חמישה שחקני NBA שצריכים להוכיח משהו
הם פנים מוכרות, היו בכל הסרטים ועשו מספיק כדי שלא נדרוש מהם שום דבר. ועדיין, לדווייט הווארד, חסן ווייטסייד, דרק רוז, קווין דוראנט וראסל ווסטברוק יש קוף על הגב ערב עונת ה-NBA החדשה, והם לא מתכוונים להישאר איתו עליהם ליותר מדי זמן
יש לו "רק" שלוש אליפויות ברזומה. את אחת מהן הוא השיג לפני כארבעה חודשים בדם, יזע ודמעות. העונה ה-14 שלו בקריירה עדיין לא התחילה וגם שנה שלמה של שביתה מוחלטת ממלאכה לא תספיק לו כדי להתאושש מהמאמצים האדירים שהשקיע בכל ה-13 הקודמות. כל זה לא הפריע ללברון ג'יימס לסמן מטרת-על חדשה-ישנה ערב פתיחת 2016/2017: "לרדוף אחרי הרוח של מייקל ג'ורדן".
ואם לאחד השחקנים הדומיננטיים והמיוחדים בליגה יש יעד מוגדר אליו הוא שואף גם בגיל 31, אתם יכולים להסיק לבד את המסקנה. רק לאחוז קטן מקרב כל שחקני ה-NBA שיחזרו לעבוד בקרוב לא יהיה למשהו להוכיח העונה. לרוב המוחלט יהיה, גם אם מדובר באלופים טריים ושועלי קרבות וותיקים. אם לא לסביבה הקרובה, לאוהדים שלהם או לתקשורת, אז לפחות לעצמם.
כמה ימים לפני שעוד עונת NBA מתחילה בחרנו לוותר על סקירה מעמיקה של עוד קבוצה מסקרנת לטובת מצעד מסוג אחר: חמשת השחקנים שיגיעו אל קו הזינוק עם הכי הרבה מוטיבציה להראות משהו. חלקם כבר עשו מספיק בקריירה שלהם, אבל מוצאים את עצמם בסיטואציה שבה הם צריכים לספק אמירה נחרצת כדי להסיר ספקות מסוימים שהצטברו לגביהם.
דווייט הווארד, אטלנטה הוקס
השנה היא 2016, העולם הפך לפתוח, מכיל, מקבל ומחבק יותר, ולרגשות מוחצנים של ספורטאים יש מקום. אפילו דרישה. עכשיו תעצמו את העיניים, ותחשבו כמה פעמים בשנים האחרונות חזיתם בשחקן מקצועני ומוכר מרשה לעצמו להיחשף עד דמעות במסיבת עיתונאים.
רוב הכוכבים, וגם אלה שאינם מתיימרים להיות כאלה, משתדלים לשמור על פאסון ו'קוליות' באירועים תקשורתיים, לגמגם קלישאות ולזרוק ברגע הנכון פאנץ' צולע שינסה לשבור את הקרח. לאף אחד מהם לא קוראים דווייט הווארד, מעטים מהם עברו את מסכת הקשיים והמהלומות שהוא עבר בשנים האחרונות.
לכן הדמעות שזלגו מעיניו של "סופרמן" במסיבת העיתונאים שבה הוצג באופן רשמי כשחקן ההוקס לא מפתיעות. הן סימלו בתוכן את החשיבות העצומה של השנה הקרובה עבורו. בשלוש העונות האחרונות ביוסטון, אף על פי שהגיע לפלייאוף בכל אחת מהן (ובשיא הקדנציה לגמר המערב), התחושה הייתה שהכנפיים שלו הולכות ומתקצרות.
בזו האחרונה הן כבר קוצצו כמעט לגמרי, ומהסנטר המחויך של אורלנדו נשאר שחקן עצוב ועמוס באיכויות שמסונדל בתוך מערכת יחסים עם כוכב שלא משדר איתו על אותו גל. הווארד אמנם דורג עשירי בדאבל-דאבלים בעונה החולפת, אבל לא היה מאושר. הוא היה אחד ה"אשמים" בחוסר הכימיה של יוסטון עם סיפורים על ארוחות פאסט-פוד עם ג'יימס הארדן שלא כללו את שאר השחקנים, אבל היה גם אחד הסובלים העיקריים מחוסר הכימיה הזו ובאופן כללי מהשיטה שנהגה לשים את הכדור בעיקר בידיים של הארדן.
החזרה של הווארד לאטלנטה יכולה להחזיר אותו בנסיעה מהירה במנהרת הזמן לימיו היפים כשחקן המגי'ק, הקבוצה האחרונה במדיה קלע יותר מ-20 נקודות בממוצע למשחק בעונה. בפעם הראשונה מאז 2011/2012 הוא מקבל הזדמנות להוכיח את עצמו כשחקן המטרה העיקרי, בלי דמות מרכזית שגונבת לו את ההצגה (הארדן) או מאפילה על ההילה והנוכחות שלו (קובי בראיינט).
באטלנטה הוא יהיה הכוכב, הבמה תהיה בעיקר שלו וממשכורת העתק שתיכנס לו לחשבון הבנק אפשר ללמוד על הציפיות העצומות ממנו להיות הרבה יותר מתחליף הולם לאל הורפורד שעזב. אטלנטה מאמינה בדווייט הווארד. עכשיו הוא רק צריך לחזור להיות דווייט הווארד.
חסן ווייטסייד, מיאמי היט
לא בכל קיץ, גם לא בכל חמישה, מאבדת קבוצה בעת ובעונה אחת שני נכנסים חשובים כל-כך. דוויין ווייד וכריס בוש הם יותר מ"פרנצ'ייז פליירס" עבור מיאמי; הם היו רוב מה שהיה לה בעידן פוסט לברון ג'יימס.
ווייד ביקש העלאה מכובדת וראויה בשכרו אחרי שנים שבהן ויתר על התענוג להיות המשתכר הבכיר בקבוצה, ונעלב לגלות איך פט ריילי, שפיזר סכומי כסף משמעותיים על שחקנים הרבה פחות איכותיים ממנו, לא מוכן להתגמש כשזה מגיע אליו.
הוויתור המוזר על "פלאש" התמזג עם סאגת קריש הדם הלא נעימה של בוש (שלא צפוי לחזור לשחק העונה), ובום – בפעם הראשונה מאז 2003 (!), האוהדים שיגיעו לאמריקן איירליינס ארנה יצטרכו להתרגל לנוף נטול ווייד ובוש. דווקא אחרי עונה שבה חזרה לפלייאוף, התבססה בצמרת המזרח ונגעה בגמר אזורי נוטף אמוציות מול קליבלנד, הזהות המקצועית של מיאמי – שנפרדה גם מלואל דנג וג'ו ג'ונסון – היטשטשה מחדש.
מיאמי כקבוצה תהיה במבחן רציני בהיעדרם של שני זקני השבט, אבל לפתחו של ווייטסייד נופלת האחריות הכבדה מכולם. הוא לא רק המשתכר המוביל בקאדר הדליל של אריק ספולסטרה (אותו טייטל שווייד ביקש לעצמו וחסן ווייסטייד היה שמח להעניק לו עכשיו), אחרי שהאריך את חוזהו כשהקיץ היה בחיתוליו, אלא גם היחיד שעונה על ההגדרה סופרסטאר בפוטנציה וגם נהנה מגרף שיפור של אחד כזה.
גם אם רודי גיי ודארן קוליסון יגיעו בטרייד מסקרמנטו בתמורה לגוראן דראגיץ' ויעירו קצת את השממה (מה שלא אמור לקרות אם שואלים את גיי וספולסטרה), כל כובד המשקל עדיין יהיה עליו. ג'אסטיס ווינסלו, ג'וש ריצ'רדסון ודיון ווייטרס עדיין יהיו לצדו ברגעים הקשים, ויהיו לא מעט כאלה, אבל רק הוא יעשה את ההבדל בין קריסת מערכות לעונה מכובדת.
לפני האירועים האחרונים עם שני הווטרנים, כתב ווייטסייד במכתב פתוח שפרסם: "החלפתי לא פחות משמונה קבוצות מאז הקולג'. אני לא מוכן לפעם התשיעית. מקווה שנצליח להביא את האליפות חזרה למיאמי". יותר משלושה חודשים אחרי שהחליט להישאר בבית, "אליפות" נשמעת כמו בדיחה עצובה עבור ההיט. ווייטסייד, לפחות, ינסה לשמור על קשר עין עם הרכבת לפלייאוף.
דרק רוז, ניו יורק ניקס
אם תעירו את פיל ג'קסון באמצע הלילה ותשאלו אותו מתי הייתה העונה האחרונה שבה דרק רוז השלים לפחות 80 הופעות, ספק אם הוא יידע לענות לכם (ומדובר בעכבר כדורסל שזוכר גם את מידת התחתונים של קובי בראיינט, כן?). בכל זאת, יש דברים שעדיף להדחיק, או בכלל לא לבדוק. התשובה היא שה-MVP של עונת 2010/2011 לא עבר מאז אפילו את רף 70 המשחקים מסיבות שונות ומשונות, כולן בריאותיות.
גם העונה האחרונה לא הביאה בשורה מהבחינה הזו. רוז נפצע כבר בתחילתה בארובת העין. כשחזר שידר עסקים כרגיל עם ממוצעים מרשימים (16.4 נקודות ו-4.7 אסיסטים), אבל הם הדבר היחיד שהיו בסדר. שום דבר לא דפק בשיקגו, ורוז פספס את הפלייאוף בפעם השנייה בלבד בשבע השנים שהעביר בעיר הרוחות. הכישלון האחרון היה קו פרשת המים בזוגיות הארוכה שניהל עם המועדון. הקיץ היא הסתיימה.
לניקס הוא יגיע אחרי תקופת הכנה לקויה ופגרה מפרכת וקשה, שבה נאלץ להשקיע אנרגיות נפשיות לא מבוטלות בפרשת האונס המורכבת שהסתעפה והסתעפה (עד שיצא ממנה זכאי). מחכים לו שחקן חסר סבלנות אך בשיאו (כרמלו אנתוני) ושחקן עונה שנייה מבטיח שנחוש להראות שהוא לא להיט חולף (קריסטפס פורזינגיס).
עם קורטני לי וג'ואקים נואה שהגיע איתו מהאקסית, וגם מינדאוגאס קוזמינסקאס וברנדון ג'נינגס, ייתכן מאוד שלרוז יש בדיוק את האנשים הנכונים לצאת איתם לאחת ממשימות חייו: להוכיח לכל מי שהפסיק להאמין בו שהוא עדיין רלוונטי, גם בקבוצה מלאת מסתורין כמו ניו יורק ניקס. הצלחה איתה השנה יכולה לסמן 'וי' על המבחן המרתק הזה.
קווין דוראנט, גולדן סטייט
הררי ביקורות, המוני השמצות, גופיות שרופות, שיימינג ברשתות החברתיות, עיתונאים מאוכזבים, שחקנים מאוכזבים ואוהדים עם לבבות שבורים שלא האמינו שהוא עושה להם את זה. עם כל אלה, וגם עם עוד קצת אכזבה מהבחירה שלו להצטרף למפלצת התלת-ראשית של גולדן סטייט, נאלץ קווין דוראנט להתמודד הקיץ מאז שהטיל את הפצצה ובחר לערוק מהת'אנדר לווריורס.
אם ייכשל, או לכל הפחות לא יתאקלם בתוך חבורת הכוכבים המוכנה של סגנית האלופה, חיצי אש מחודדים ישוגרו אליו מכל פינה. אם ייקח אליפות בקלות, לא יבטל את עצמו וייצור שפה חדשה ומנצחת בינו ובין שחקנים שכבר מתקשרים בינם לבין עצמם מעולה, זו עשויה להיות תחילתה של הוכחה ניצחת לכל הספקנים והרומנטיקנים שסירבו בתוקף לקבל את הבחירה הלא פופולרית שלו.
ראסל ווסטברוק, אוקלהומה סיטי ת'אנדר
כדי להוכיח שאפשר גם בלעדיו. כדי להראות לכל העולם שאפשר גם כסולו (ועם סייען מצוין כמו ויקטור אולדיפו). כדי להצדיק את החוזה החדש עליו חתם, להשקיט את המערבולת הרגשית על סערת הנטישה ולהתרכז במה שהוא טוב בו באמת. כדי להראות, קודם כל לעצמו, שאפשר לדגדג את האימפריה שדוראנט חלק ממנה עכשיו גם בלי קווין דוראנט.
לפנייה לכתב/ת 
