60 שנה למבצע קדש: הצנחנים משחזרים את קרב המיתלה
"רפול פרס את המפה של סיני והסביר שאנחנו צונחים 240 ק"מ מעבר לקווים למחרת", מספר רב"ט אבשלום אדם, שבעיצומו של הקרב הפך למ"פ, לאחר ששדרת הפיקוד נהרגה. בחזרה לתמונות ולמראות, 60 שנה אחרי
"33 קצינים וחיילים צוינו לשבח, 28 הצטיינו בגבורתם במערכת סיני, שלושה מהם נפלו בקרב", בישרה כותרת "ידיעות אחרונות" כחצי שנה לאחר סיום מבצע קדש, שהשבוע מציינים 60 שנה לתחילתו. מתחת לכותרת שובצו תמונותיהם של המצטיינים. רב"ט אבשלום אדמוביץ (אדם), מהזוטרים שבמצטיינים, מביט מהתמונה שהספיקה לדהות מאז.
בעמוד השני בגיליון החגיגי מסופר על גבורתו במבצע: "הקרב נמשך. המ"פ נהרג. הסמ"פ נהרג. המ"מ נהרג. אבשה, צבר בן 20, מצא את עצמו לפתע בעל הדרגה הגבוהה ביותר ביחידה, שמצבה לא היה טוב ביותר. הוא לא היסס הרבה, נטל על עצמו את הפיקוד והמשיך בביצוע המשימה", נכתב בידיעה מ-28 באפריל 1957.
"אתה נלחם, זה התפקיד שלך, אין לך זמן לחשוב", מספר אדם היום. "התכנון הוא רק מבצעי. אתה לא חושב על הגיל שלך ועל החיים שלך ואתה צריך לצאת בשלום. איבדנו 28 חברים מהגיוס שלנו בפעולות התגמול והמלחמות, אבל זה שינה את פני צה"ל".
אדם צנח ביום תחילת המבצע יחד עם שאר חיילי וקציני גדוד 890 של הצנחנים ליד מצבת פרקר, בצדו המזרחי של מעבר המיתלה. "רפול שהיה המג"ד שלנו עשה יום לפני כן שיחה בשק"ם בתל נוף. הוא עלה על הבמה, פרס את המפה של סיני והסביר שאנחנו צונחים 240 ק"מ מעבר לקווים למחרת, לקראת הערב, וששם נלך עם כיוון השמש. רפול ביקש שלא נשוחח על כך עם איש", הוא משחזר.
אדם מספר כי במהלך ימי המבצע נשלח מסוק פייפר על מנת לבחון את עוצמת התנגדות המצרים במיתלה, אך הוא לא ספג ירי בכלל. "המשימה לאחר מכן הייתה לתפוס את המיתלה, שממנו אפשר היה לחלוש על כל מרחבי תעלת סואץ, אבל מתברר שהיה שם מארב יזום. בתוך המצר היו עמדות בתוך כוכים, שקשה היה לזהות אותן בחשיכה".
לאחר שהוכנסו כוחות שניסו להשתלט על המיתלה ללא הצלחה, נכנסה גם פלוגה א' שבה שירת אבשלום. "הפלוגה שלנו ביצעה פעולות תגמול בשנתיים שלפני, אז היינו מנוסים יותר. הכוח שלי מנה חמש חוליות של 5-4 אנשים. אני הייתי בחוליה השלישית, המ"פ היה בראשונה והסמ"פ בשנייה. הראשון שנפגע היה המ"פ שהוביל את הכוח. הוא נהרג והכוח הצטרף לסמ"פ. הוא זרק רימון שהתגלגל וחטף את הרסיסים, הכול בחושך ובטווחים של מטרים ספורים, ואז החוליה שלי הפכה להיות המובילה. אני עצרתי את הכוח ואמרתי לחבר'ה שלי להיצמד לדופן כי ירו מעלינו.
"לעמדה שמעליי היו מקלעים, ובכל תוף היו 250 כדורים, אבל בסוף אתה שומע את הסדן ריק. אני חיכיתי לשמוע את המכה של התוף שמבשרת על כך שהם צריכים להחליף מחסנית ואז אמרתי לבן הזוג שלי בחוליה לירות בודדת עם העוזי על העמדה. בינתיים הלכתי מסביב, זרקתי רימון וטיהרתי את העמדה.
"באמצע הקרב הקשר ביקש לדבר איתי ואמרתי לו שעובד ומצליח (המ"פ והסמ"פ) נהרגו. הוא אמר שהוא שולח תגבורת. עניתי שלא ישלח אף אחד כי האש כל כך צפופה שכל מי שיגיע ייהרג, וזרקתי את המכשיר. כך גיבשנו את שיטת העבודה וככה עברנו מכוך לכוך. לאחר מכן חברנו לכוח של מוטה גור. היו שם 20 ומשהו כוכים מבוצרים".
ב-29 באוקטובר 1956 הונחת הגדוד בסיני. באחת מהתמונות המפורסמות של אותה מלחמה נראית מחלקה 2 של פלוגה ה', ובמרכזה שאול זיו (אז שאול ז'ורק) - מי שמאוחר יותר פיקד על השייטת והוכר כחלל צה"ל לאחר שנפטר מסרטן בעקבות צלילותיו בקישון. ברקע, בין אנשי המחלקה, נראה גם המ"מ עמי חיות מקיבוץ גבעת ברנר. "זו הייתה מחלקה של קורס מ"כים", הוא מספר. "צנחנו והיינו מאוד כבדים. נשאנו עלינו מנות אוכל, מים ומכשירי קשר. המשטח היה נוח לצניחה וזה היה השטח החיוני של הגדוד שבו נשארנו, ולכן גם לא השתתפנו בקרב על המיתלה".
גם חיות ישב באותו תדרוך של רפול במחנה תל נוף לפני היציאה למלחמה. "כולם דיברו על ירדן כדי להסיח את דעתם של המצרים, וכשרפול אמר שמדובר בסיני הבנו מה קורה", הוא נזכר. "המ"פ אריה בירו אמר לנו 'עם ישראל יוצא למלחמה' והתרגשנו מאוד. דאגתי לאנשים שלי יותר משלעצמי, אבל מהמחלקה שלי לשמחתי איש לא נפגע", הוא אומר, ומוסיף בחיוך: "הדבר היחיד שאבד לי שם הוא השעון".
חיות מספר כי "לאחר הקרב הייתה תחרות בינינו ובין חטיבה 9 מי יגיע מהר יותר לשארם א-שייח ונענו מכיוון א-טור. זה היה מין כביש בין גבעות משני הצדדים, ואז המ"פ אמר 'פה לא יהיה עוד מיתלה'. נסענו וירינו כמו מטורפים. אנחנו היינו על הזחל"ם הראשון שנכנס לעיר וראינו את הצבא המצרי בורח לכיוון צפון. חיל האוויר הפציץ בשארם א-שייח וראינו שם תמונה קשה של מאות חיילים מצריים יוצאים מתוך המים עם ידיים מורמות. לי זו הייתה תמונה קשה, לא שמחתי לראות צבא מובס".
חיות, היום בן 80, אב לחמישה ילדים וסב ל-13 נכדים, מסכם: "צנחן טוב הוא צנחן שחושב. אתה צריך לתת כבוד לצבא שאתה נלחם נגדו. חיילים שהיו עושים תנועות מגונות לצבא ממול היו מקבלים עונשים. צריך לתת כבוד לכל אדם".
באותה צניחה השתתף גם החובש אהרון משעלי, שמספר: "כשבאנו לצנוח מהמטוס אמרו לנו שהמטוסים ישמרו עלינו שאף אחד לא יפגע בנו, וצנחנו יחד עם ד"ר אנקלביץ' שקיבל צל"ש. אני הייתי צמוד אליו בתור חובש. בלילה התחפרנו כי ידענו שבבוקר מטוסים שלהם יגיעו להפציץ. אחד החבר'ה נפצע בצניחה וניסינו לפנות אותו למטוס פייפר שהגיע, וכשהוא כבר היה במטוס שלנו, מטוסי חיל האוויר המצרי הפציצו אותנו מכל כיוון, ד"ר אנקלביץ' נפצע קשה ואני לא ידעתי אם אני הולך לעולם הבא ו'מחזיר ציוד'.
"כשהתעוררתי ראיתי את הטייס משה אבוקאי קופץ מהפייפר וכולו להבה מתגלגל על הקרקע, וכשהאש כבתה הוא עוד חזר למטוס והוציא את הפצוע. מיד לאחר מכן המטוס התפוצץ. אחר כך העבירו אותנו לבית חולים שדה. שכבתי ליד אבוקאי עם ברך מרוסקת ושמענו מטוסים מצריים. שאלתי את אבוקאי 'נו, מה יהיה?' והוא ענה לי: 'כשנפצעים בקרב נפצעים פעם אחת. לא נפצעים פעם שנייה'. אריק שרון הגיע ואמר לי ולרופא: 'מה אתם עושים ד"ר וחובש? אני צריך אתכם איתי בקרב', וזה ממש ריגש אותי".
"היום אנחנו מחזיקים שולחן של שישה מטרים עמוס בכל טוב ומארחים חיילים בכל יום שישי מחמש וחצי בבוקר ועד אחת בצהריים. הכול מתרומות שאנשים קונים עבורנו, אנחנו לא עמותה ולא משתמשים בכסף. כשניגש אליך חייל ושואל אם הוא יכול לחבק אותך, אין לזה מחיר, זה שווה הכול", הוא אומר בהתרגשות.
"הבאתם לסיום מוצלח של המבצע הצבאי הגדול והמפואר ביותר בתולדות עמנו, ואחד המבצעים המופלאים בתולדות העמים" – כתב ראש הממשלה דוד בן גוריון באיגרת שהוקראה על ידי הרמטכ"ל משה דיין במסדר הניצחון בשארם א-שייח. אך המלחמה שצה"ל יכול היה לסמן כניצחון לא נשאה פירות משמעותיים בזירה המדינית, ובתומה התאחדו המעצמות הנציות ארצות הברית וברית המועצות בדרישה שצה"ל יסיג את כוחותיו מסיני.
לפנייה לכתב/ת 
