טראמפ-לנד. המבחן האמריקני של הליברליזם
מאז סיום המלחמה הקרה האמינו בעולם שהליברליזם גבר על אויביו הגדולים - הפשיזם, הקומוניזם והלאומיות המיליטנטית. אך משברים כלכליים וטרור יצרו איומים חדשים לליברלים ולדמוקרטיה, שמבחנם הגדול יהיה בבחירות בארה"ב
מיד לאחר סיומה של המלחמה הקרה התבססה אמונה רווחת שהדמוקרטיה והליברליזם ניצחו במאבקם הממושך מול כוחות א-ליברליים: הפשיזם, הקומוניזם ולאומיות מיליטנטית. הביטוי הברור ביותר של תפיסה זו היה ספרו המפורסם של פרנסיס פוקויאמה על "קץ ההיסטוריה". בסיס התזה של פוקויאמה הוא שעם סיום המלחמה הקרה וקריסת הקומוניזם, איבדו כל האתגרים המרכזיים לליברליזם את עיקר קסמם. דמוקרטיה ושוק חופשי נראו כדרך היחידה להבטיח שגשוג, שלום וחירות וכדרך היעילה ביותר לניהול מדינות גם ברמה הפנימית וגם מבחינת הסדר הבינלאומי.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
הריאליסטים טענו שההסבר לכך מעוגן במעבר למבנה חד-קוטבי, כלומר, לעמדה הדומיננטית של ההגמוניה האמריקנית, שמבוססת על יכולות העל שלה, ברמה הכלכלית והצבאית. ועדיין, גם ריאליסטים, החוששים ממדיניות של קידום דמוקרטיה ורואים אותה כמסוכנת ומערערת יציבות, אינם יכולים להכחיש כי ארצות הברית היא מעוז של ליברליזם המנסה לקדם דמוקרטיה בעולם.
עלייתה של "הדמוקרטיה הא-ליברלית"
אחד מביטויו העיקריים של הסדר הליברלי שלאחר המלחמה הקרה הוא עלייתה של האינטגרציה האירופית, וההופעה של האיחוד האירופי כסוג חדש של ישות בפוליטיקה העולמית, שבמסגרתה מדינות מוכנות להעביר מרצונן החופשי אלמנטים של ריבונותן לישות על-לאומית, בין היתר דרך היצירה של מטבע משותף. ביטוי נוסף חשוב של הסדר הליברלי היה "החשיבה החדשה" שאפיינה את ימיה האחרונים של ברית המועצות ולכאורה הובילה לביסוסה של מדיניות החוץ הרוסית המתעוררת כשוחרת שלום ולקבלתה של רוסיה כחברה לגיטימית בקהילה הבינלאומית.
גם המשך התבססותן של יפן וגרמניה כ"מעצמות אזרחיות" פציפיסטיות מהווה אינדיקטור לסדר הליברלי של אחרי המלחמה הקרה. רבים גם מציינים את הירידה המשמעותית בהיקף הלחימה בין מדינות, באופן שבו מלחמה כבר נתפשת כמוסד שאבד עליו הכלח. כשנעשה שימוש בכוח צבאי, תכליתו, לפחות באופן חלקי, ממוסגרת כחלק מיישום הרעיון של מדיניות ה"אחריות להגן", כלומר, כמוצא אחרון עבור התערבויות הומניטריות שנועדו להגן על בני אדם בכל מקום על פני הגלובוס, גם במחיר של קריאת תיגר על "קדושתה" של ריבונות המדינה ועל הנורמה המבוססת של אי-התערבות בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת.
עם זאת, בשנים האחרונות צצים יותר ויותר אתגרים לסדר העולמי הליברלי. ביטוי מרכזי לכך הוא עלייתה של מה שמכונה "הדמוקרטיה הא-ליברלית", אותן מדינות שהופכות בהדרגה בשנים האחרונות ליברליות פחות ופחות ודמוקרטיות פחות ופחות. ישנן לא מעט דוגמאות בולטות למגמה זו. משטרו האוטוריטרי של פוטין ברוסיה נראה שרוקן מתוכן את עידן ה"חשיבה חדשה" של מיכאל גורבצ'וב, ומציב עוד ועוד אתגרים משמעותיים לסדר הליברלי.
בסיפוח חצי האי האוקראיני קרים הפרה רוסיה את הנורמה הבינלאומית של שלמותן הטריטוריאלית של מדינות. במקביל, על אף הצמיחה הכלכלית העצומה ומעורבותה ההולכת וגוברת בסחר הבינלאומי ובהשקעות זרות, סין הקומוניסטית עדיין ממשיכה לדכא זכויות אדם, כמעט שלושים שנים לאחר הטבח בכיכר טיאננמן בבייג'ינג. גם התקווה הגדולה של דמוקרטיה מוסלמית - טורקיה תחת רג'פ טאיפ ארדואן - הפכה בשנים האחרונות לאוטוריטרית יותר ויותר, שבה חופש העיתונות נרמס דרך קבע.
התקווה להתפשטות דמוקרטיה במזה"ת התנפצה
הציפייה הגדולה להתפשטות הדמוקרטיה באזור הכי פחות דמוקרטי בעולם - המזרח התיכון - התנפצה בעקבות קריסת מהפכות "האביב הערבי" ועם עלייתו של משטר מדכא יותר במצרים וההתמשכות של מלחמת האזרחים הרצחנית בסוריה.
המערב הליברלי אינו עושה דבר כדי להפסיק את פשעי המלחמה החמורים שבוצעו במלחמה בסוריה. יחד עם הכישלון המובהק של ההתערבות בלוב בשנת 2011 במסגרת הליברלית של "האחריות להגן", האירועים בסוריה ובלוב הם הביטויים הדרמטיים ביותר של שחיקת הרעיון שמאחורי התערבות הומניטרית.
בעוד מכות אלה הניחתות על הסדר הליברלי ברוסיה, סין והמזרח התיכון הן הרסניות למדי עבור הליברליזם, נראה שמכות כואבות אף יותר לליברליזם הן המגמות האחרונות דווקא במבצר הדמוקרטיה - המערב עצמו. אפשר להתחיל עם עלייתם של כוחות אנטי-ליברליים בכמה מהמדינות הקומוניסטיות לשעבר במזרח אירופה, בעיקר בהונגריה ובאחרונה בפולין, וכן בהתעצמות הכוחות הלאומניים בכמה מדינות מערב אירופה - "החזית הלאומית" בצרפת של מרין לה פן, למשל.
לאומנים אלה קוראים תיגר על הרעיונות של האינטגרציה האירופית והירידה בערך מדינת הלאום, במיוחד לנוכח גלי ההגירה מהעולם השלישי לאירופה. אפשר כמובן להמשיך עם ההפתעה הגדולה שבניצחון קמפיין ה"לעזוב" האנטי-אירופי בבריטניה וההחלטה על ה-Brexit - פרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי - עם כל ההשלכות השליליות שעוד נכונות להתקדמות האינטגרציה האירופית, שהייתה אולי ההישג הייחודי ביותר של הליברליזם הבינלאומי.
מרד עממי באליטות
עם זאת, אולי שיא הפוטנציאל של המפנה הא-ליברלי הוא העלייה המפתיעה של דונלד טראמפ כמועמד לנשיאות של אחת משתי המפלגות הגדולות בארה"ב - המפלגה הרפובליקנית; והצלחתו לשמור, לפחות עד לאחרונה, על תחרות צמודה מאוד עם המועמדת הדמוקרטית הילרי קלינטון, למרות כמה חסרונות בולטים שאמורים היו לפגוע ביכולתו להיות מועמד קביל למנהיג העולם החופשי.
איך ניתן להסביר את עליית הא-ליברליזם? ישנם הסברים פוטנציאליים רבים. הסבר אחד הוא המרד העממי נגד האליטות והגלובליזציה שהן הובילו מאז תום המלחמה הקרה. באופן ספציפי יותר, העלייה בטרור העולמי הגבירה את ההתנגדות הפוליטית לגלי ההגירה, וכישלונן של ההתערבויות בהובלת ארה"ב בניסיונה לקדם דמוקרטיה במקומות כמו אפגניסטן ועיראק הגבירו בה נטיות בדלניות וחיזקו את תנועת ההתנגדות להתערבויות בינלאומיות, גם אם מטרתן היא מוסרית.
המשבר הכלכלי העולמי ב-2008 הוביל לירידה באמון ביעילות של מערכת השוק החופשי ועורר כעס גובר בקרב בני מעמד הביניים, בשל הירידה ברמת המחיה שלה.; באופן חלקי, תרם לכך גם אובדן מקומות עבודה בחלק ממדינות המערב, במיוחד באזורים מסוימים בארה"ב, שהגדיל את התנגדות לסחר חופשי. לבסוף, הקשיים שמולם ניצב האיחוד האירופי בהתמודדותו עם משבר האירו ועם אתגרי הגירה וטרור ערערו את האמון בניסיון להתקדם מעבר למדינת הלאום באירופה לכיוון אינטגרציה עמוקה יותר.
מבחן מרכזי אחד לסדר הליברלי הוא הבחירות הקרובות בארה"ב - ניצחון של טראמפ יהיה הרסני לסדר הליברלי - ברמה הבינלאומית ואפילו בתוך ארה"ב עצמה. עוד מבחן אפשרי הוא התגובה של המערב למה שנראה כמו תוקפנות גוברת מצד רוסיה במרחב הפוסט-סובייטי ובמזרח התיכון והתנהגות אסרטיבית של סין בים סין הדרומי. שאלת מפתח נוספת היא אם הסמל המוביל של הליברליזם הבינלאומי - האיחוד האירופי - יהיה מסוגל להתמודד עם האתגרים המשמעותיים של הגירה, טרור, משבר כלכלי והעזיבה של בריטניה.
כרגע, הסיכויים של המערב להתמודד עם האתגרים הללו - כמו גם אתגרים נוספים - לא נראים מבטיחים מאוד. עם זאת, אם נסתכל על ההיסטוריה של הליברליזם, אי-אפשר להתכחש ליכולתו להתגבר על מכשולים עצומים כגון עליית הפאשיזם והנאציזם בשנות ה-20 באירופה ומאוחר יותר עם האתגר הקומוניסטי-סובייטי. אז אולי על סמך הניסיון ההיסטורי עדיין אפשר להיות אופטימיים ולקוות שהסדר הליברלי יימשך גם אם באופנים שונים במקצת ולאחר תהליכי רפורמה במוסדות המרכזיים שמקיימים אותו.
בני מילר הוא פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה
המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית בירושלים מפרסם בשיתוף פעולה עם ynet את מדור "מגלים עולם", שבו מופיעים מאמרי פרשנות ועמדה של חוקרים מרחבי העולם בתחום היחסים הבינלאומיים
לפנייה לכתב/ת 
