באמצע החיים: כשאחד מבני הזוג יוצא מהארון
מה עושים כשבני הזוג שלכם מגלים לפתע שהם נמשכים דווקא לבני מינם? תתפלאו, אבל ממש לא צריך לקחת את זה אישית
לפעמים קורה שפתאום באמצע החיים, גם אחרי שנים של זוגיות הטרוסקסואלית מוצלחת, אנשים מגלים לפתע שהם נמשכים לבני מינם. הפרידה במקרים כאלה קצת שונה מפרידות רגילות — הגילוי מוסיף לה אפקט מפתיע ומבלבל. האובדן והאבל נמהלים בתחושות של הונאה ובושה וחשש אמיתי מפני היכולת להתחייב שוב בעתיד לאהבה.
קראו עוד בנושא:
זה מוכח: חיי הנישואין מקפחים את הנשים
בעיות בנישואים? האישה תשלם על כך בבריאותה
סודות בין בני זוג - בריא או פוגע ביחסים?
"כשהפרידה מתרחשת על רקע גילוי שבן או בת הזוג נמשכים לבני מינם, עלולה להתלוות למשבר תחושה של ניצול ורמייה, הרגשה קשה שכל הזוגיות התבססה על שקר", אומרת המטפלת הזוגית והמינית גאולה פלדמן. "שהרי בפועל, בן הזוג חש משיכה אל בני מינו, ורק על פני השטח העמיד פנים של משיכה לבן הזוג הסטרייט. זה יכול ללכת לכיוון של תחושת ניצול, שבן הזוג ההומו או בת הזוג הלסבית השתמשו בבן הזוג הסטרייט כדי ליצור מצג שווא של נורמטיביות, כדי להימנע מהמחירים החברתיים והמשפחתיים שהיו משלמים אילו חשפו את משיכתם המינית מלכתחילה, ואפילו שעשו זאת כדי להביא ילדים ואז לחזור ולממש את אהבתם עם בני מינם".
אבל כשגבר או אישה מודעים לנטייתם המינית כלפי בני מינם ובוחרים להיכנס לזוגיות בניגוד לנטייה זו, ההונאה היא בראש ובראשונה עצמית. "ישנם מקרים שבהם אנשים מצליחים לשכנע את עצמם שיוכלו לחיות עם בן זוג סטרייט בניגוד לנטייתם", אומרת פלדמן, "לרוב מחשש לשלם מחירים כמו אכזבה, כעס או אפילו נתק של בני המשפחה. אלא שהמחיר של הנורמטיביות לכאורה הוא גבוה. אדם שמנהל מערכת זוגית ומינית ללא משיכה חי חיי סבל, וגם לבני הזוג נגרם סבל רב. כך שאומנם יש כאן הונאה, אבל האצבע המאשימה צריכה להיות מופנית לחברה, שעדיין עושה דה־לגיטימציה למי שאוהב את בני מינו".
בושה והסתרה
במקרים אחרים המודעות לנטייה המינית עולה במהלך הזוגיות הסטרייטית, אבל בני הזוג הפגועים מתקשים להאמין בכך. הקושי לקבל את העובדה שהפרטנר גילה את העדפתו המינית תוך כדי קיום הקשר הסטרייטי נובע מחוסר היכרות עם אופייה של הנטייה המינית האנושית. "אנו נוטים לתפוס אותה כנוקשה, חד־ממדית וקבועה, אבל בפועל היא גמישה ונזילה ועשויה להשתנות", מסבירה פלדמן. "למעשה, בקרב 70 אחוז מבני האדם יש סיכוי שווה שיחושו משיכה ואף יתאהבו בבני מינם באותה מידה שיחושו משיכה לבני המין השני, גם כאשר הם בקשר זוגי".
בדומה לפרידות אחרות, גם פרידות על הרקע הזה עלולות להוביל לפגיעה לא פשוטה, שעלולה להתעצם ולהתבטא בתחושות כמו "האם הוא בחר בי כי אני בעצם אישה גברית?" או "האם עוררתי אצלה כזאת דחייה מגברים, שהיא העדיפה אישה על פניי?"
תהיות כאלו ממתנות קלות את תחושת חוסר השליטה והמחשבה על הונאה, אבל הן בעייתיות מאוד. "הן עלולות להתפשט גם לקשרים הבאים", מזהירה פלדמן, "בצורת חרדה וחוסר ביטחון לגבי הנשיות או הגבריות והאטרקטיביות המינית בכלל וחשש שפרטנרים פוטנציאליים עתידיים יתייחסו אלינו כאל 'אישה גברית' או 'גבר נשי', שהרי אילמלא זה היה המצב, בני הזוג ההומוסקסואלים לא היו נמשכים אלינו מלכתחילה. כאן מצטרפת לתמונה גם הבושה, וכתוצאה ממנה לעיתים גם ההסתרה של נסיבות הפרידה. בחלק מהמקרים יתעוררו בצד הפגוע גם שאלות לגבי אופי המשיכה המינית שלו עצמו, שכלל לא היו שם בעבר".
סטיגמה חברתית
מטבע הדברים, היציאה מהלופ הזה לא קלה כלל וכלל. "פרידה או גירושים מבן זוג שעובר לחיות עם בני מינו או מינה מורכבת כמו פרידה מסטרייט וקצת יותר", אומרת פלדמן. "מה שמכביד על הפרידה הזאת הוא בעיקר סטיגמה חברתית ותפיסות שגויות, הנובעות מבורות ומחוסר הבנה של אופייה של המשיכה המינית. חשוב מאוד שמי שעובר זאת יפנה לקבלת סיוע כדי שהמשקעים לא יהפכו לפגיעה בביטחון העצמי ובתחושת הגבריות או הנשיות, כיוון שאין קשר בין הדברים ואין מקום לתחושות אשם. יעברו עוד שנים עד שהסטריאוטיפים ייעלמו, ולצערי יהיו אנשים שישמחו להפוך את הסיפור האישי הכואב לסיפור רכילות עסיסי. השאלה היא כמה נאפשר לבורות החברתית ולרשעות הרכילותית לנהל את עולמנו. אני מאמינה שכשהחוויה מעובדת היטב, כשמתבססת ההבנה שהעובדה שאדם בחר בזוגיות עם בן מינו אינה קשורה לבן הזוג הקודם, לנשיות, לגבריות או להתנהגות בקשר, אז אפשר גם לעמוד מול הסביבה בלי לחוש אשמה ובושה, ואולי אף לבקש מהסובבים את התמיכה שלה זקוקים במקום להסתיר ולהתבייש".
ואיך מתמודדים עם תחושת הפגיעה?
"הכעס כלפי בן הזוג שרימה/ ניצל/ בגד ושיקר הוא מוצדק לכאורה, אבל צריך לזכור שבמרבית המקרים הבחירה לחיות כסטרייט למרות הנטייה ההומוסקסואלית נעשית מתוך פחד ובכוונה אמיתית לנהל חיי זוגיות מיינסטרימיים וטובים. אלא שהבחירה הזאת לעיתים מתגלה כטעות הגורמת סבל לשני הצדדים. כדאי להפוך את הכעס לדיאלוג, לתקשר את הכאב ואת תחושת הניצול עם בן הזוג ולסלול את הדרך להבנה הדדית. גם אם נגרמה פגיעה, הרי שהיא לא הייתה מכוונת. בכל מערכת יחסים יש סיכוי גבוה לפגיעה רגשית. להישאר איתה ולהפוך אותה לצלקת — רק יפגע ביחסים בעתיד. אומנם אין ערובה לכך שהפרטנר הבא לא יתאהב יום אחד בבן מינו, אבל ממילא אין שום דרך להבטיח שמערכת יחסים לא תכלול בתוכה פגיעות מסוגים שונים. ההיסטוריה מלמדת שבכל זאת מרבית בני האדם בוחרים לקחת סיכון, ובסופו של דבר אנחנו מתאהבים בבני אדם".
צפו במגישה אלן דג'נרס מספרת על התחושות שליוו אותה כשהיא יצאה מהארון:
הכתבה מתפרסמת במוסף "זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
