סיכוי כפול לתואר ראשון: פערי ההשכלה בין סטודנטים מהמרכז והפריפריה

כשטל סיגרון מסתכל סביבו, על המשפחה והחברים בנתיבות, אפשר להבין למה לקח לו זמן להחליט ללכת ללמוד לתואר ראשון. לסיון דגן מרעננה, לעומת זאת, ההחלטה ללמוד הייתה כמעט מתבקשת. את הפער בין נתוני הפתיחה של שניהם אפשר לראות באופן מובהק בבדיקה ראשונה מסוגה.

• לנתונים המלאים - לחצו כאן
  

על פי הבדיקה שמתבססת על הנתונים העדכניים ביותר (שנת תשע"ו, 2015/16) של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יש קשר ישיר בין מקום המגורים של צעיר או צעירה, לבין ההחלטה שלהם ללכת ללמוד, כמו גם לסיכויי ההצלחה שלהם בלימודים. טל גדל ביישוב ממעמד חברתי-כלכלי נמוך (3), לעומת סיון שגדלה ביישוב ממעמד חברתי-כלכלי גבוה (8).

שנת הלימודים האקדמית נפתחת - כתבות נוספות:

• המכללות מביסות את האוניברסיטאות: סקר הסטודנטים הגדול
• ירידה במספר הלומדים לתואר ראשון: "מדעי הרוח גוועים"
• תולדות הפורנו ומערכת המשפט לפי סיינפלד: הקורסים הכי מוזרים באקדמיה
• חוזרים ללימודים: "נוסחה מתמטית כדי להתקיים"
  

היא ראתה את כל בני גילה הולכים ללמוד, והוא ראה את כולם מחפשים קודם כול דרך להתפרנס. "סטודנט שגר בפריפריה בודק קודם כול מה ישיג לו עבודה", מסביר סיגרון (27), שלומד לתואר ראשון בתקשורת במכללת ספיר. "זו בדיוק ההסללה. גם אלה שכבר הולכים ללמוד אצלנו, בוחרים בחינוך. למה? כי בתחום הזה בטוח תהיה להם עבודה. התוצאה היא מורים פחות טובים, כי הם לא מגיעים מתחושת שליחות, אלא רק רוצים להתפרנס. במרכז אנשים הולכים ללמוד תחומים שהם אוהבים וחושבים שהם יהיו טובים בהם".

סיון דגן. "כולם אצלנו הולכים ללמוד"(צילום: שאול גולן)

סיון (24), שלומדת מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים, מציגה בדיוק את התמונה ההפוכה. "כולם אצלנו הולכים ללמוד", היא אומרת. "אני חושבת שיש בסביבה הזאת יותר דרייב ללמוד, וזו בעיקר הדחיפה מהסביבה ללכת לאקדמיה ולהכיר את המושגים. אם נתקדם לתואר שני, נראה בכלל את הפער מתרחב - כי בסביבה שלי, תואר ראשון הוא כמו תעודת הבגרות של פעם - משהו שחייבים לעשות. לכן ממשיכים לתואר שני. בפריפריה, קשה יותר להמשיך לתואר שני ולכן הפער רק מתרחב, גם בשוק העבודה".

מודעות נמוכה

ראשית, לבדיקה. לקחנו בכל אחד מהיישובים הגדולים בישראל את מספר הסטודנטים והוצאנו את שיעורם מסך בני הגיל הרלוונטי (29-20 בתואר ראשון, 35-25 בתואר שני) בתקופת לימודיהם בתיכון בעיר. התוצאה המובהקת ביותר הראתה קשר ישיר בין הדירוג הכלכלי-חברתי של היישוב לבין מספר הסטודנטים שגדלו בו. מלבד מקרים חריגים, היישובים עם הדירוג החברתי-כלכלי הגבוה דורגו גם בצמרת מבחינת שיעור הסטודנטים לתואר ראשון מתוך קבוצת הגיל הרלוונטית, והדירוג מובהק עוד יותר כשמתבוננים בשיעור הסטודנטים לתואר שני באותם יישובים. כמעט כל היישובים בתחתית הדירוג הם ערבים או חרדים, ובמקום האחרון ניצב, שוב, ג'סר א-זרקא, עם 4.5% בלבד מקרב בני ה-29-20 ביישוב שלמדו לתואר ראשון, ואף לא אחד לתואר שני או שלישי.

הסיפור הזה מתחיל עוד קודם. ראשית, באופן צפוי כשמדובר בדירוג חברתי-כלכלי, יש מתאם די מדויק בין המשכורת הממוצעת לעובד בעיר לבין הסיכוי של התלמיד שגדל ביישוב ללמוד באקדמיה. חריגים הם כוכב יאיר (רק 20% סטודנטים לתואר ראשון), כנראה משום שחלק ניכר מהצעירים בגילים הללו עדיין משרתים בצה"ל, מול מצפה רמון (39.5%), שמדורגת די נמוך בממוצע המשכורת אבל גבוה מאוד מבחינת לימודים לתואר ראשון (ופחות לשני). גם בתל־אביב-יפו נרשמה חריגה מסוימת, משום שהמשכורת הממוצעת בעיר נמוכה יחסית מכיוון שיש בה גם אוכלוסייה ענייה לא קטנה.

טל סיגרון. "כאן מתחילה ההסללה"(צילום: ישראל יוסף)

בתואר השני החריגות הן סביון (רק 6.9% משכבת הגיל לומדים לתואר שני, וגם בתואר הראשון האחוז יחסית נמוך), אולי משום שרבים מתושבי העיר אינם נזקקים ללימודים כדי להיכנס לשוק העבודה, ובאקה-ג'ת (11.5% משכבת הגיל לומדים לתואר שני, מקום שישי בטבלה), מסיבות שאינן ידועות לנו.

ניתן לראות במובהק כיצד הסיכוי שלכם ללמוד לתואר ראשון עולה ככל שהדירוג החברתי-כלכלי של העיר גבוה יותר. שני חריגים שמטים מעט את הטבלה: תל אביב וירושלים. הראשונה משום שהיא מדורגת גבוה, בזמן שיש בה גם אוכלוסייה לא קטנה שאינה משתייכת לאותו מעמד סוציו-אקונומי, והשנייה משום שהדירוג הרשמי של העיר הוא 4, אף שבפועל הוא צריך להיות 3 (כפי שהתגאה בשבוע שעבר ראש העיר, כשדיווח שבקרוב היא תועבר לאשכול הסוציו-אקונומי הנמוך יותר ותזכה לתמיכה כלכלית נרחבת יותר).

נחזור לסיון ולטל. הסיכוי של מי שגדלה ברעננה ללמוד לתואר ראשון גדול ב־50% מהסיכוי של מי שגדל בנתיבות. בתואר השני הפער מתרחב ליותר מפי שניים וחצי (כ-160%). "אי-אפשר לנתק את העניין הסוציו-אקונומי מהסוגיה הגיאוגרפית", הוא אומר. "אני חבר בקרן אייסף, ואם לא הייתי חבר בה אני לא מאמין שהייתי מתחיל ללמוד. אני בן לאם חד-הורית, בלי אחים ובלי אבא. את המצוקה הכלכלית אתה חי ביום-יום. לכן אני עדיין גר עם אימא עד סיום הלימודים. היא, אגב, בכלל לא תמכה כי היא חשבה שיותר נכון עבורי ללכת לעבוד, להרוויח את המינימום ולהתקדם".

אולי זאת גם דרך?

"אתה לא מתקדם ככה. אימא שלי זו דוגמה טובה, כי היא מראה מה רוב האימהות כאן חושבות. הן מסתפקות בזה שהבן שלהם ירוויח מינימום, אבל העיקר שלא ייקח סיכון. מבחינתן לימוד זה סיכון. אבל האמת היא שלימודים זה לא סיכון, אלא הדרך לצאת מכאן".

איפה הכשל?

"נטו בתודעה. תראה את בית הספר שער הנגב. התלמידים שם מבינים שאחרי הלימודים בתיכון מתגייסים לצבא, ומשם חוזרים הביתה ללמוד בספיר. לכן אחוז הסטודנטים לתואר ראשון בשדרות גדול משמעותית (ב-50%. י"ש) מאשר בנתיבות. כשאנשים לא מבינים שזה המסלול הטבעי, והולכים ללמוד רק בלית ברירה, הפער נשמר. באופן אישי התחלתי ללמוד בגיל 25 כברירת מחדל, רק אחרי שניסיתי הכול. למזלי אני מאוד מחובר למה שאני לומד ורוצה להצליח, אבל הייתי שמח היום להיות בן 23 כמו הסטודנטים שלומדים איתי".

דגן רואה את הדברים באופן דומה. "ברור שלצעיר מהפריפריה קשה יותר להגיע ללימודים משום שהוא צריך לצאת מהסביבה שלו", היא אומרת. "מצד שני, אלה כנראה אנשים עם דרייב יותר חזק מאשר אנשים מהמרכז, שזה חלק בלתי נפרד ממסלול החיים שלו, ולכן ברגע שמישהו מהפריפריה כבר מגיע לאוניברסיטה הסיכוי שלו גבוה יותר. לכן השינוי צריך להיות קודם כול במודעות. באגודת הסטודנטים בירושלים יש לנו פרויקט שבמסגרתו מביאים תיכוניסטים מהפריפריות למעין סיור, ומראים להם אופציות שונות של למידה. זה אמור להפחית את הניכור".

הבחירה הגיאוגרפית

למרות התמונה המדכאת, אפשר לראות בשנים האחרונות שיפור בפריפריה בכל מה שנוגע ללימודים לתואר הראשון. הסיבה העיקרית לכך היא ההנגשה הפיזית באקדמיה. כלומר, פתיחת המכללות האקדמיות, המתוקצבות או הפרטיות. על פי נחום בלס, חוקר חינוך בכיר במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל ומרצה במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה, מספר הסטודנטים לתואר ראשון בערים הגדולות ירד דרמטית בעשורים האחרונים בגלל פתיחת המכללות. כך, למשל, בירושלים לומדים כיום 13.7 אחוז מהסטודנטים לתואר ראשון, לעומת 22.7% בשנת 1990; בתל־אביב 31% לעומת 42.8% בשנת 1990; ובחיפה 13.8% לעומת 21.7%. איפה ישנה עלייה? בצפון (9.7 לעומת 0), בדרום (14.3 לעומת 8.7) ובמרכז (17.5 לעומת 4.1).

על פי סקר הסטודנטים הגדול של התאחדות הסטודנטים הארצית, שמתפרסם היום, חמישית מהמשיבים (21%) ציינו את המיקום הגיאוגרפי של מוסד הלימודים כשיקול העיקרי לבחירת מוסד הלימודים שלהם. אפשר לחבר את זה ליוקר המחיה ולקושי ההולך וגדל של סטודנטים לממן את הלימודים וגם לעבוד כדי לממן במקביל שכר דירה (יותר ממחצית מהסטודנטים נעזרים בהוריהם). על פי סקר הסטודנטים, שנעשה על ידי מכון מאגר מוחות, חלה עלייה של כ-5% בסך ההוצאות של הסטודנטים בישראל, בעיקר בהוצאות על דיור (עלייה של 6.2%) והמזון (עלייה של 11.3%). התוצאה: אפילו סטודנטים שעובדים יסיימו את השנה עם חוב ממוצע של יותר מ־15 אלף שקל. כך ניתן להבין למה בערי הפריפריה אחוז גדול מאוד מסך הסטודנטים לומדים במכללות ולא באוניברסיטאות. אם היינו מתמקדים באוניברסיטאות בלבד, הרי שהפערים בין המרכז לפריפריה היו גדלים באופן דרמטי.

נתון נוסף שצריך לקחת בחשבון הוא המכללות לחינוך. בחלק מהערים החרדיות, למשל, יש לא מעט סטודנטים יחסית למצופה, אבל כשמנכים את אלה שלומדים במכללות לחינוך, שיעור הסטודנטים יורד עד מתחת לרף שמופיע בנתוני הלמ"ס (רק יישובים עם 30 סטודנטים ומעלה).

האם הפתרון הוא פתיחת עוד מכללות ועידוד סטודנטים ללמוד לתואר ראשון בכל מחיר? סיון דגן חושבת שלא. "לפני כמה זמן אימא שלי חיפשה מזכירה, ואחד התנאים שלה היה תואר שני", היא אומרת. "הייתי בשוק, אבל זה מה שהחברה מאפשרת כיום, וזה מקשה על אלה שאין להם תואר שני. זה רק מגדיל את הפער משום שכולם עושים תואר, ולכן התואר הראשון שווה פחות".

טל חושב ההיפך. "אנשים בפריפריה צריכים להבין שזה המסלול הטבעי", הוא אומר. "בנתיבות לקחתי על עצמי, כמרכז לצעירים, להביא כמה שיותר צעירים אחרי הצבא לאקדמיה. זה קשה, אבל אין דרך אחרת. אנשים באזור חושבים שהדבר היחיד שיגרום להם להצליח זו עבודה או לפתוח עסק. אז אנשים לוקחים הלוואות, משקיעים ונופלים. למה? כי הם לא מבינים שברוב המקרים צריך ללמוד כדי להצליח".

בלס מאמין שבסופו של דבר ברגע שהפערים בלימודים לתואר ראשון ייסגרו, גם הפערים בתואר השני יתחילו להצטמצם. "שני הכלים המרכזיים שהמדינה צריכה לנקוט הם תקן דיפרנציאלי לתלמיד - בכל מערכת החינוך, על כל המרכיבים, עם יתרון משמעותי לתלמידים מרקע סוציו־אקונומי חלש, למשך 18 שנים, כשהמימון אינו מותנה ברצף לימודי - תקצוב זה אמור לממן את היתרונות החיצוניים לחברה", הוא אומר. "והלוואות מותנות בכושר ההחזר לצורכי לימוד. תקציב זה אמור לענות ליתרונות הנלווים לפרט".

זמן לתוכניות

גם בהתאחדות הסטודנטים עבדו על תוכנית להנגשת האקדמיה לפריפריה. לדברי אנשי ההתאחדות, בראשות גלעד ארדיטי שיסיים בקרוב את תפקידו, מעולם לא גובשה תוכנית רב־שנתית ייעודית שמתמקדת בפריפריה החברתית-גיאורפית בישראל. לפני שש שנים הגדירה המועצה להשכלה גבוהה יעד: הנגשת ההשכלה הגבוהה לחרדים ולמיעוטים, ובחומש הנוכחי יוצאת לדרך תוכנית זהה עבור יוצאי אתיופיה.

עם זאת, טוענים בהתאחדות, אין מחקרים שבודקים את נקודות המוצא של סטודנטים מהפריפריה, אין מידע על אחוזי נשירה, אין מידע על תועלת התואר ועל ההישענות עליו כעל מקפצה לעתיד. לכן, הם קוראים לבנות תוכנית לאומית להנגשת ההשכלה הגבוהה לפריפריה החברתית בישראל, כזו שתבוסס על מחקר ותיבנה על-ידי ועדת מומחים בנושא כפי שנעשה עם ציבורים נוספים.

"התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות סבורה כי הגיעה השעה שמערכת ההשכלה הגבוהה תיתן את הדעת הראויה גם לפריפריה הגיאו-חברתית של מדינת ישראל", נכתב בנייר עמדה של ההתאחדות. "על המועצה להשכלה גבוהה לגבש תוכנית חומש לשילובם באקדמיה של מועמדים מהפריפריה החברתית למען צמצום הפערים והאי־שוויון המתרחבים בחברה, ואיזון הייצוג של היישובים והפלחים השונים בחברה הישראלית. כרגע ההשכלה הגבוהה האיכותית רחוקה מידיהם של יוצאי הפריפריה".

(sutterstock)

הפתרונות שמציעים בהתאחדות הסטודנטים הארצית הם מודל תמרוץ להעמדת בוגרים מהפריפריה, על סמך בתי הספר, ולהכיל אותו גם על אוניברסיטאות המחקר, ואולי אף בתחומים ספציפיים שייבחרו לפי חשיבות לאומית ומדעית; הרחבת "צעד לפני כולם" - תוכנית שמסייעת בצמצום הנשירה, בשל אופי המפגש הראשוני עם האקדמיה; ומכינות מדעיות מואצות מסובסדות, שיסייעו להתמודד עם נקודת הפתיחה הבעייתית של סטודנטים מהפריפריה מבחינת אחוזי הזכאות לבגרות.

בבדיקה המתבססת על נתוני הלמ"ס ניתן לראות את הצפוי: ככל ששיעור הזכאים לבגרות גבוהים יותר כך מספר הסטודנטים גבוה יותר. הנתון הזה הופך למובהק יותר כשבודקים לא את שיעור הזכאים לבגרות, אלא את שיעור התלמידים שעומדים בדרישות הסף של האקדמיה, שהם גבוהים יותר. כך נפלטים מהטבלה יישובים ששיעור הזכאות לבגרות בהם גבוה, אבל הציון הסופי אינו מספיק. התלמידים, במקרים רבים, נאלצים להחליט אם להשקיע בהשלמת הלימודים או לשלם יותר למכללות הלא מתוקצבות - שם תנאי הסף נמוכים יותר.

דרוש תיקון

נתונים מעניינים נוספים שעולים מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: בתואר הראשון ממשיכות הנשים לפתוח פער על הגברים. בשנה החולפת היו במוסדות השונים 55.8% סטודנטיות, לעומת 50.8% בשנת 1990. הגיל הממוצע של סטודנט הוא 26.7 (לעומת 23.9 בשנת 1990 ו-25.2 בשנת 2000). לנתון הזה, שמלמד על כך שסטודנטים מתחילים ללמוד בגיל מאוחר יותר מאשר בעבר, יש כמה הסברים. הראשון נוגע להארכת השירות הצבאי של נשים. השני אולי קשור להרגלים של דור ה-Y בכלל: הצעירים לוקחים את הזמן, מטיילים יותר אחרי הצבא, נשארים לגור יותר זמן בבית, ולכן גם מתחילים ללמוד בגיל מאוחר יותר מאי פעם.

עוד נתון מעניין הוא שאחוז הפלסטינים אזרחי ישראל באקדמיה עלה ל-13%, לעומת 7% בשנת 2000 ו-5.4% בשנת 1990. למגמת השיפור הזאת יש אבות רבים, בעיקר תוכניות ספציפיות שנועדו לצמצום הפערים בין יהודים לערבים, כמו גם בין אוכלוסיות שונות בחברה הישראלית. ולא, בניגוד לטענות הגזעניות שהשמיע השבוע חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' (הבית היהודי), זה קשור בקשר ישיר גם לשיפור ההישגים שלהם כבר בבתי הספר, ולא רק לאפליה מתקנת. כך או כך ישנה עוד עבודה רבה בתחום הזה. בתואר השני, למשל, ישנם רק 9.4 אחוז ערבים, ובתואר השלישי יורד שיעורם ל-6%, אם כי גם כאן ישנו שיפור לעומת העשורים הקודמים.

עוד אוכלוסייה שאינה קיימת: החרדים. על פניו יש מגמת שיפור, ויותר סטודנטים חרדים לומדים במוסדות ייעודיים. בפועל, המצב עדיין בכי רע. אם מביטים על הערים החרדיות, ניתן לראות שרק מתי מעט לומדים באוניברסיטאות. במודיעין עילית, דוגמה מייצגת, 43 אנשים בלבד בחרו או הצליחו בשנה האחרונה להגיע למסלול הזה. השאר, גם יחסית מעט, למדו במכללות - בעיקר תארים בחינוך, ולא בתחומים שמחייבים השתלבות ממשית בחברה הישראלית.

ועוד פסקה על ג'סר א־זרקא: ראינו את זה גם בפתיחת שנת הלימודים בבתי הספר, וגם כאן. ביישוב שממוקם בתחתית הרשימה, או בתחתית כל הרשימות, אין סטודנטים לתואר שני ושלישי, וישנם רק סטודנטים ספורים לתואר ראשון (23). אם נלך אחורה, נראה שזה משום שאחוז הזכאות לבגרות נמוך במיוחד. ואם נלך עוד אחורה, נגלה שזה גם משום שההשקעה של העירייה ושל משרד החינוך בתלמידי היישוב היא הנמוכה ביותר בארץ. הקשר בין כסף לחינוך מעולם לא היה מובהק יותר.