תשכחו מה שחשבתם על שפת הסימנים

ההצגה "על אֶבִּיסוּ זה לא" מביאה בשורה של סוגה חדשה ומסקרנת בתיאטרון, שילוב של תיאטרון פיזי-חזותי ושפת סימנים. שפת הסימנים ותנועת הגוף מהוות הן את העלילה והן את התפאורה של המופע, שמתאר באופן מיתולוגי מסע של גיבור.

זהו מסע ששובר מיתוסים על תרבות חירשים ושפת סימנים באמצעות התכתבות עם סוגות מגוונות, ממיתולוגיה יוונית דרך פנטזיה, קומדיה, פילם נואר, מחול, ועד לגותיקה. כמו עליסה בארץ הפלאות של לואיס קרול, עוברים הצופים מטמורפוזות, מנמוך לגבוה, מצר לרחב, מברור מאליו למתעתע, ערמומי ופתלתל.

אמנות טובה אמורה לבלבל את היוצרות, לגרום למחשבות להשתהות ולהציע בחינה מחודשת של דעות ואמונות על אדם וחברה. במקרה הזה, מדובר בבורות ובדעות הקדומות של הרוב השומע ביחס לתרבות החירשים ולשפת הסימנים.

הגוף החירש עדיין נתפס בתרבות הדומיננטית כגוף פגום שיש בו חוסר, ונשפט ביחס לגוף "הבריא", "הראוי", זה שיש לו קול. ההצגה "על אֶבִּיסוּ זה לא" היא סוג של אמירה מתריסה כנגד תפיסה זו. היא יוצרת קיום עצמאי של תוכן, תוך פריצת הגבולות של שפת הסימנים במרחב.

אז באה ההצגה הזו ומגלה בפניך מציאות "אחרת"

כמו קהילות אחרות שעברו דיכוי (המיעוט הלהטב"י, למשל) כך גם קהילת החירשים עדיין נאבקת על הכרה בזהותה ובשפתה, על הערך של עצמה. המיעוט החירשי סומן מרגע לידתו, כתוצאה מתפיסות חברתיות מושרשות, כנחות ומוקצה. הוא הוכרח להפסיק לסמן בשפת סימנים כדי לחדול מחריגות לכאורה, אבל אז באה ההצגה הזו ומגלה בפניך מציאות "אחרת", שחוגגת את קיומה ומשחררת את הגוף.

מציאות שחוגגת את קיומה ומשחררת את הגוף. מתוך ההצגה

ליצור הצגה כזו בהקשרים פוליטיים וחברתיים לא פשוטים היא צורה של מרי נגד הסדר השולט, זה שמאיין את הגוף החירש. בעצם אביסו הולכת רחוק יותר, נכון יותר ומשוחרר יותר. היא מחוללת שפה חדשה בתיאטרון, ומספרת סיפורים באמצעות הגוף והתנועה.

דרך תנועה והבעה גופנית מעביר המופע מסרים משמעותיים, שאינם ניתנים לתרגום לשפה של קול. זו הצגה שמסרבת להתחנף, מנכיחה את הגוף ומהדהדת מסר: אני לא משחק בשדה שלכם, גופי אינו נגטיב, אני לוקחת אתכם לשדה שלי - שדה אחר עם כללי משחק אחרים ודרך ביטוי שונה.

מסע ייחודי לכל קהל

בשדה הזה, אתם (השומעים) תבינו מה חסר בכם. אתם תהיו בעמדת "נחיתות", או ליתר דיוק, בעמדת התפעלות מאתגרת, בעמדה של הבנה ואי-הבנה. זה מאפשר מסע ייחודי לכל קהל. גם אנו, כקהל חירש נחווה את מה שחסר בחיינו, וזה את היש של אביסו: גוף חירש שמסמן מרחבים, ללא ההשוואה הלעומתית לגופים אחרים, ולא על דרך השלילה. אפשר לקרוא את היצירה הזו מכמה כיוונים שעשויים לעורר דיון בנושא הגוף בכלל, הגוף החירש בפרט, וכיצד הוא מסומן שלילית על ידי חברה שפועלת בצורה מונוליטית.

על מה שהעין לא רואה מחוץ לאולם

כצופה חירשת, חוויתי בהצגה תחושה מאוד מורכבת של שחרור, חירות, והנאה. אני משתמשת בשפת הסימנים בחיי היום-יום, אבל ההצגה חוללה שמות בגוף שלי. ההופעה מסחררת, מזיזה איברים בתוך הגוף, מניעה אותך להסיר את מגבלות הגוף והמחשבה.

אנסמבל השחקנים המוכשר מבטא באופן חושני, מקורי ומפעים את עולם התוכן והצורה של ההצגה. הגוף בתנועה, הוא פועם ודוהר, ויוצר בתוכי גוף חדש, שמבקש לסמן בשפת הסימנים עוד חיבורים על העולם, על הגוף שלנו ועל החיים האלה שאנו חיים. אל תצפו לתובנה אחת בתום המופע, משום שהוא מותיר המון שאלות על מה ש"מובן מאליו" ומובנה בחיים החברתיים והתרבותיים שלנו, ועל מה שהעין לא רואה מחוץ לאולם. מה שחשבתם על שפת הסימנים לפני המופע לא יהיה כמו שהיה.

• ההצגה "על אֶבִּיסוּ זה לא", תעלה הערב, יום ד' 26.10 בשעה 20.30, בתיאטרון הבית החדש ביפו (רח' נועם 5, בקצה שוק הפשפשים). על מועדי הצגות ופרטים על הפעילות הנלווית, לחצו כאן
  

• הכותבת, ננה בר, אקטיביסטית ופובליציסטית, מרצה בתחום תרבות חירשים ושפת סימנים וסטודנטית לתואר שני בחוג למגדר ונשים באוניברסיטת תל אביב.