"ים של עצים": לא סיפור, ולא יער
סרטו החדש של גאס ואן סנט התקבל בבוז גדול בפסטיבל קאן, ולמרות נוכחותו של מת'יו מקונוהיי בתפקיד הראשי - גם הקהל שמר מרחק. בניגוד ליצירות עבר של הבמאי, ל"ים של עצים" יש עלילה, אבל היא כל כך דלה - ובעיקר משעממת
איך שהגלגל מסתובב...לא מאמינים? תשאלו את גאס ואן סנט. בשנת 2003 הוא הציג במסגרת התחרות הראשית בפסטיבל קאן את סרטו "אלפנט" וקיבל עליו את דקל הזהב. 12 שנים לאחר מכן הוא הציג באותה מסגרת את סרטו האחרון "יער של עצים" (The Sea Of Trees) וזכה למקלחת צוננים מהביקורת העולמית.
את מרבית הקריירה היצירתית שלו מנהל ואן סנט עמוק בתוך עולם הארט האוס הקולנועי עם סרטים כמו "איידהו שלי" (1991), "פסיכו" (1998) ו"ימים אחרונים" (2005) . מידי כמה שנים הוא מגיח לעשייה של סרט בעל אופי מסחרי יותר כמו "למצוא את פורסטר" (2000), "מילק" (2008), וכמובן הצלחתו המסחרית הגדולה ביותר "סיפורו של וויל האנטינג" (1997) - סרט שהכניס יותר כסף מאשר כל 16 סרטיו האחרים גם יחד.
"ים של עצים" הוא, באופן יחסי, סרט נגיש בסגנונו. ובכל זאת, מה שיש בו, ויתכן וזהו הדבר שקומם מבקרים כה רבים, הוא סגנון שנגישותו לא מאפשרת להסוות את דלותו הרעיונית. הוא עוסק בסיטואציה טעונה במיוחד - אדם שמחליט לשלוח יד בנפשו, אך עושה זאת בדרך שמשאירה את הצופה שווה נפש, ולאחר מכן משועמם, ולבסוף מעוצבן על השחתת הזמן שנעה במערכה השלישית לעבר המופרך. מעטים הם הצופים שימשיכו להתייחס לסרט ברצינות ב-25 הדקות האחרונות שלו.
הגיבור הוא ארתור ברנן (מת'יו מקונוהיי), מורה בתיכון עם רקע אקדמאי במתמטיקה. בתחילת הסרט הוא קונה כרטיס טיסה לכיוון אחד ליפן, ועולה על המטוס עם מזוודה קטנה בלבד. היעד שלו הוא יער האאוקיגהארה הנמצא למרגלות הר פוג'י ומוכר בכינויו "יער המתאבדים". עשרות אנשים מתאבדים ביער מידי שנה - בעיקר בתליה ובבליעת כדורים. השלטונות מנסים לרסן את התופעה באמצעות מצלמות, ושלטים ביפנית ואנגלית עם טקסטים בנוסח "העולם אינו מלא רק בדברים קשים. יש בו גם הרבה דברים שמסבים הנאה".
ארתור נכנס לעומק היער. בדרכו הוא רואה סימנים למעשי התאבדות קודמים. הוא מוצא מקום מתאים, מתיישב, אך לאחר שהוא מתחיל לבלוע את הכדורים, נכנס לתוך שדה הראיה שלו גבר יפני פצוע, ככול הנראה לאחר ניסיון התאבדות כושל. הוא משהה את המשך בליעת הכדורים, קם לעברו, ומנסה לסייע לאיש ששמו הוא טאקומי נקאמורה (קן ווטאנאבי) למצוא את דרכו אל מחוץ ליער.
מנקודה זו הסרט מתנהל בשני צירי זמן. בראשון אנו ממשיכים לעקוב אחר מה שקורה לשני הגברים שכמובן אינם מצליחים לצאת כל כך מהר מהיער הסמלי. למעשה, שני הגברים שניסו להתאבד מוצאים עצמם בסיטואציה הישרדותית, שבה היער מזמן פגיעות בגופם. הציר העלילתי השני מתרחש בעבר ומציג את יחסיו המדורדרים של ארתור עם אשתו ג'ואן (נעמי ווטס). חייהם הזוגיים רוויים מרירות, הוא עזב את עבודתו לפני כמה שנים וכעת הוא מתפרנס מהוראה בשכר זעום. מהערה חטופה אנו מבינים כי הייתה גם פרשה של חוסר נאמנות מצידו. היא, מצידה, מטפחת את תחביב האלכוהוליזם. וכל זה אינו הסוף אלא רק ההתחלה של הצרות של הזוג. אין טעם לפרט את כל הרשימה, אבל ניתן לומר כי רצף האומללות לא הופך את הסרט לבעל עומק רגשי או רעיוני.
ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע :
הסרט מושתת על שלוש הדמויות, והשחקנים המגלמים אותן נופלים קורבן לתסריט הבנאלי של כריס ספרלינג ("קבור"). ווטס מסוגלת לשחק מתוך שינה נשים ברגעי מצוקה קשים. אבל הדמות שלה מעוצבת, כפי שלרגע נאמר גם בסרט, כקלישאה. מקונוהיי, באחת ההופעות הפחות מרשימות שלו בשנים האחרונות, מספר בסגנון הדיבור הכל כך מזוהה איתו את סיפור יחסיו עם אשתו. אבל מכיוון שאת עיקרי הדברים כבר ראינו, וממילא הסרט לא עושה שום דבר מעניין עם הסיטואציות הקשות של חיי הנישואים, הרי ששיחות הווידוי הליליות עם החבר היפני הן מייגעות למדי.
הדמות של נקאמורה היא הבעייתית ביותר. ספייק לי טבע את מושג ה"כושי הקסום" (Magical Negro) לדמויות סייד-קיק שחורות בסרטים, דמויות שטוחות שכל תכליתן לסייע לגבר הלבן במסעו לעבר הגאולה (למשל ב"גרין מייל"). כאן יש "יפני קסום" שדובר אנגלית טובה, שחולק כמה עובדות קטנות על החיים שלו ומסתפק בכך, ולמרות שגם הוא ניסה להתאבד נראה שיש לו הרבה מאוד סבלנות להקשיב לטירחונים של ברנן. וכל זה מבלי להתייחס או להסגיר פרטים לגבי המתרחש בחלקו האחרון של הסרט - ושהופך את ייצוג הדמות האסייתית לבעייתית הרבה יותר.
הנושא של קשר שנוצר בין זוג דמויות על רקע הרצון של (לפחות) אחת מהן למצוא את מותה טופל בכמה סרטים טובים משמעותית מ"יער של עצים". "טעם הדובדבן" (1997) של עבאס קיארוסטמי, "היער המתאבל" (2007) של נעמי קוואסה, ו"להתראות סולו" (2008) של ראמין בהראני. סרטים אלו לא נדרשו לשימוש הבעייתי שנעשה בסרטו של ואן סנט בתרבות ובטריטוריה זרה. למעשה, ואן סנט עצמו מעבד מחדש אלמנטים שכבר הופיעו באחד הסרטים הקודמים שלו - "גארי" (2002), שללא ספק שייך לסרטיו האמנותיים יותר של ואן סנט, הושפע סגנונית משנטל אקרמן ובלה טאר, ה"אין סיפור" שלו עסק בזוג חברים שהולכים לאיבוד במדבר, ומגיעים לעבר המוות - הרצון למות והיכולת להרוג.
הסרט ההוא זכה לתגובות מעורבות בין אלו שצידדו לאלו שסבלו מהיותו סרט על סיטואציה. ב"יער של עצים" יש סיפור, אבל הוא כה משמים עד שגם מבקריו החריפים ביותר של "גארי" בוודאי היו מעדיפים לצפות בו פעם נוספת מאשר ללכת לאיבוד למרגלות הר פוג'י.
"ים של עצים" (ארצות הברית) - במאי: גאס ואן סנט. שחקנים ראשיים: מת'יו מקונוהיי, קן וואטאנבי ונעמי ווטס. אורך הסרט: 110 דקות.
