"להסתיר את הצלקת". נפגעי טרור מקעקעים את הכאב
השקט שמאפיין את הגלריות במוזיאון ישראל התחלף בזמזום הקבוע של המחטים: יוזמה מקורית הפגישה בין אמני קעקוע מהארץ ומחו"ל לבין ישראלים שנפצעו בפעולות איבה. "הקעקוע הוא דרך לנכס את הגוף מחדש, ולבחור מה לעשות איתו"
קעקוע, אמנות וטרור. אמני קעקוע בינלאומיים שהגיעו אתמול (ה') למוזיאון ישראל בירושלים יצרו קעקועים על גופם של נפגעי טרור. את השקט שמאפיין בדרך כלל את השיטוט במוזיאון החליף זמזום קבוע של מחט הקעקוע.
את האירוע יזם ארגון Artists4Israel, והשתתפו בו אמני קעקועים מארצות הברית וישראל שהסכימו להתגייס לקעקע בחינם נפגעי טרור וחיילים שנפצעו במהלך שירותם. חלק גדול מהנפגעים ביקשו קעקוע שיסתיר את הצלקות שלהם, ואחרים ביקשו קעקועים עם משמעות סמלית עבורם.
מאור דוד, חייל נפגע פוסט טראומה, הציג קעקוע טרי על היד שמשלב יונים, והסביר: "גם מתוך בדידות וסבל אפשר להוציא יופי וחופש".
"הקעקועים הם כלי לריפוי", הוסיפה אמנית הקעקוע מייגן ווילסון. "אין לנו שליטה על מה שקרה לנו ומה שקרה לגוף שלנו. הקעקוע הוא דרך לנכס את הגוף מחדש, ולבחור מה לעשות איתו".
ליד התמונה המפורסמת של רנה מגריט, "טירה בפירנאים", עבד אמן המכונה "זירו" על רגלו של דרור זיכרמן, שנפצע בשירות הצבאי כאשר עצר לבדיקה במחסום ליד טול כרם מחבל שהיה בדרכו לבצע פיגוע התאבדות בהופעה במרכז הארץ. המחבל הפעיל את חגורת הנפץ. מפקדו של זיכרמן נהרג והוא עצמו נפצע קשות.
לפני כמה שנים הוא קיבל סד חדש לרגל ששינה את חייו. בזמן שהוא מספר את סיפור הפציעה שלו, זירו ממשיך לעבוד על קעקוע שנראה כמו מכונה עם גלגלי שיניים, ויכסה את הצלקת ברגל השנייה. "רציתי גם סד על הרגל השנייה", הוא צוחק. "זה מקור הכוח שלי".
זירו נולד וגדל בניירובי, קניה, וחי היום בקליפורניה. "בחיים לא דמיינתי שאהיה במקום יפה כמו ישראל, עובד בגלריה של מוזיאון ואעשה עם האמנות שלי משהו טוב", הוא אומר. "הקעקוע הזה משמעותי עבורי כמעט כמו לדרור".
"הרבה אנשים כאן רוצים להסתיר את הצלקת שלהם, אבל את הצלקת שלי לא רואים", הוא אומר. "אני סובל הרבה שנים מפוסט-טראומה, כמו הרבה חיילים עם הפציעה השקופה. אני רוצה להבליט את הצלקת, לא להתבייש".
יולזרי מוביל קבוצת ריצה למרחקים ארוכים של נפגעי פוסט טראומה, ולכן בחר לקעקוע צב. "אני רץ לאט אבל יכול לרוץ כל היום, ורחוק", סיכם.
קיי וילסון נפצעה אנושות בפיגוע דקירה ב-2010. היא טיילה עם חברתה כריסטין לוקן באזור לטרון כששני מחבלים תקפה את שתיהן. וילסון נדקרה 13 פעמים וצפתה בחברתה נרצחת לנגד עיניה. "ידעתי שכדי לשרוד אני חייבת להעמיד פנים שאני מתה, אז החזקתי את העיניים פקוחות כמו מתים", שחזרה. "אני זוכרת את הציפורים שרות ואת הזעקות של חברתי, אני זוכרת את השמש החזקה באותו יום".
היא בחרה לקעקע על היד שלה את תפילת "מודה אני" בעברית: "זו הודיה לאלוהים, תפילה שאני אומרת כל יום. אני לא סולחת אבל אני לא רוצה לחיות מתוך שנאה".
החיבור בינה ובין המקעקע וואסים רזוק, תושב העיר העתיקה בירושלים, הוא דתי. רזוק מספר בגאווה על משפחתו, נוצרים קופטים ממצרים, שמסורת הקעקועים עוברת אצלם מדור לדור כבר 700 שנה.
"הקעקוע הוא דבר נוצרי מסורתי", הוא מסביר. "כשהגענו לישראל התחלנו לעשות קעקועים דתיים של עלייה לרגל. הרעיון של העלייה לרגל הוא שזה דבר שאתה נושא איתך לנצח, כמו הקעקוע. המהות של הנצרות היא אהבה ומחילה. שלום היא לא מילה קלה אך כבני אדם אנחנו צריכים להפיץ אור ואהבה".
לפנייה לכתב/ת 
