סודות של אמהות
אם תשאלו את אילת, שחר ויוליה, אנחנו חיים בחברה שמציבה רף יותר ויותר גבוה של הורות מושלמת - אבל המציאות פשוט לא מאפשרת את זה. אולי הגיע הזמן לתת במה גם לצדדים אחרים? אמהות אמיצות משתפות
כשנולדה בתה השנייה, אילת ברגילובסקי (32) מקריית־אונו, נשואה ואמא לתום (בן שלוש וחצי) וליובל (בת שנה), גילתה ששניים זה הרבה יותר מאחד. ברגילובסקי, מנהלת שיווק בפיליפס, חברה העוסקת במוצרי בריאות ובאורח חיים בריא, נזכרת בתקרית משפחתית האופיינית לבתים שבהם הילדים נולדו ברצף: "לפני כמה חודשים היה לי צהריים אחד שחלמתי לישון ולנוח. החלטתי להילחם על כך ששניהם יישנו באותו זמן ויהי מה. זה לא היה פשוט - שניהם חולקים חדר ולכל אחד סדר יום משלו. זה היה אתגר אמיתי והייתי גאה בעצמי כשצלחתי את המשימה. מרוב שלא האמנתי שזה קרה - התחלתי להתלהב מדי. במקום ללכת סוף־סוף לחדר ולנוח, עשיתי כל מה שלא צריך - הלכתי למטבח לחטוף משהו מיותר, נזפתי בבעלי שהמחשב על ווליום חזק מדי והלכתי לצפות בטלוויזיה בתוכנית עם כתוביות כדי לא להפריע את מנוחת הילדים. לא עברו חמש דקות והגיעה משאית זבל. יובל התעוררה, העירה את תום והחגיגה שלי נגמרה מהר מדי".
מתוסכלת מהמנוחה המיוחלת שלא הגיעה (צריך אומץ להודות שאת רוצה שהילדים יישנו כדי שיהיה לך זמן לעצמך), ברגילובסקי החליטה להתנחם בזרועותיה של קבוצת הווטסאפ של חברותיה. "כתבתי להן מה קרה ושאלתי אם זה מוּכּר. הסתבר שמוכר מדי. תמיד הכל נראה קסום מבחוץ - אבל כל האמהות, ללא יוצאת מן הכלל, מוצאות את עצמן מסנג'רות את העולם ולא מקבלות את מה שהן רוצות. בתוך דקות הקבוצה התמלאה בסיפורים ווידויים אישיים על חיי ההורות - החל מאמא שסיפרה שכבר שבועות לא קיפלה כביסה ולכן הילדים לוקחים בגדים מהערימות במקום מהארון, ועד לאמא שהתוודתה על כך שמצאה את עצמה מנענעת את העגלה בסופר. חלקנו את הבאסה, צחקנו ושיתפנו.
"ביום שלמחרת", מספרת ברגילובסקי, "כבר גילגלתי בחברה את הרעיון לעשות פרויקט שיתופים כזה שיגרום לאמהות להבין שלא רק הן בסיפור הזה". בפיליפס הרימו את הכפפה ופתחו את "וידוייה של אמא" - מתחם וירטואלי שבו מוזמנים אמהות ואבות לחלוק מחוויות ההורות שלהם, לגלות שהכל לגיטימי ולגרום להורים טריים להרגיש בחברה טובה.
"אנחנו חיים בחברה שבה מצפים מהאמהות שיהיו מושלמות", ממשיכה ברגילובסקי. "יש קבוצות פייסבוק של 'אמהות משקיעות' וכל הזמן מציבים רף יותר ויותר גבוה. המציאות לא מאפשרת את זה. צריך להציב מראה ולהגיד את האמת: הרי האמא המושלמת עם העוגה המושקעת בסופו של דבר תעגל פינות אחרות - היא תכין את העוגה הכי יפה לילד שלה אבל אולי כדי להספיק לסיים את המשימה היא לא ממש תקשיב לו כשידבר איתה או תיקח בייביסיטר. הכל תקין - רק שמישהו יגיד לנו את זה".
קפה בבקבוק
שחר ששון דוד (31) מבית אריה, נשואה ואם לרונה (בת שנה), מורה לתנועה לגיל הרך. "ממש בהתחלה, כשרונה הייתה פצפונת ואני הייתי אמא טרייה וטרוטת עיניים, שבדיוק מעכלת את העניין הזה של העייפות וחוסר השינה, קמתי בוקר אחד תשושה, משוועת לקפה. הלכתי להכין לרונה את החלב שלה, אבל בטעות לקחתי את הבקבוק שלה והכנתי לעצמי נס קפה - עם מים רותחים, חלב והכל. כשהתכוונתי להגיש לה את הבקבוק - תפסתי את עצמי והתחלחלתי מהמחשבה שאולי היא באמת הייתה מנסה לשתות את זה. הייתי בהלם מעצמי. זו הייתה הנקודה שבה הבנתי שבהורות קורים הדברים הכי אבסורדיים בעולם ושאפשר ללמוד לצחוק על זה, אחרת נשתגע. וידוי נוסף יש לי על משהו שלמען האמת אני עושה דרך קבע: אני מחכה כל לילה שבעלי יירדם כדי להביא את רונה למיטה שלנו. זו למעשה הלינה המשותפת הידועה, רק לא כאידיאל או כדרך חיים אלא כפתרון פרקטי - היא תמיד מתעוררת, אני צריכה ללכת להרגיע אותה ובסוף זה נגמר אצלנו בחדר השינה. אז בשביל מה כל זה? שתהיה במיטה מלכתחילה ואני ארוויח עוד כמה שניות של שקט ושלווה".
.jpg "שחר ששון דוד ( )")
פיצה לארוחת ערב
רוני לנגרמן־זיו (41) מצורן, נשואה ואם לשלושה בנים (מרום בן 12 וחצי, קורן בן תשע ונועד בן שנה), מנחת הורים ומאמנת אישית להורים, מוסמכת מכון אדלר. "כאמא טרייה הבטחתי לעצמי שלי זה לא יקרה - שבבית שלי תהיה הגבלת טלוויזיה, ואם כן, אז רק תכנים חינוכיים. כשהבכור היה פעוט הקרנו לו סרטי דיסני באנגלית וסרטי בייבי איינשטיין בספרדית - ומצפוננו היה שקט. אבל מאז עברו 12 וחצי שנות הורות, שלושה בנים, טלוויזיה אחת, ארבעה מחשבים, שלושה סמארטפונים ושני אייפדים ובטח שכחתי מסך כלשהו. ואני מודה, מכרתי את עקרונותיי תמורת כמה שעות של שקט. זה עדיין לא מונע ממני בתחילת כל חופש להצהיר בפניי ילדיי: 'החופש הזה אתם לא בטטות כורסה'. הם מהנהנים מאחורי המסך, ובפועל לצערי זה מה שקורה. אני לא אוהבת את זה, אבל אני לא מושלמת.
"בתחילת ההורות אנחנו מגיעים עמוסי עקרונות, בחלקם אנחנו עומדים, ובאחרים פחות. במהלך השנים אנחנו מבינים שלא הכל יכול להיות הכי חשוב. לי חשוב מאוד לשמור על יחסים טובים עם הילדים – והם אכן כאלה. כנראה חשוב לי פחות זמן מסכים, אחרת הייתי עושה משהו בעניין. והיי, אני עושה משהו - אני יושבת איתם לראות מרתון של 'איי קרלי' בערוץ ניק, זה משהו, לא?"
לנגרמן־זיו נזכרת בעוד תחום שבו היא מעגלת פינות: "כשהייתי בהריון ראשון הלכתי ללמוד תזונה כדי לדעת איך לתת לילד שלי את התזונה הבריאה ביותר. מאז, כאמור, עברו להן השנים, והאוכל החביב על ילדיי הוא צ'יפס ושניצל, והמסעדה החביבה עליהם מתחילה ב'מק' ונגמרת ב'דונלד', ואני - איך אומרים? 'אם אינך יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם'. אני יושבת ושותה לי משהו עד שהם מסיימים את מנת הג'אנק פוד שלהם. אני עדיין מעדיפה להכין להם אוכל בריא, וסולדת מארוחת ערב בסגנון ג'חנון או בורקס ושאר מרגרינות. אבל כן, זה קורה. אם תבואו אלינו לארוחת ערב, סביר שנזמין פיצה. אוכל שהיה פעם נחלתם של לילות ארוכים במשרד הפך לכיף עם הילדים, כשהפסקתי לראות את התפאורה של משרד אפלולי ומעושן והתחלתי לראות את הילדים שלי מחייכים. וזה שווה לפעמים מריבה על פשטידת ברוקולי שתישאר במקרר או שאוכל אותה לבדי בחושך... במקביל, כמו שאני צועדת לכיוונם, הם צועדים לכיווני. הם מבינים כמה חשוב לאכול ירקות ופירות: הבכור חותך סלט לארוחת ערב, האמצעי זולל פירות ככל יכולתו, והתינוק עדיין אוכל מה שנותנים לו".
בשבילך זאת משקולת, בשבילו - נדנדה
זאנה גרסין (29) מראשון־לציון, נשואה ואם לאדם (שנה וחצי), עובדת בשירות לקוחות בחברה פיננסית. גרסין מצאה דרך לחזור לכושר אחרי הלידה, אבל היא לא גאה מאוד לספר איך זה קורה בדיוק. "תמיד אהבתי ספורט ואני ספורטאית מקצועית. אחד הדברים שגיליתי כשאדם נולד, זה שלא אוכל להתמיד בספורט כמו שהיה לפני כן. כרווקה וכנשואה טרייה הלכתי דרך קבע לאימונים ולחדר הכושר, אבל המציאות השתנתה. עכשיו כבר כמעט שאין זמן – אז מנסים לשמור על כושר יחד בבית ומרגישים פחות אשמים. אלא שהמשקולת החדשה שלי היא אדם עצמו - אני מרימה, מורידה, עושה תרגילי מתיחות - כמובן באופן הכי בטיחותי - והוא מבסוט וצוחק ונהנה מזמן הביחד. כשנמאס לו אני כמובן משחררת. בסך הכל הוא די משתף פעולה, כי זה כמו נדנדה בשבילו. עוד וידוי - אני הכי לא עומדת במילה שלי כלפי עצמי. בזמן שאני מיניקה אותו ומרדימה אותו אני מבטיחה לעצמי הבטחות לגבי הכביסות, הגיהוצים והמקלחת שחלמתי עליה. בדרך כלל זה לא קורה ואני פשוט הולכת לישון. כנראה באמת קשה להיות וונדר וומן".
"שקרים קטנים זה לא חטא"
גלית יוסף (35) מגבעתיים, נשואה ואם לכרמל (שנתיים וחצי) וארד (שמונה חודשים), מיישמת מערכות שכר. "אנחנו בבית שותים רק מים ובגלל שיש בקולה כל כך הרבה סוכר וזה לא בריא לשיניים ולא לכל דבר אחר, הפחד שלי הוא שבתי כרמל תטעם - ותתאהב. יום אחד היינו בארוחת ערב מחוץ לבית וכרמל ביקשה לשתות קולה. מיד יצא לי להגיד, 'לא, זו תרופה של מבוגרים'. היא דווקא קנתה את זה ועד היום זה עובד. אני יודעת שזה זמני, אבל נהנית מכל רגע שבו היא עדיין תמימה ומנצלת את זה לעוד דברים. למשל, היא מאוד בררנית באוכל. אז כשהיא חוזרת מהגן ואני רוצה שהיא תאכל פירות, אני מגישה לה תפוח משעמם על צלחת ולי אני מכינה צלחת ססגונית ומפתה של אבטיח, ענבים ומנגו חתוך יפה. היא כמובן רוצה את שלי ואני משחקת את המפסידה. בזכות הפטנט הזה אני מצליחה לגרום לה לאכול לחמנייה עם טונה, ביצה קשה ועוד דברים שאחרת היא לא הייתה טועמת. שקרים קטנים? זה ממש לא חטא בעיניי. אני בעד שהורים יפעלו לפי אינטואיציה, כי רק הם יודעים ומכירים את הילד שלהם. בהורות כל הדרכים כשרות. העיקר המטרה הנעלה".
.jpg "גלית יוסף ( )")
"להיות האמא הכי רזה בגן"
יוליה בסן (32) מרחובות, נשואה ואם לשגב (עשרה חודשים), עובדת בחברת תרופות. לפני שהייתה בהריון, הצליחה בסן להשיל מעליה 14 קילוגרמים. "אלא שבהריון הכל חזר עם תוספת. אכלתי מכל הבא ליד וחגגתי עד שהוספתי 30 קילוגרמים למשקלי. בבית החולים גיליתי שהתינוק בחוץ אבל המשקל נשאר. הגעתי הביתה עם 17 קילו עודפים והייתי לחוצה - איך אעשה ספורט שוב, איך אצליח לחזור למידות הקודמות. בהתחלה, בכל פעם שהוא היה נרדם הייתי מניחה אותו בעגלה ויוצאת לצעוד קצת. לאט־לאט זה הפך לאובססיבי והייתי איתו המון בחוץ. מצאתי את עצמי מיניקה בפארקים, במתנ"סים, איפה שהייתי – הינקתי. הייתי מפזרת אמירות כמו, 'אתם לא יודעים כמה טוב לו להיות בחוץ. זה בריא להוציא את הילד לעולם, הוא צריך לנשום אוויר צח'. אבל לשגב סיפרתי את האמת: 'אמא רוצה להיות הכי רזה בגן!'" וזה עבד. בסן הצליחה לחזור למשקל של לפני ההריון ואף ירדה קילו נוסף. "מומלץ בחום לכל האמהות", היא מסכמת.
הכתבה מתפרסמת במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
