"נקודות משחק": חמש קלאסיקות ברמה"ש
הניצחון האדיר של אנדיוני בערב יום כיפור, המופע המחשמל של סלע מול גונזלס כעבור יומיים והסנסציה של וינטרוב מול ראוניץ'. רגע לפני הקאמבק של אצטדיון קנדה בקרב ההישרדות בבית האירופי-אפריקאי מול שבדיה, חזרנו לחמישה ממשחקי הדייויס הגדולים ביותר שהתקיימו בו
אנדיוני מקפיצים את היכל נוקיה לשמיים ומסדרים לישראל העפלה היסטורית לחצי גמר גביע הדייויס. אמיר וינטרוב מחזיר את ישראל לבית העליון עם מופע של עצבים חזקים ביפן. דודי סלע והראל לוי משלימים מהפך ביום המשחקים האחרון נגד שוודיה ומשחזרים את הישג השיא של הנבחרת דווקא במאלמו העוינת.
לכל הרגעים הללו יש תרומה מכרעת בהפיכתה של נבחרת הדייויס לאחד המפלטים הספורטיביים הגדולים ביותר שטופחו כאן בחלוף השנים, מותג ישראלי ייחודי שעזר לנו לשכוח מכאבי הלב בענפים המקבילים. אבל יש להם עוד מכנה משותף בולט: אף אחד מהם לא התקיים בין כותלי אכסניית הטניס המיתולוגית העונה לשם אצטדיון קנדה.
מחר (ו', החל מ-12:00) יחזרו אוהדי הטניס אל חיקם של היציעים הלוהטים ברמת השרון, לראשונה מזה יותר מארבע שנים של נדודים מעייפים בין ארצות הברית, הונגריה, בלגיה והיכל קבוצת שלמה. רגע לפני קרב ההישרדות הביתי בבית האירופי-אפריקאי מול השבדים, חזרנו לחמישה משחקי דייויס בלתי נשכחים שהתקיימו באחד האצטדיונים הכי רומנטיים ולא מתיימרים בישראל.
1993: ישראל – שווייץ, גלעד בלום מנצח את יאקוב לאסק
לא כל הקלאסיקות ברמת השרון כללו טניס משובח במיוחד. הן כמעט תמיד הכילו תערובת תוססת של אמוציות, מתחים ולחצים שלקוחים מענפי כדור רגשיים בהרבה. המשחק הזה היה דוגמא מושלמת לתערובת כזאת.
מהמקום ה-142 בעולם נשלח גלעד בלום למשחק החמישי והמכריע במפגש מול שווייץ על הזכות להישאר בבית העליון. האורחת שלחה לארץ הקודש את מארק רוסה, שדורג ב-1995 במקום התשיעי בעולם (באותה תקופה היה במקום ה-20 ונחשב לפוטנציאל גדול), ואת המדורג 46, יאקוב לאסק המנוסה.
יום המשחקים הראשון הסתיים ב-1:1, אחרי שהמחבט הישראלי הבכיר עמוס מנסדורף ניצח בשלוש מערכות את לאסק ורוסה ירק דם מול בלום, אז בדמדומי הקריירה שלו. בלום הצליח לגרור את הכוכב העולה של שווייץ למשחק מרתוני, אבל יחד עם מנסדורף הפסיד בלי מאבק כמעט במשחק הזוגות.
יום המשחקים האחרון, שנפל על ערב כיפור, התחיל בשמונה בבוקר (כדי להימנע מלחץ זמן) בפיגור 2:1 ישראלי וכשמנסדורף ובלום עם הגב צמוד אל הקיר. בשארית כוחותיו הצליח מנסדורף לגבור על רוסה והעביר את הכדור וההכרעה לפתחו של בלום, שהיה חייב לנצח את לאסק כדי לשמור את ישראל בתמונה.
על הלחץ הענק ממילא ופערי הדירוג והאיכות המשמעותיים התווסף שעון החול לתחילת הצום. אלא שבלום לא נבהל, הכניס את עצמו לטירוף בעזרת הקהל שפוצץ את האצטדיון (ככה זה כשהכניסה חינם) ושרק בוז ללאסק. בלום התגבר גם על עיכוב בלתי צפוי בשל הפסקת גשם והשלים 4:6, 1:6, 3:6 חלק וסנסציוני.
אז ברור שלולא מפגן הכוח של מנסדורף, להתעלות של בלום לא הייתה חשיבות, אבל דווקא משום שהיה השני והמכריע מבין שני המשחקים, הפך גם לעוצמתי ולמוערך יותר שבהם. והשווייצרים? הם נתקעו במלון עד סוף הצום.
2004: ישראל – פינלנד, נועם אוקון מנצח את תומאס קטולה
אז נכון, כל ניצחון ישראלי מהזן של "דוד מול גוליית" מצליח להגביר לנו את קצב זרימת הדם בוורידים, אבל לפעמים אפשר גם להסתפק בסתם הופעות של "חיית דייויס". כלומר, של נועם אוקון.
המפגש בין ישראל לפינלנד על ההישרדות בבית האירופי-אפריקאי הוכיח את הטענה הזו מצוין. ירקו ניימינן היה השחקן היחיד בטופ 100 בסגלים של שתי הנבחרות (69 בעולם), אבל לא היה יכול לעוצמות של אוקון והפסיד לו בשלוש מערכות מפתיעות ביום המשחקים הראשון.
הניצחון האדיר הזה איזן את התוצאה ל-1:1 אחרי הפסד לא נעים של הראל לוי (אז 147 בעולם), והיה רק הפרומו להצגה מלאת קור רוח של אוקון ביום המכריע. אנדי רם ויוני ארליך, שנה וקצת אחרי תחילת שיתוף הפעולה שלהם, העלו את ישראל ל-1:2 עם 1:6, 1:6, 1:6 קליל בזוגות.
רם נשלח לחזית במקום לוי ונכנע לניימינן, אבל ראה את אוקון מפרק לחתיכות את תומאס קטולה, שומט רק שישה משחקונים ומשאיר אותנו עם הראש מעל המים עם שני משחקים מושלמים. החגיגה הייתה אופיינית: הקפת ניצחון עם הדגל, לעיני 2,000 צופים בלבד שנהנו מכניסה חופשית. הכי רחוק מימי הזוהר המוקדמים ואלה שעוד יבואו בבית העליון, אוקון סיפק ניצוצות בטעם של פעם, והצדיק את מעמדו כמומחה דייויס.
2007: ישראל – צ'ילה, אנדיוני מנצחים את גונזלס ומאסו
אחרי שנים בגולה, הביאה ישראל את עצמה לעמדת חזרה לבית העליון בזכות שלושה ניצחונות רצופים, על בריטניה בחוץ ועל לוקסמבורג ואיטליה בבית. היחידה שהפרידה בין הנבחרת לקאמבק אל סיירת 16 המובחרות הייתה צ'ילה, משוכה שהייתה נראית כמעט בלתי עבירה.
_wa.jpg "אנדיוני עם דודי סלע ב-2007 (צילום: אלי אלגרט)")
הסיבה לכך: פרננדו גונזלס, הסופרסטאר שדורג שישי בעולם והטמפרמנט, וניקולאס מאסו מהמקום ה-72. מול שניהם לדודי סלע ואוקון (אז מחוץ לטופ 100) ואנדיוני (שפחות משנה לאחר מכן יגיעו למקום החמישי בעולם) היו סיכויים מאוד לא גבוהים, בייחוד לאור העובדה שגם בזוגות רם וארליך לא היו באנקר. אחרי הכל, מולם עמדו זוכי מדליית זהב מאולימפיאדת אתונה, זוג שכבר עשה משהו ביחד ולחוד.
"אני גמור נפשית", אמר ארליך בסיום ה-6:2, 6:7, 2:6, 6:3, 8:10 המשוגע, במשחק שנגמר שעה וחצי לפני כניסת יום הכיפורים, על הבאזר. אפשר היה להבין אותו. רם וארליך היו חתומים על אחד מהמותחנים הגדולים שנראו בישראל בכלל ובאצטדיון קנדה בפרט, העלו בכל נקודה ומהלך מחדש את סף הריגוש, הביאו את עצמם אל קצה הצוק.
מתוך האלפים שהגיעו לאצטדיון לא כולם זכו לראות את הנקודה האחרונה במשחק הזה. היו שנאלצו לנטוש לפני הסיום כדי להספיק להגיע הביתה לפני שהכבישים נסגרים לתנועה, ושמעו על התוצאה רק ברדיו, באינטרנט או מחברים. זה היה ללא ספק אחד מחמשת הניצחונות המפוארים של אנדיוני כצמד, תחנה שמעצבת קריירה בנסיקה. חוץ מזה שבלעדיו דודי סלע, אולי, לא היה מנצח את פרננדו גונזלס.
2007: ישראל - צ'ילה, דודי סלע מנצח את פרננדו גונזלס
תשע מערכות ביומיים - זה היה ההספק של גונזלס העייף והעצבני בסוף השבוע המיוזע שהעביר ברמת השרון. כחמש שעות - זה הזמן שלקח לגונזלס להפסיד, יחד עם מאסו, את משחק הזוגות לאנדיוני. יותר מחמש שעות, חמש מערכות - זה מה שעבר דודי סלע בדרך לניצחון הגדול בקריירה, על אותו גונזלס, והחזרת הנבחרת לבית העליון. אתם מזהים פה מוטיב חוזר?
גונזלס היה יכול "להאשים" את העייפות והעומס שמוטטו אותו, את הקהל הלא מנומס שעשה לו את המוות, את הלחות, את השיפוט עליו התלונן בלי סוף, את הקפטן שלו ששחק אותו עד למקסימום באחד מסופי השבוע המתסכלים בקריירה שלו, בטח במפעל הזה. אבל האמת היא שלא הייתה לו שום סיבה לבוא בטענות, גם לא כלפי עצמו.
_wa.jpg "התלונן על עייפות ועומס. פרננדו גונסאלס (צילום: אלי אלגרט)")
זה היה פשוט סלע ששיחק טוב יותר; סלע שלמרות קריאות ה"צ'י צ'י צ'י, לה לה לה, ויוה צ'ילה" הקצובות של עשרות הצ'יליאנים ביציע ונחיתות מקצועית אמיתית ידע לצאת מהבורות, למחוק את הפיגורים ולכפות מערכה חמישית.
ובמערכה החמישית, לרחף כאילו מדובר בגמר אליפות ישראל, ולא בדייט עם אחד מהטניסאים הטובים בעולם, בעלת חבטת כף יד שלא תהיה לסלע בחיים ושאין גם לנובאק ג'וקוביץ' כיום. פלא שהחגיגות בסיום הזכירו את אצטדיון רמת גן בסיום ה-0:5 על אוסטריה? פלא שליום אחד, הוא היה יותר "קוסם" מאורי גלר?
"אנחנו באים לבית העליון כדי לתת בראש", הבטיח סלע בסיום. וקיים.
2011: ישראל – קנדה, אמיר וינטרוב מנצח את מילוש ראוניץ'
אז נכון, המפגש הזה נגמר רע מבחינתנו. אבל מבחינת אמיר וינטרוב, בהופעתו השנייה סך הכל בגביע הדייויס (אחרי ניצחון מכונן על ייז'י יאנוביץ' הפולני), הוא היה ועדיין אחד מרגעי השיא של חייו.
מילוש ראוניץ', שהעפיל רק לאחרונה אל המקום הרביעי בעולם, דורג אז 31. למרות שסבל בתקופה שקדמה להתמודדות משבר באגן (ולא התייצב ליום המשחקים האחרון בגלל כאבי בטן) הוא היה הפייבוריט המובהק מול המדורג... ובכן... 182. אבל מה זה 151 מקומות בשביל בחור שאפתני שחולם
על מתנה מושלמת ליום ההולדת ה-25?
החושך ירד על כביש 5, עמודי התאורה נדלקו ומשכו אליהם עשרות חרקים מעופפים שהתרכזו בסמוך אליהם. האצטדיון בכלל לא היה מלא, וראוניץ', אז ללא השרוול על הזרוע וכשהוא עמוס ביטחון מהניצחון הדרמטי כל-כך של ואסק פוספיסיל על דודי סלע זמן קצר קודם לכן, זכה במערכה הראשונה עם ווינר מהדהד לאורך הקו.
זה היה נראה כמו תחילתו של הפסד ידוע מראש, אבל וינטרוב סירב להוריד את הראש ולחכות לכאפה. אז הוא יזם, תקף, עלה לרשת, היכה חבטות העברה משפרות מורל ואילץ את האוהדים לוותר על ערב שבת קלאסי וארוחה חגיגית לטובת משחק טניס מופלא לקול הצרצרים.
בזכות קונצרט של ממש במערכה הרביעית, לוח התוצאות הקטן ברמת השרון הראה אחרי שעתיים ו-53 דקות את התוצאה הקצת בלתי נתפסת 7:5, 5:7, 3:6, 1:6. אז נכון, ישראל לא חזרה לבית העליון בסיום המפגש הזה אחרי הפסד של רם וארליך, ניצחון של סלע על פטר פולנסקי והפסד של אותו וינטרוב לפוספיסיל, אבל את יום שישי ההוא עדיין קשה לשכוח.
לפנייה לכתב/ת 
