"הבובה": סיפור מצמרר לליל כל הקדושים

הבובה

מאת: ורנון לי

זה קרה לפני שנתיים, בסתיו, בפוֹליניוֹ שבאוּמבּריה. הייתי לבדי באכסניה, את הרי יודעת שבעלי עסוק מדי למסעות הקניות שלי, והחברה שקבעתי להיפגש אתה חלתה, והגיעה רק אחר כך. פוליניו לא נחשבת מקום מעניין, אבל בעיניי היא דווקא מצאה חן. יש מסביבה הרבה כפרים קטנים וציוריים; והרים פראיים עצומים, מאבן ורודה, שאלונים צומחים עליהם, ואת הגזעים שלהם מגלגלים למטה אל גדת הנהר. יש שם נחל איתן וקוצף, המתפתל לצד החומות המכוסות קיסוס; ויש שם פרסקאות מהמאה החמש-עשרה, שאני מוכנה להתערב שאת יודעת עליהם הכול. אבל מה שכמובן מצא חן בעיניי במיוחד היו אותם מקומות עתיקים ויפים, ששעריהם בנויים מאותה אבן ורודה, וחצרותיהם מלאות עמודים, וסורגי החלונות שלהם יפהפיים, והכול במצב סביר בהחלט; כי פוליניו היא עיירת שוק וצומת דרכים, ובכלל היא מעין מטרופולין של העמק.

וגם אהבתי את פוליניו במיוחד כי מצאתי שם סוחר עתיקות מופלא. ואני לא מתכוונת לחנות מופלאה, כי מה שהוא מוכר שם לא היה שווה אפילו עשרים פרנק, אלא לזקן מופלא ומקסים.

שמו הפרטי היה אוֹרֶסטֶס, וזה הספיק לי. היה לו זקן לבן ארוך, ועיניים חומות טובות כאלה, וידיים יפות, והוא התהלך כל הזמן עם קדירת גחלים מחרס מתחת לגלימתו. הוא פנה לעסקי העתיקות בגלל אהבתו לדברים יפים ולעברה של מולדתו, לאחר שהיה בנאי אוּמן. הוא הכיר את כל ספרי ההיסטוריה העתיקים, והשאיל לי את הכרוניקה של מָטָרָצוֹ, וידע בדיוק איפה התרחש כל דבר בשש מאות השנים האחרונות. הוא סיפר לי על משפחת טְרינְצ'י, שהיו רודנים מקומיים; ועל סנט אַנגֵ'לָה, שהיא הקדושה המקומית; ועל משפחת בַּליוֹני וצ'זארה בּורג'ה ויוליוס השני כאילו הכיר אותם ממש; הוא הראה לי את המקום שבו נשא פרנסיס הקדוש דרשה לציפורים, והמקום שבו פּרוֹפֶּרטיוּס – זה היה פּרוֹפֶּרטיוּס או טיבּוּלוּס? – הקים את חוותו; וכשהתלווה אליי בשיטוטיי בחיפוש מציאות היה נעצר בפינת רחוב או מתחת לקמרון ואומר: "זה, את רואה, המקום שממנו הובילו את הנזירות שסיפרתי לך עליהן; כאן דקרו את החשמן.

זה המקום שממנו הסתערו על הארמון לאחר הטבח, ופילחו את האדמה בלהב המחרשה וזרעו מלח." ואת הכול סיפר במבט מצועף, מרוחק, נוגה, כאילו חי אז, באותם ימים, ולא בימינו. הוא גם עזר לי להשיג את תיבת הקטיפה עם סוגרי הברזל, שהיא באמת אחד הדברים המשובחים שיש לנו בבית. כך שנהניתי מאוד בפוליניו, ביום נסעתי לי וצדתי, בערב קראתי את הכרוניקה שאורסטס השאיל לי, ולא היה אכפת לי להמתין כל כך הרבה זמן לחברה שלי, שלבסוף כלל לא הופיעה. כלומר, הייתי מאושרת לגמרי עד שלושה ימים לפני העזיבה. ועכשיו מגיע סיפורה של הקנייה המשונה.

אורסטס, במשיכת כתפיים בולטת, הביא לי בוקר אחד את הידיעה שאיזה איש אצולה פוליני מעוניין למכור לי את סט צלחות החרסינה שלו. "כמה מהן סדוקות," אמר, "אבל בכל מקרה, יזדמן לך לראות מבפנים את אחד הארמונות היפים ביותר שלנו, שכל חדריו שמורים בדיוק כפי שהיו – אין שם שום דבר בעל ערך, אבל אני יודע שהסניורה מכבדת את העבר במקומות שבהם עזבו אותו במנוחה."

הארמון היה יוצא דופן, כי הוא נבנה בסוף המאה השבע-עשרה ונראה כמו מצודה בין בתי הרנסנס הקטנים והנאים המעוטרים גילופים. היו שם ראשי אריות עצומים מעל לכל חלון, שער ששתי כרכרות יכולות לעבור בו, חצר שמאה איש יכולים להתאסף בה, וגרם מדרגות אדיר עם פיתוחי טיח על הקמרונות. בביתן המשרתים ישב סנדלר ובקומת הקרקע הוקם מפעל לסבונים, ובקצה האכסדרה נראה גן של מטפסים צהובים קוצניים וחמניות נבולות. "גרנדיוזי, אבל גס ביותר; כמעט המאה השמונה-עשרה," אמר אורסטס כשעלינו במדרגות הנמוכות המהדהדות. חלקים מסט כלי הקינוח כבר הוצגו, מוכנים לבדיקתי, על שידה מוזהבת בחדר הכניסה העצום המעוטר מגנים. התבוננתי בהם, ואמרתי להם להכין את השאר כדי שאראה אותם ביום המחרת. הבעלים, אציל נכבד מאוד, אך פושט רגל למחצה – צריך לומר פושט רגל מוחלט, לפי מראה הבית – התגורר בכפר, והדיירת היחידה בארמון הייתה אישה זקנה, ממש כמו אלו שמרימות לך את הווילון בדלת הכנסייה.

הארמון היה כביר. היה בו אולם נשפים גדול כמו כנסייה, וכמה וכמה חדרי קבלת פנים עם רצפה מלוכלכת ורהיטים מהמאה השמונה-עשרה, שהיו עקומים ועלובים, וחדר מפואר, מצופה סטן צהוב וזהב, שאיזה קיסר ישן בו; בקירות שם היו ווים איומים שתצלומים דהויים תלויים עליהם, וּוילונות זולים וכריות מצמר ברלינאי העידו על קיומם של דיירים חדשים יותר.

הנחתי לאישה הזקנה לפתוח דלת צבועה ומוזהבת אחר דלת, וחלון אחר חלון עם שמשות קטנות וירקרקות, והלכתי אחריה, צייתנית ודי מאושרת, כי הנה אני משוטטת לי בין רוחות המתים. "כאן בסוף נמצאת הספרייה," אמרה הזקנה, "אם לסניורה לא אכפת לעבור דרך החדר שלי וחדר הגיהוץ, זה יהיה קצר יותר מאשר לחזור שוב לאולם הגדול." הנהנתי והתכוננתי לעבור מהר ככל האפשר בחדר המשרתים המלוכלך, ולפתע צעדתי בחזרה. הייתה שם אישה בלבוש של 1820, ישובה מולי חסרת תנועה. זו הייתה בובה ענקית. היו לה מעין פנים קלאסיות של של קָנוֹבָה. כמו התמונות של מדאם פַּסטָה וליידי בּלֵסינגטוֹן. היא ישבה וידיה שלובות בחיקה ומבטה נעוץ לפנים.

"זאת אשתו הראשונה של סבו של הרוזן," אמרה הזקנה, "הוצאנו אותה מהארון שלה הבוקר כדי לנגב ממנה קצת את האבק."

הבובה הייתה לבושה עד לאחרון הפרטים. היו לה גרבי תחרה ממשי, ונעלי סנדלים, וכסיות משי רקומות ארוכות. השיער היה צבוע קלות, וסרטי בד שטוחים יצרו מעל מצחה הצר צורת משולש. מאחורי ראשה היה חור גדול, שגילה שהיא עשויה קרטון.

"אה," אמר אורסטס, משועשע, "צלמהּ של הרוזנת היפה! שכחתי אותו לגמרי. לא ראיתי אותו מאז הייתי נער." והוא מחה במטפחתו האדומה מעט קורי עכביש מהידיים השלובות, בעדינות שלא מהעולם הזה. "אז עוד החזיקו אותה בחדר השינה שלה."

"זה היה לפני זמני," אמרה אם הבית, "אני ראיתי אותה רק בארון, ואני נמצאת פה כבר שלושים שנה. האם תרצה הסניורה לראות את אוסף המדליות של הרוזן?"

אורסטס היה מהורהר מאוד כשליווה אותי לחדרי.

"זו הייתה גבירה יפה מאוד," אמר בביישנות כשנראתה האכסניה שלי. "אני מתכוון לאשתו הראשונה של סבו של הרוזן הנוכחי. היא מתה כשנתיים לאחר שנישאו. הרוזן הזקן, כך אומרים, כמעט השתגע. הוא הורה להכין את הבובה לפי תמונתה, ושמר אותה בחדרה של הגבירה האומללה ובילה אתה שם כמה שעות בכל יום. אבל בסופו של דבר הוא נשא אחת מנשות ביתו, כובסת, ונולדה להם ילדה."

"איזה סיפור משונה," אמרתי, ולא הוספתי לחשוב על זה.

אבל הבובה חזרה אל מחשבותיי, היא וידיה השלובות ועיניה הפקוחות לרווחה, והעובדה שבסופו של דבר נשא בעלה את הכובסת. ולמחרת, כשחזרנו לארמון לראות את הסט השלם של צלחות החרסינה, תקף אותי לפתע רצון מוזר לראות את הבובה פעם נוספת. ניצלתי את ההזדמנות שאורסטס והזקנה ועורך דינו של הרוזן התעסקו בשאלה אם המכסה של אחד הכלים שנפל מידיה של המשרתת שלי היה או לא היה סדוק עוד קודם לכן, והתגנבתי אל חדר הגיהוץ.

הבובה עוד הייתה שם, כמובן, ועדיין לא מצאו זמן לנקות אותה. שמלת הסטן הלבנה שלה, השנצים הקטנים בשוליה והלסוטה הקצרה היו כולם אפורים מרוב לכלוך שהצטבר עליהם, והצעיף השחור העטור גדילים היה כמעט אדום. לעומת זאת, כפפות המשי הלבנות העלובות וגרבי המשי הלבנים היו כמעט שחורים. עיתון נפל על ברכיה משולחן סמוך, או שמישהו השליך אותו לשם, והיא נראתה כמחזיקה אותו. התחוור לי אז שהבגדים שהיא לובשת הם בגדיה האמיתיים של המתה האומללה המקורית. וכשמצאתי על השולחן פאה מוזנחת ומאובקת, עם סרטי בד ישרים מלפנים ופקעת סבוכה של תלתלים מאחור, הבנתי מיד שהיא נעשתה משערותיה המקוריות של הגבירה המסכנה.

"זאת עבודה טובה מאוד," אמרתי בהסתייגות כשהזקנה, אלא מה, באה חורקת בעקבותיי.

היא לא חשבה על דבר אלא רק על משאלה כלשהי שמילויה עשוי להניב לה תשר. לכן השמיעה צחקוק מחריד, וכדי להראות לי עד כמה ראויה הדמות לתשומת לבי, החלה לכופף באופן מזוויע את מפרקי הזרועות שלה ולשלב רגל אחת על האחרת מבעד לחצאית הסטן הלבנה.

"בבקשה, בבקשה, אל תעשי את זה!" זעקתי אל המכשפה הזקנה, אבל אחת מכפות הרגליים האומללות הנעולה סנדל המשיכה להתנדנד ולרטוט עד אימה.

פחדתי שהמשרתת שלי תמצא אותי מתבוננת בבובה. הרגשתי שלא אוכל לסבול את הערותיה. לכן, כל כמה שהייתי מרותקת אל אותו מבט לטוש וקודר שבפניה, פני האלה של קנובה או המדונה של אַנגרֶה, עקרתי את עצמי משם וחזרתי לבחון את סט כלי הקינוח.

אינני יודעת מה הבובה הזאת עשתה לי, אבל גיליתי שאני חושבת עליה כל היום. כאילו עשיתי מעין היכרות חדשה מעניינת ומרגשת, ונקלעתי לידידות פתאומית עם אישה שסודה נגלה לי, כפי שקורה לפעמים באורח מקרי לחלוטין. כי משום מה ידעתי עליה הכול, ופרטי המידע הראשונים שהשגתי מאורסטס – עליי לציין שלא יכולתי להפסיק לדבר אתו עליה – לא חידשו לי דבר, אלא רק אישרו את מה שכבר ידעתי.

הבובה – שכן לא הפרדתי כלל בין הדיוקן למקור – נישאה מיד כשיצאה מהמנזר, ובימי נישואיה הקצרים הייתה מבודדת מהעולם בשל אהבתו המטורפת של בעלה, ולכן נשארה ילדה ביישנית, גאה ותמימה.

האם היא אהבה אותו? היא לא גילתה לי בבת אחת. אבל בהדרגה התחוור לי שאהבתה העזה, שלא בוטאה במילים, הייתה גדולה בהרבה מאהבתו אליה. היא לא ידעה כיצד להגיב על חיבתו המוצהרת, הדברנית, השופעת וחסרת הרסן; הוא לא הצליח להשתיק אפילו לשתי דקות את אהבתו, והיא, למרבה הצער, לא מצאה מילים להביע את אהבתה שלה, אף שהשתוקקה לעשות זאת. ולא שהוא רצה בכך; הוא היה מין טיפוס משתפך, רכרוכי ונוצץ, שלא ידע דבר על רגשותיהם של האחרים ורק התגולל והתבוסס ברגשותיו שלו. באותן שנתיים של אהבה סוערת, מפוטפטת ובולעת כול, לא זו בלבד שהוא הפנה עורף לחברה כולה וזנח לחלוטין את עסקיו, אלא שכלל לא ניסה להפוך את הברייה הצעירה והלא מגובשת הזו לבעלת בריתו, ואף פעם לא תהה וחקר אם יש לאלילתו דעות ואישיוּת משלה. היא תלתה את האדישות הזאת באי-יכולתה המטופשת, הלא מובנת, להביע את רגשותיה. כיצד יוכל לנחש את כמיהתה לדעת, להבין, אם אינה יכולה אפילו לומר לו כמה היא אוהבת אותו? לבסוף נדמָה שהכישוף הוסר; המילים הופיעו ועמן הכוח לבטאן, אבל היא כבר שכבה על ערש דווי.

הברייה הצעירה האומללה מתה כשהביאה לעולם את ילדהּ, והיא עצמה כמעט ילדה.

הנה! אני יודעת שאפילו את תחשבי שכל זה שטות. אני יודעת איך הם האנשים – כולנו כאלה – אני יודעת שזה לחלוטין בלתי אפשרי להשפיע על האחרים שיחושו ממש כמונו בנוגע למשהו. את חושבת שהייתי יכולה לספר את כל עניין הבובה לבעלי? ועם זאת, אני מספרת לו הכול על עצמי, ואני יודעת שהוא היה מגיב באדיבות ובכבוד. זה טיפשי, לגלות למישהו את כל הסיפור על הבובה; זה היה צריך להישאר סוד ביני ובין אורסטס. אני באמת חושבת שהוא דווקא הבין את רגשותיה של הגבירה האומללה, או שכבר ידע עליהם כמו שידעתי אני. אמנם, כיוון שהתחלתי, אני צריכה להמשיך, כנראה.

ידעתי הכול על הבובה בחייה – כלומר, על הגבירה – ובאותה דרך למדתי לדעת עליה הכול לאחר שמתה. אבל נדמה לי שלא אספר לך. בַּסטָה! הבעל הורה להכין את הבובה, והלביש אותה בבגדיה, והניח אותה בחדר השינה שלה, שנשאר בדיוק כפי שהיה ברגע מותה. הוא לא הרשה לאיש להיכנס, וניקה ואיבק אותה במו ידיו, ושהה שם שעות מדי יום והתייפח ונאנח מול הבובה.

אחר כך, בהדרגה, החל להסתכל באוסף המדליות שלו, וחידש את נסיעותיו; אך לא שב אל חיק החברה, ואף פעם לא ויתר על השעה היומית בחדר השינה עם הבובה. ואז הגיע העניין עם הכובסת. ואז הוא הכניס את הבובה לארון? הו, לא; הוא לא היה טיפוס כזה. הוא היה טיפוס חלש, רגשני ומעריץ, ופרשיית האהבים עם הכובסת התפתחה לאט-לאט, בצל התשוקה חסרת הנחמה לאשתו. הוא בשום פנים לא היה נושא אישה ממעמדו, ולא מעניק לבן שלה אם חורגת (הבן נשלח לבית ספר מרוחק ויצא לתרבות רעה); וכשנשא את הכובסת לאישה כבר היה בערוב ימיו, ועשה זאת כי היא והכמרים הטילו עליו אימה בנוגע למעמדה הלא חוקי של הילדה האחרת. הוא הוסיף לבקר את הבובה עוד זמן רב בשעה שהאידיליה עם הכובסת המשיכה על מי מנוחות. אבל כשנעשה זקן ועצל צמצם את ביקוריו; אחרים נשלחו לנגב אבק מהבובה, עד שלבסוף כבר לא נוקתה כלל.

ואז הוא מת, לאחר שהסתכסך עם בנו וחי בסוף ימיו כמו איכר זקן ערירי, בעיקר במטבח. הבן – בנה של הבובה – לאחר שיצא לתרבות רעה, התחתן עם אלמנה עשירה; והיא זאת ששיפצה את חדר השינה וסילקה משם את הבובה. אבל בתה של הכובסת, הממזרה, שנעשתה מעין מנהלת משק בית בארמונו של אחיה החורג, חלקה תשומת לב ממושכת אל הבובה, שנבעה במידת מה מהתעסקותו הרבה של הרוזן הזקן בה, וגם מפני שכנראה עלתה הרבה כסף, וגם כי הגבירה הייתה גבירה אמיתית. וכך, לאחר שרוהט חדר השינה היא רוקנה ארון אחד והכניסה לתוכו את הבובה, שתגור שם; ומדי פעם בפעם דאגה שיוציאו אותה ויסירו ממנה את האבק.

ובכן, בשעה שהתחוורו לי כל הדברים האלה, הגיע מברק מחברתי המודיעה שאינה מתכוונת להגיע לפוליניו ומבקשת שאפגש אתה בפרוג'ה. תיבת הרנסנס הקטנה נשלחה ללונדון. אורסטס והמשרתת שלי ואני ארזנו בקפדנות כל צלחת חרסינה וקערית פירות בסלסלות קש. הזמנתי סדרה מה"אַרכּיביוֹ סְטוֹריקוֹ" כמתנת פרידה לאורסטס היקר – לא הייתי מעלה על דעתי להציע לו כסף או סיכת עניבה או דבר מעין זה – וכבר לא היה לי שום תירוץ להישאר אפילו שעה אחת נוספת בפוליניו. חוץ מזה, התחלתי להיות מדוכדכת – כנראה אנחנו הנשים העלובות לא מסוגלות להישאר לבד באכסניה שישה ימים, אפילו לא עם מציאות וספרי היסטוריה ומשרתות מסורות – וידעתי שהרגשתי לא תשתפר עד שאצא מהמקום הזה.

ובכל זאת התברר לי שזה קשה, לא, בלתי אפשרי, לנסוע. אתוודה כבר עכשיו: לא יכולתי לנטוש את הבובה. לא יכולתי לעזוב אותה, עם החור בראש הקרטון האומלל שלה, עם תווי הפנים של המדונה של אנגרה, שצוברים להם אבק בחדר הגיהוץ המטונף של אותה זקנה. זה היה פשוט בלתי אפשרי. אבל הייתי חייבת לנסוע. אז קראתי לאורסטס. ידעתי בדיוק מה אני רוצה. אבל הדבר נראה בלתי אפשרי, וחששתי משום מה לבקש ממנו. אזרתי את כל אומץ לבי, וכאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם, אמרתי: "סניור אוֹרסטֶה היקר, אני רוצה שתעזור לי ברכישה אחת אחרונה. אני רוצה שהרוזן ימכור לי את דיוקן סבתו, כלומר, את הבובה.".

הכנתי נאום שהותאם לתפישתו המהירה של אורסטס, על כך שדמות בגודל טבעי, בתלבושת שלמה מקורית של תקופתה, תהפוך עד מהרה למוקד של עניין היסטורי רב וכו'. אך חשתי שאיני צריכה ואף איני מעזה לומר דבר. אורסטס, שישב לשולחן מולי – הוא הסכים לקבל כוס יין ופרוסת לחם בלבד, אם כי הצעתי לו להתכבד בארוחת הערב שהוגשה לי באכסניה – אורסטס הנהן לאט, אחר כך פקח לרווחה את עיניו, והן נראו כמכילות אותי כל-כולי בתוכן. הוא לא הופתע. הוא אמד אותי ואת הצעתי.

"זה יהיה ממש קשה?" שאלתי, "אני משערת שהרוזן..."

"הרוזן," ענה אורסטס ביובש, "היה מוכר את נשמתו, לוּ הייתה לו נשמה, ועל אחת כמה את סבתו, במחיר סוס מרוץ חדש."

ואז הבנתי.

"סניור אוֹרסטֶה," השבתי, והרגשתי כמו ילדה נוכח מבטו של הזקן היקר הזה, "אנחנו לא מכירים זה את זו זמן רב, כך שעדיין איני יכולה לצפות ממך לסמוך עליי בדברים רבים. ייתכן גם שקניית חפצים בבתי מתים לשם צבירתם בביתי, אינה מעידה על אישיות משובחת במיוחד. אבל אני רוצה לומר לך שאני אישה ישרה, על פי אמות המידה שלי, ואני רוצה שתבטח בי בעניין הזה."

אורסטס השתחווה. "אנסה לשכנע את הרוזן למכור לך את הבובה," אמר.

הוריתי לשלוח אותה בכרכרה סגורה לביתו של אורסטס. מאחורי חנותו היה לו גן שהתפשט עד לכרם קטן, שמשם היה אפשר לראות את טבעת ההרים האוּמבּריים הגדולים, ולמקום הזה כיוונתי.

"סניור אורסטֶה," אמרתי, "התואיל בטובך להוציא צרור ענפים – ראיתי כמה ענפים יפים של הדס ודפנה במטבח – ולהביא אותו הנה אל הכרם; והאם תרשה לי לקטוף כמה מהחרציות שלך?" הוספתי. ערמנו את צרורות הענפים בשולי הכרם ושמנו את הבובה במרכזם ואת החרציות על ברכיה. היא ישבה שם בשמלת הסטן הלבנה הקיסרית שלה, ובאורה הבהיר של שמש נובמבר שוב נראתה השמלה לבנה ונוצצת. עיניה השחורות הלטושות ננעצו כמו בפליאה בגפנים צהובות העלים ובעצי האפרסק המאדימים, בטללי העשב הזוהרים בכרם, באור הבוקר הכחול, ובאמפיתיאטרון של ההרים הכחלחלים הערפיליים סביב-סביב.

אורסטס הצית גפרור והדליק בו לאט אבוקת אורן, וכשבערה האבוקה הגיש לי אותה בדממה. ענפי הדפנה וההדס היבשים בערו והתפצחו בניחוח עשב רענן; הבובה נעטפה בלהבה ועשן. בתוך כמה שניות דעכה הלהבה, וצרורות הענפים השרופים התפוררו. הבובה נעלמה. אך במקום שהייתה בו, שם נותר באפר דבר מה קטן ובוהק. אורסטס הרים אותו והגישו לי. זו הייתה טבעת נישואים בעיצוב מיושן, שהייתה חבויה מעבר לכפפת המשי.

"קחי לך את זה, סניורה," אמר אורסטס, "את הבאת את הקץ על צערה."

זהותו של הסופר האלווי הורן אפופת מסתורין. הפרסום הראשון בשמו היה סיפור קצר שהופיע היישר בקובץ "הסיפורים הבריטיים הטובים ביותר לשנת 1922", ושם נכתב כי הורן נולד בשנת 1886 באנגליה.

הורן פרסם סיפורים אחדים ונובלה אחת, ובשנת 1940 הופיע הסופר הכמעט אלמוני באנתולוגיה של ספרות פנטסטית בעריכתם של חורחה לואיס בורחס, אדולפו ביו-קסארס וסילבינה אוקמפו. לצד סיפורו "הזקן" שהופיע באנתולוגיה נכתבה ביוגרפיה קצרה, שבה נטען כי הורן הוא סופר ומתמטיקאי בריטי שנולד בברייטון שבאנגליה בשנת 1909.

היעדר מידע ביוגרפי, תחנותיו על ציר הזמן הספרותי והקשר המסתורי של הסופר האזוטרי לבורחס, ביססו את הדעה הרווחת כי האלווי הורן הוא דמות פיקטיבית שהומצאה על ידי בורחס כאחד מתעלוליו הספרותיים. עד היום לא הצליח איש לקבוע בוודאות אם היה קיים או לא.