"תמיד מזמינים אותי לאודישן של מזרחי"
אור אדרי מגלם את בן לולו בסדרה "תאג"ד", ומסביר שמתחת לסטריאוטיפ "הערס שיודע רק לקלל" מסתתר הניגוד המוחלט שלו. בראיון הוא מספר גם איך קיבל את התפקיד רגע אחרי קריסה פיזית ונפשית שנבעה ממחלה קשה: "היו בקרים שבהם לא יכולתי לזוז"
ועדיין - בן לולו משמש כנהג אמבולנס, אוהד של בית״ר ירושלים שמקלל ערבים.
"נכון, אבל הרגשתי שאני יכול לייצג ולשנות את הסטריאוטיפ ואת השפיטה המיידית שישר מדביקים למזרחים. תמיד מזמינים אותי לאודישן של מזרחי. מצד אחד - זה אני, זה הטייפקאסט שלי, אבל לפעמים קצת מציק שמשייכים אותך רק לזה. כל כך מיותר להסתכל על הדברים ככה".
מה זה גורם לך להרגיש?
"עצם זה שאני חושב שאני צריך להוכיח משהו, זה כבר עקום. קצת מוזר ומצחיק שזה קיים, אבל לא לקחתי את זה קשה, ואני חייב לומר שלא חוויתי את זה הרבה בקריירה".
זה הפריע לך?
"רציתי מאוד לשרת בצבא, אבל הייתי עסוק כל כך בכאבים ובמחלה. רציתי קודם כל להבריא ולהרגיש טוב. התחלתי בשיקום ובתרופות המתאימות וחשבתי שהשד לא כזה נורא, זה גרם לי לשים את המחלה בצד והייתי ראש קטן, למרות שהרופאים תמיד אמרו לי שאני צריך לעשות ספורט ולסגל לעצמי אורח חיים חדש שלא נגמר רק בתרופות ובמשככי כאבים. זו מחלה שצריך לטפל בה מהשורש, זה לא משהו שאפשר להזניח".
אדרי, שמוכר היום כנכה חלקית, נאלץ מאז לחיות עם הכאב. "היו ימים שהיו לי חזרות להצגות, ובבקרים לא יכולתי לזוז. לקח לי שעתיים לצאת מהמיטה ולהתחיל להזיז את הגוף. כנראה שיש למחלה השפעה פסיכולוגית, כי בלימודי משחק הייתי כל כך עסוק בלימודים ובכל סיר הלחץ הזה הכאבים היו בתדירות נמוכה. אולי זה כי התרגלתי לחיות עם כאב בלי שאני שם לב כמה זה משפיע עליי, התרגלתי לא לישון טוב בלילה ולקום עם כאב בבוקר. אבל אחרי שסיימתי ללמוד, הכאבים חזרו הרבה יותר חזק".
בתקופה שבה החל לעסוק בתחום המשחק, התפרנס אדרי מעבודה כשליח ומתפקידים קטנים בהצגות תיאטרון - חיים שגרתיים של שחקן מתחיל. ואז הכל קרס. "הלופ של הכאבים לא הפסיק, ונהייתי עייף מתופעות הלוואי של התרופות, הייתי חסר מוטיבציה, התחלתי לעבוד פחות וקרסתי כלכלית, פיזית ונפשית. הייתי צריך לעשות פאוז עם עצמי ולחשב מסלול מחדש. התקופה הזאת גרמה לי להבין שכל המקור לדברים האלה זו המחלה, וזה שאני לא מטפל בה כמו שצריך - משפיע על הכל, גם על עצמי כבן אדם וגם על המקצוע".
"חשבתי לעזוב הכל, לטוס לאיטליה ולעבוד אצל חבר שיש לו עסק של חנויות קוסמטיקה. משהו לא עבד, הייתי צריך לאפס את עצמי ולראות מה אני עושה כדי להמשיך הלאה. חשבתי גם לחזור לבית של ההורים".
אלא שאז, ממש משום מקום, הגיע הטלפון ששינה את התמונה. "ברגע שהתחלתי לטפל במחלה, התחלתי גם לקבל תפקידים, היו לי הרבה אנרגיות, פחות כאב לי. הטלפון צלצל, ומהעבר השני אמרו לי 'מזל טוב, קיבלת את התפקיד של בן לולו'. זאת הייתה הפתעה גמורה כי עשיתי את האודישן שנה וחצי לפני - והוא היה גרוע ביותר, ממש על הפנים. בהמשך עשיתי אודישנים של דמויות אחרות בסדרה, חירבתי אותן וזה היה כל כך גרוע שהמלהק לא העביר את האודישן לבמאי. אחר כך עשיתי אודישן לדמות של בלטה ושל פרטוק, ופתאום קיבלתי את התפקיד של בן לולו. זו הייתה נקודת אור מאוד גדולה".
"לא הייתי מוכן להיסטריה כזאת. לא חשבתי שזה יהיה כל כך מצליח ויתפוס יחסית מהר. אני מרגיש את זה ברחוב, זה
התחיל בקטנה וזה ממש מוזר. אני חייב להודות שהיה לי ממש קשה עם המציאות החדשה הזאת שלאט לאט אנשים מזהים אותי, אני אדם צנוע ולא אחד שאוהב שתשומת הלב עליו, ופתאום הלחיץ אותי קצת שהעיניים עליי ואני לא יודע מה מצפים ממני, זה סוג של שוק. רק לפני כמה ימים החלטתי שאני יוצא מהשוק, מפסיק להתבייש מכל המצב ומכריח את עצמי בכוח ליהנות. אני יודע שזה זמני וזו לא המטרה שלי - זה משהו בדרך אז אני לומד לקבל את זה".
איך הייתה החוויה על סט הצילומים? אתם בסך הכל חבורה של שחקנים צעירים.
"לא האמנתי, זה היה פשוט טוב מדי - זו הפקה ראשונה שאני עושה בסדר גודל כזה, עם הרבה ימי צילומים, ולא ידעתי למה אני נכנס, לא הכרתי את האנשים ובאתי די חסר ניסיון, אבל החיבור המיידי בין כל השחקנים והעובדה שהרוב צעירים ומתחילים, יצרו לנו מכנה משותף ששחרר אותנו מהאגו ומהלחץ. היינו שם אחד בשביל השני מהרגע הראשון, לא האמנתי שאני אהנה ללכת ליום צילום. אנחנו עד היום בקשר. הכל היה תחת הנהגתו של ציון רובין, הבמאי שגם כתב את הסדרה על השירות שלו כחוג"ד, וזה גרם לכולנו להתגייס ולספר את הסיפור שלו הכי טוב שאנחנו יכולים. בשבילו".
