חרדית, היפסטרית ועבריינית נפגשו בחיפה
מסע לחתונה-בלי-בעל של צעירה חרדית נחושה, "סקס והעיר הגדולה" בגרסת ההיפסטרית התל אביבית ומלחמת הישרדות, שמתחילה בסנדי בר ונגמרת בנמר. נשים, רבותיי, נשים מככבות ומובילות השנה את רשימת הסרטים הישראליים בפסטיבל חיפה - וזה נראה מצוין
בשיתוף אתוס
לעבור את הקיר
צעירה חרדית מציבה לעצמה יעד שגרתי למדי של חתונה. זה אמור לקרות ממש בקרוב, אבל דברים מסתבכים, הבעל המיועד חומק, ועכשיו צריך להשיג תיקון בסיעתה דשמייה ולמרות הכל להגיע למנוחה והנחלה - מתחת לחופה. זוהי תמצית עלילת הדרמה של רמה בורשטיין. לא, לא "למלא את החלל", אלא סרטה השני - "לעבור את הקיר". למלא את החלל, לעבור את הקיר - למחזר את התסריט? למרות לא מעט נקודות השקה - יש הבדל. הסרט הראשון של הבמאית החרדית היה בעיקר מלודרמה רגשנית שמקפיד להיצמד לפרוטוקול על פי הכשר בד"צ, בעוד שזה הנוכחי מעז קצת יותר. מעלה ספקות - רחמנא ליצלן.
גיבורת "לעבור את הקיר" היא מיכל (בגילומה של נועה קולר המוכשרת, זוכת פרס אופיר לשחקנית הטובה ביותר), שמתעדת להינשא לבחיר לבה ממש בקרוב. אבל כשהיא מגלה שבעלה לעתיד אינו אוהב בהווה, הנישואים מבוטלים. החבילה מתפרקת, אבל לא החתונה. מדובר באירוע חשוב מדי. האולם שוריין כבר, וההזמנות עוד רגע בדואר. פודרה וריסים זה שטויות. עכשיו רק חסר שיבוא החתן. החדש. מיכל שמה מבטחה באל, אבל עוזרת לו קצת. בהנחיית השדכנית שלה, היא פוגשת בני זוג פוטנציאלים שונים ומשונים (עמוס תמם, אודי פרסי ועודד ליאופולד עם זקן וכיפה, ועוז זהבי עם זקן וכובע ראסטה). מוכנה להתפשר אולי על המועמד, אבל לא על תנאי הקבלה. גם לא על התאריך.
"לעבור את הקיר" היא דרמה קומית חביבה עם אלמנטים של מותחן. הרי השעון מתקתק. זה המסורתי, לא הביולוגי. בחיפוש אחר אהבה, או יותר חשוב קשר מחייב כדת וכדין, מיכל יוצאת למסע לאומן, אבל זהו המסע פנימה שהופך את הסרט לבשל ומעניין יותר מקודמו. בדבריה אחרי ההקרנה סיפרה בורשטיין כי מאז ל"למלא את החלל" היא איבדה קצת מהתמימות והחלה לשאול שאלות, וזה ניכר ביצירתה החדשה. היא הולכת יותר רחוק, יש בו כמה תהיות של בין אדם לעצמו שחורגות משאלות הלכתיות. אבל הטלת ספק לא תמצאו כאן, בוודאי לא הרהורי כפירה. הספקות נוגעים ליחסים בין בני האנוש בלבד, לא עם ההשגחה העליונה. הגיבורה, כמו הבמאית, שמה מבטחה בהשגחה העליונה.
"לעבור את הקיר" - במאית: רמה בורשטיין. שחקנים: נועה קולר, עמוס תמם, עוז זהבי, דפי אלפרן, רוני מרחבי, עירית שלג, עודד ליאופולד, יונתן רוזן, אודי פרסי. אורך הסרט: 110 דקות.
אנשים שהם לא אני
מול החיפוש אחר קשר מחייב וכשר בחברה החרדית כפי שמובא ב"לעבור את הקיר", מציעה הבמאית הצעירה הדס בן ארויה את הדיוקן הקולנועי האישי מאוד שלה לנהייה ניהילסטית אחר חום ואהבה בתל אביב. אפשר לכנות את "אנשים שהם לא אני" סרט היפסטרי והמבטא של גיבוריו מעיד על כך (כן, יש דבר כזה מבטא היפסטרי ואם אתם מתקשים לזהותו, זה צפוי להשתנות אחרי האזנה לדיאלוגים של בן ארויה שגם מככבת לחבריה). העלילה מתחוללת במרחב המחייה של אותם צעירים תל אביבים אופנתיים, חכמים ומאוד מבולבלים. הם חכמים אך רכרוכיים, אפשר לומר פלצנים, והם מנוכרים לסביבה ובעיקר לעצמם.
"אנשים שהם לא אני" הוא תוצאה של הפקה עצמאית, שהיא בעצם One woman show של בן ארויה הצעירה. היא יזמה את ההפקה, כתבה את התסריט, ביימה והיא גם מככבת תוך התמסרות עד כלות שבאה לידי ביטוי גם סצנות עירום נועזת בכיכובה. יש פה הצצה לתרבות הכלום הרגשית הנהוגה בקהילה האורבנית, הזו תחת הסוואה של ציניות מתוחכמת והרבה סמים. בן ארויה מגלמת את ג'וי שנפרדת בעל כורחה מבן זוגה ומחפשת נחמה בזרועותיהם של גברים מזדמנים. היא אישה כנועה עבור מי שהיא חושקת בו ורואה בו בן זוג פוטנציאלי, וקרה על סף האוטיזם עבור מי שחושק בה ומבקש יותר מסטוץ מזדמן.
כך או כך, אינטימיות כנה נראית בלתי אפשרית בסרט, גם כשהיא ממוסגרת ביחסים מיניים - זיכרון רחוק של מה שהיה קרוי פעם אהבת אמת. וגם הזיכרון הזה מתפוגג בהשפעת אלכוהול וסמים. בן ארויה מבקשת ליצור גרסה משלה ל"סקס והעיר הגדולה", אלא שתל אביב הנמתחת בין שדרות רוטשילד המוריקות למועדון "התחת" האפלולי (המרחב בו מצולמות רוב סצנות הסרט) אינה גדולה, והסקס אפיל חיוור ואימפוטנטי.
יש פה ניסיון יומרני לרגש, וגם תשוקה להושיט יד, אולי לחבק. אלא שמי שהסרט ייגע בו הם בעיקר חברי קהילת ההיפסטרים המקומית (ויש המתעקשים ובצדק שכותב שורות אלה נמנה עליה), שחיים את ההוויה הנרקיסיסטית הזו ביום יום. לא בטוח שסחים, גיקים וטיפוסים גנריים אחרים מהמרכז או מהפריפריה יזדהו. אבל כמובן ש"זוהי בעיה שלהם, לא שלנו".
"אנשים שהם לא אני" - במאית: הדס בן ארויה. שחקנים: הדס בן ארויה, יונתן בר-אור, מאיר טולדנו. אורך הסרט: 80 דקות.
הפורצת
אל רמה בורשטיין והדס בן ארויה מצטרפת נציגה נוספת לקולנוע הישראלי הנשי העולה - הגר בן אשר, שהציגה בבכורה את סרטה החדש והמצופה "הפורצת", שכמו "הנותנת" מ-2011 לוקח את הגיבורה שלו עד לקצה שלה ושלנו הצופים. בניגוד להרגלה, בן אשר הפרובוקטיבית לא מגלמת אותה הפעם, ומתרכזת במלאכת הבימוי. ליהי קרונובסקי ממלאת את מקומה כאישה צעירה וטובת מראה, קצת מעורערת בנפשה, שמחפשת למלא חללים בחייה באמצעות תחליפים רדיקליים (במקרה הזה, חתונה ממש לא תספיק כדי למלא את החלל).
השחקנית בת ה-25 נסחפת עד כלות אחרי האינטואיציה הפתלתלה של הבמאית והדימויים המרוכבים שלה. השאלה היא האם האינטואיציה והדימויים הללו מתגבשים לכדי סרט קוהרנטי דיו? התשובה הפשוטה היא לא, והתשובה המורכבת יותר מצריכה פרשנות ברורה יותר מצד בן אשר. היא אינה מצויה בסרט, וספק אם היא יכולה להתייצב לכל הקרנה עתידית ולהסביר את עצמה.
העלילה מלווה נערה שיום אחד מוצאת עצמה לבדה במלאכת ההישרדות היומיומית אחרי שאמה (סנדי בר) עזבה את דירתם שבעיירה שכוחת אל בנגב. מלאכת ההישרדות הזאת עוברת דרך עבודות במלון בים המלח ובחי בר שאמורים לספק לה פרנסה, ודרך בתי תושבים אליהם היא פורצת כדי להצטייד בכסף, מזון, אביזרים שונים ומשונים ובחוויות שמעניקות טעם לחייה. תצרפו לכך גיאולוג גרמני, מכשיר שמיעה ונמר, ויש לכם את הצופן של הסרט. זה מוזר, ולא ברור ואסוציאטיבי. מדי. התחביר הסימבולי שעיצבה בן אשר לא קל לפענוח, וסיפור המעטפת לא מספיק מעניין ופתייני כדי שנתאמץ. אם יש סיבה להתמיד, גם אם מתעייפים, היא קרונובסקי היפה שמתמסרת לתפקיד, ומראה שהיא הרבה יותר מבת זוגו של עוז זהבי.
"הפורצת" - במאית: הגר בן אשר. שחקנים: ליהי קורנובסקי, רונלד זרפלד, ולדימיר פרידמן, סנדי בר, לירון בן שלוש, אסף קורמן, צחי חנן ויואב לוי. אורך הסרט: 94 דקות.
נמל בית
בקונטקסט הפוליטי-תרבותי-אתני שמכתיבה לנו השרה מירי רגב (שהיעדרותה מנוף הפסטיבל הותירה את הבמה ליוצרים לשם שינוי), דרמת החברתית "נמל בית" פועלת בשני קטבים מנוגדים מבחינת השיח הנוכחי. גיבורי סרטו של ארז תדמור הם יוצאי עדות המזרח - אנשים טובים שורשיים עם סממנים של פריפרייה. אלא שכקבוצה הם מייצגים את העבודה המאורגנת בישראל – סוג של סרח עודף עבור הממשלה. לאורך רוב רובו של הסרט, שמתפתח כמותחן של ממש, נראה שהבמאי ניצב לצדם של הפוליטיקאים ואנשי העסקים - ובכך אף הואשם בתום ההקרנה על ידי פועל נמל שהיה בקהל. הוא כנראה לא שם לב לתפנית בסוף הסרט שמעמידה את הסיפור כולו באור קצת אחר.
כפי שאפשר להסיק משם הסרט "נמל בית", עלילתו מתחוללת בנמל - במקרה זה נמל אשדוד. אפשר לדמיין שהתסריט נכתב בהשראת מעללי אלון חסן, היו"ר רב העצמה של ועד העובדים המקומי. השחקן הוותיק שמיל בן ארי מגלם את בן דמותו אזולאי מנהיגם הבלתי מעורער של פועלי הנמל. הם כולם נשמעים לו, ויריביו נעלמים מהנוף בטוב או ברע. אפילו הנהלת הנמל בראשות בן עמי האשכנזי (שרון אלכסנדר) מפחדת להתעסק איתו.
סיפור הרקע מן המציאות והניסיון של תדמור לגולל אותו כדרמת מתח אפקטיבית ראוי להערכה. וכך גם הופעתם של השחקנים בן ארי, חטב, לירון בן שלוש, ואייל רוזאלס. אלא שנדמה שהסרט דוחס יותר מדי בזמן קצר מדי (86 דקות בסך הכל). הסצנות אינן מבשילות, והמטענים הכבדים שהן מעלות אינם נפרקים. יתכן כי זהו לקח שהבמאי מיישם אחרי הטענות כי סרטו הקודם "ארץ הפצועה" התפזר ליותר מדי כיוונים, או שאולי זהו ההספק האדיר של תדמור (זהו סרטו השלישי בשלוש השנים האחרונות) – אבל במקרה זה היה כדאי להאריך ולערוך בהתאם.
"נמל בית" - במאי: ארז תדמור. שחקנים ראשיים: יורם חטב, שמיל בן ארי, לירון בן שלוש, אנה דוברוביצקי, שרון אלכסנדר, יעקב זדה דניאל, אייל רוזאלס, אייל סלמה, אודי פרסי. אורך הסרט: 86 דקות.
בשיתוף אתוס
