ההתאגדות בהיי-טק היא צו השעה
אל מול הטענות כי אין צורך בוועד עובדים בענף שנהנה "מתנאים מעוררי קנאה", עובדי ההיי-טק מתאגדים כדי לשמור על זכויותיהם ולהינצל משעות עבודה לא הגיוניות ומפיטורים מידיים. הסולידריות אינה שגעון מקומי ובאירופה היא אפילו עזרה לרכך את המשבר הכלכלי. דעה
התאגדות זו לא מילה גסה: חרף החדשנות בענף ההיי-טק, העובדים מתאגדים כדי להינצל מדורסנות יתר של המעסיקים.
טורים נוספים בערוץ הקריירה
מחסור בהיי-טק? אל תחפשו רק יוצאי צבא
הסיכוי של אישה בדואית למצוא עבודה - קלוש
במאמר שפורסם ב-ynet הביע עו"ד ירון קרמר את חששו מגל ההתאגדויות הפוקד את ענף ההיי-טק בישראל. קרמר טען כי מהלכים אלה מחבלים בפעילותו הטבעית של הענף, המאופיין בחדשנות תמידית, והוא התקשה לזהות מדוע עובדי ההיי-טק מעוניינים להתאגד מלכתחילה, שהרי "עובדי ההיי-טק נהנים מתנאים מעוררי קנאה".
אם זו היא תמונת המצב - כיצד מסביר קרמר את הגל שפוקד את ענף ההיי-טק, זה שגרם לעובדי אמדוקס לאמץ מושגים "אנכרוניסטים" דוגמת ועדי עובדים, כאילו תנאי העסקתם דומים לאלו של עובדי בנקים או עובדים במפעל. הדבר קורה כיון שעובד סביר בתעשיית ההיי-טק מכיר מציאות מעט שונה: שעות העבודה היומיות נושקות לשתיים עשרה שעות, וחוק שעות העבודה והמנוחה נרמס מדי יום, עובדים נדרשים להיות בכוננות תמידית מבלי לקבל כל תגמול, ואף נדרשים לעמוד בכוננות בסופי שבוע ללא תשלום.
בנוסף, השכר החודשי איננו אטרקטיבי לעומת המחיר האישי, המשפחתי והבריאותי שמשלם העובד. במקומות רבים, המרדף אחר "תנאים מעוררי קנאה" שמור לעובדים עד גיל 45 ואז מתגלה כי כאשר יפלטו העובדים ממקום העבודה, ניסיונם להשתלב חזרה לשוק נדון לכישלון. כל המרכיבים הללו הובילו גם את אותי ואת חברי להתאגד בארגון "כוח לעובדים", כאשר המשוואה ברורה: רק חזית משותפת של העובדים תבטיח הסדרה של שעות עבודה שפויות או תגמול ראוי על השקעה מרובה.
ועדי העובדים הביאו להתאוששות כלכלית מהירה
המהלך הזה איננו מנותק מהשוק הגלובלי, אלא להיפך. מרבית עובדי ההיי-טק במדינות מערב וצפון אירופה מאוגדים, כאשר בדנמרק 80% מעובדי ההיי-טק שייכים לוועד עובדים. במדינות אלה קיים שכר מינימום ענפי בהיי-טק וכל תאגיד חיצוני שיחפש דריסת רגל במדינות אלה, יגלה כי לא יוכל להעסיק עובדים בתנאים נמוכים מאלה. גם בהולנד, גרמניה וצרפת יש לאיגודים המקצועיים השפעה רבה.
כל עובד בתעשיות עתירות הידע העובד מול קולגות מעבר לים מכיר את התופעה: בחמש אחר הצהריים על פי השעון המקומי כבר אין עם מי לעבוד. המקומות היחידים בהם שעות העבודה בענף דומות לישראל הם במדינות המזרח הרחוק. ולא בכדי רק ביפנית קיימת מילה ל"מוות מעבודת יתר".
גם נבואות הזעם על קריסה כלכלית בעקבות התאגדויות תלושה מהמציאות. במשבר הכלכלי בענף ב-2008, במקום לפטר עובדים, כפי שנעשה בהיקפים עצומים בארה"ב, בחרו חברות אירופיות בהפחתת שכר הצמודה לצמצום שעות העבודה. רק הידברות בין הנהלות לארגוני עובדים אפשרה מהלך כזה, הידברות שאינה קיימת בסביבת עבודה נטולת איגודים דוגמת בארה"ב. כאשר המחיר שהעובדים נדרשים לשלם הוא מינימלי, גם התאוששות הכלכלה מהירה יותר.
חשוב לזכור שהעובדים אינם האויב, ושאיפתם לביטחון במקום העבודה, לתגמול ראוי ולאיזון סביר בין חיי משפחה ועבודה, אין פירושו פגיעה בארגונים. גם העובד מעוניין בהצלחת החברה, אשר במקרים רבים היה שותף להקמתה. הסכמים קיבוציים בענף מאזנים בין דורסנות יתר של זכויות העובדים, לבין הצורך להכיר בשוק הגמיש.
גם לחשש של ההנהלה מהכנסת גורם זר בדמות ארגון העובדים אין בסיס. חברות בארגון עובדים דמוקרטי מבטיחה כי כל הכרעה הנוגעת למקום העבודה, דוגמת יציאה לשביתה או חזרה ממנה, קבלת הסכמים או דחייתם, תעשה על ידי העובדים. לא העובדים הם שצריכים לחשב מסלול מחדש, אלה ההנהלה שנדרשת להבין כי סולידריות בין עובדי ההיי-טק היא צו השעה.
הכותב הוא חבר ועד עובדי חברת ההיי-טק surecomp
לפנייה לכתב/ת 
