בני לא מחבב את בן זוגי. להמשיך את הקשר?

נהוג להגיד שאנחנו מפסיקים להיות אגואיסטים מרגע שנולד לנו ילד. או אז הוא הופך למרכז העולם, והאושר שלו עולה בחשיבותו על אושרנו שלנו. השאלה היא מה עושים במקרים בהם אנחנו כמהים לאהבה בפרק ב' של חיינו, אך בן הזוג החדש לא מסתדר עם הילד שלנו. מה יותר חשוב הצורך שלנו לרצות את הבן ולמנוע מצב שבו אנחנו מכניסים לחייו אדם שהוא לא אוהב, או שהאהבה הזוגית שלנו חשובה יותר?

האינסטינקט הראשוני הוא לקפוץ ולומר שברור שהבן חשוב יותר, ואם הוא לא מתחבר לבן הזוג החדש שלנו, אזי עלינו להיפרד ממנו. אבל לאחר מחשבה נוספת, הפרספקטיבה משתנה ואפשר להביט על הדברים גם אחרת: בעוד כמה שנים אותו נער יתגייס לצבא, ינהל חיים משלו ובקושי יהיה בבית, בזמן שהאימא תישאר בודדה, גם ללא אהבה של בן זוג, וגם בלי הנוכחות של הבן שלה. היא למעשה תצא קירחת מכאן ומכאן.

היתה לי לקוחה אם חד-הורית שהתחתנה כאשר היתה בשלבים הראשונים של ההיריון, והתגרשה שנה בלבד אחרי הלידה. במשך שנים היא היתה אכולת רגשות אשמה על כך שהבן שלה גדל ללא אב בבית, והיא הפכה את הילד לנסיך שאותו היא מפצה מבוקר ועד ערב בגלל היעדר נוכחות האב. במשך למעלה מעשור היא אפילו לא חשבה על זוגיות חדשה. זאת לא היתה אופציה בכלל, הלב שלה היה נעול. אבל כשבנה הגיע לגיל 15, היא הכירה במקרה מישהו והתפתח ביניהם סיפור אהבה גדול.

בהתחלה היא הסתירה את מערכת היחסים מבנה, מחשש שהוא יפגע או ירגיש כאילו היא פחות אוהבת אותו, אבל לאחר תקופה מסוימת, בן הזוג שלה הציב לה אולטימטום ואמר שהוא לא מוכן לשמור את הקשר שלהם בסוד יותר. בלית ברירה ובחשש גדול, היא ערכה היכרות בין השניים, שלא עלתה יפה. הבן היה מסוגר, עשה פרצוף חמוץ ולא היה מוכן לתת לו צ'אנס בכלל. האמא ידעה שלא מדובר כאן בעניין אישי, ומיד הבינה שהבן שלה היה מתנהג כך עם כל גבר שהיא היתה מכירה לו.

לא צריך להיות דוקטור לפסיכולוגיה כדי להבין שהילד הרגיש כאילו אותו גבר "גונב" את מקומו, ולכן ניסה להפריד ביניהם. חשוב להדגיש שהוא לא עשה זאת מרוע לב, אלא מתוך אינסטינקט אמיתי לשמור על המקום שלו כאילו מדובר במנגנון הישרדותי בלתי מודע. השאלה היא מה עושים במצב כזה?

האם עליה לוותר על הזכות לאושר רק בגלל שבנה חושש מאיבוד מעמדו בבית?(צילום: index open)

המקרה הזה אמנם קרה לפני קרוב ל-15 שנים, אבל אני זוכרת אותו כאילו הוא קרה אתמול. כשהיא באה אליי להתייעץ מה לעשות, כמובן שקודם כל הבעתי אמפטיה למצב. יחד עם זאת, הבהרתי לה שעם כל הכאב והצער, אין מצב שהבן שלה ינהל לה את החיים! נכון שהיא שמה אותו בבועה כל חייו ולכן הוא מגיב בצורה כזאת, ובכל זאת, צריך לשים לכך סוף מתישהו. בתור אמא אני יודעת מה זה לרצות למנוע מהילד שלך סבל, אבל לפעמים צריך לתת לילד להתמודד גם עם מצבים שקשים לו כמו המקרה הזה.

כמובן שנדרשת כאן מידה גדולה של רגישות ועדינות. אי אפשר לבוא לילד ולהצהיר בפניו "אני נשארת עם החבר שלי, זהו. זה מה יש! אתה כבר ילד גדול, תתמודד!". חשוב קודם כל לשקף לו את המצב, להראות לו שאת מבינה כמה קשה לו ולמה קשה לו, ולשים את כל הדברים על השולחן. אחרי שמדברים על הקושי, יש להסביר שזה המצב, והעובדה שהיא בחרה להמשיך את הקשר לא אומרת דבר על רמת האהבה שלה לילד. היא צריכה גם להסביר את הצרכים שלה: "אני זקוקה לאהבה, הייתי לבד הרבה שנים, עוד מעט אתה תצא מהבית ותהיה לך זוגיות משלך". חשוב להסביר את הרציונל ולשאול אותו איך את יכולה לעזור לו להתמודד עם הקושי, ולהבהיר לו שאת לצידו בכל התהליך הזה.

במקביל חשוב להסביר לבן הזוג שלא מדובר בעניין אישי, ולבקש ממנו להיות סבלני. הוא יכול לנסות ליצור עם הבן קשר וזמן איכות, אך מבלי לכפות את עצמו עליו. במידה והילד מביע התנגדות, יש לכבד את המרחב שלו ולתת לו ספייס.

במקרה שלהם, כמו במקרים רבים אחרים, אני זוכרת שההתחלה היתה מאוד קשה. היא היתה מתקשרת אליי כל ערב כדי לספר לי שהבן שלה עדיין עושה פרצופים לבן הזוג, ושהיא לא שלמה עם ההחלטה שלה. אני המשכתי לחזק אותה, ולאט לאט היחסים ביניהם השתפרו. היום, 15 שנה לאחר מכן, הם חברים טובים והוא סבא נפלא לילד שלו.

צריך לזכור שההתחלות במצבים כאלה יכולות להיות מאוד קשות, אבל שווה להתאמץ ולנסות להתגבר על הקשיים כי פעמים רבות יש בסוף הפי אנד.

בהצלחה!

הכותבת היא הראלה ישי, שדכנית לחילוניים, מסורתיים ודתיים, ומחברת הספר "סטטוס: בזוגיות".