאחרי אבו מאזן במטרה לשמוע את דעתם ואת השקפתם. בנוסף התרוצצו שמועות עקשניות על כך שמצרים, ירדן, סעודיה והאמירויות בנו מפת דרכים שאפתנית ולפיה דחלאן יושב לפתח מבלי להתמודד על ההנהגה, לאחר השגת הפיוס הפנים תנועתי, יחלו מגעים להשגת פיוס אמיתי בין פתח לחמאס שיוביל לסיום הפיצול בין עזה לגדה ולבסוף כשהפלסטינים מאוחדים יחל משא ומתן רציני לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
אלא שההתערבות החיצונית הרתיחה את אבו מאזן, ולפני כמה שבועות הוא נשא נאום זועם שבו תקף את ערי הבירה (בלי לציין של אילו מדינות) אשר בוחשות בעניינים הפנים-פלסטיניים. "מספיק כבר עם שליחת הגרורות מכאן ומשם. מי ששלח חוטים מכאן ומשם – כדאי לו שיקרע אותם, ואם הוא לא יקרע אותם – אנחנו נקרע אותם!".
אבו מאזן מבין שהוא נמצא בשלהי שלטונו אבל בהחלט לא מוכן שמישהו יקלקל את תוכניותיו לעתיד. לכן הוא החל לאחרונה בניקוי אורוות בפתח, הרחיק ארבעה חברים בתנועה שמזוהים עם דחלאן ודאג שאנשיו יבהירו דרך התקשורת לדחלאן ולשאר העולם (בעיקר לערי הבירה הערביות), כי הרחקתו מפתח היא סופית ולצמיתות. בנוסף אבו מאזן החליט לכנס את הועידה השביעית של הפתח, ככל הנראה לקראת סוף השנה הנוכחית, אחרי שכינוסה נדחה בשנים האחרונות פעם אחר פעם. אך כיום לאבו מאזן יש אינטרס לכנסה. הוא מעוניין להכניס להנהגה את אנשי שלומו ובראשם את מאג'ד פרג', לטאטא את חברי ההנהגה שמזוהים עם דחלאן ולהזרים דם צעיר בהנהגה במקום זקני הפתח שאינם פעילים יתר על המידה למען התנועה.
כפי שכל ההתקוממויות הפלסטיניות (שחלקן זכו לשם אינתיפאדה) היו שונות זו מזו, כך גם כל עידן פלסטיני היה שונה מקודמו. עידן אבו מאזן נמצא בשלב שירת הברבור שלו וחוסר הודאות באשר לעידן הבא אחריו דורך את כל המערכות – הפלסטינית, הערבית, הישראלית והמערבית.
לפנייה לכתב/ת 
