"מאיר אריאל הוא דילן שלנו"

יש ערימה של חבר'ה על הדשא. שיר כאב, עובר ושב. ירושלים של ברזל, ושל עופרת ושל שחור. לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה. לא יכול להוריד ממך את העיניים. עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה. ילדתי שלי, אל תלכי לבדך בשדה המוזהב. שוב אני מוצץ גבעול. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. זרעי קיץ נישאים ברוח. מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל. תיכנסי כבר לאוטו וניסע.

ועוד שיר אחד, חידתי וקודר. שנה לאחר מות אביו והתמוטטות קיבוץ משמרות שהיה ביתו, כשהוא מוצא עצמו בחופש האפוקליפטי על חוף הים בתל־אביב, כותב מאיר אריאל את 'שלל שרב'. תחושת אסון קרב ובא. "זהו שיר על תשוקת הסוף, אהבת הסוף. זהו שיר על מותק החושך", אמר אריאל חודש לפני מותו הפתאומי.

"מאיר מעולם לא היה קרוב לשלוח יד בנפשו, אבל מחשבות התאבדות היו בו", אומר פרופ' נסים קלדרון. "הוא אמר: 'אני לא כותב שיר בלי מוות ובלי סקס'. כשיצא 'טרמינל לומינלט' אנשים היו מלאי היקסמות מהמילים, מכל האינטרקונטיננטליה והטקס בישבן. אבל מאיר היה באותה שעה בטיפול, והמטפל אמר לו: 'אני מאוד מודאג. כי בסוף השיר המטוס מתפוצץ. הנה המוות שאתה כל הזמן מדבר עליו'".

היו בו מחשבות התאבדות. מאיר אריאל

'ארול אחד', ביוגרפיה מקיפה של מאיר אריאל שכתב קלדרון בשיתוף עם המלחין עודד זהבי (הוצאת זמורה־ביתן), הוא סיפור מרתק על אחד האמנים המורכבים, האינטליגנטיים והייחודיים ביותר שהיו כאן; קוסם העברית הגבוהה שביקש להיות משורר העם. סיפור נוגע ללב על האמן שלא יכול להתפרנס ממילותיו, אבל נופל קורבן להן בסוף ימיו. ועל ג'אנקי של אהבה, שהיה כל כך קשה עם מי שהעניק לו ממנה. "אני ניזון ממוסכמות כדי להתנגד להן", כמו שכתב אריאל באחד ממכתביו הראשונים, החכמים.

120 מרואיינים, שבע שנים וארכיון עצום של כתבים, מספר קלדרון, שימשו אותו בכתיבת הביוגרפיה. "אישית מעולם לא הכרתי אותו. וכשהוא חי, בכלל לא התעניינתי במוזיקה. זה הגיע מאוחר, כשהערכתי את השירה שלו. ואחרי המסע הזה - אני מעריך אותו הרבה־הרבה יותר", אומר קלדרון, חוקר ספרות ושירה ומעריץ גדול של מוזיקה ישראלית עכשווית. "לא ידעתי איזו השקעה עצומה עמדה מאחורי השירים שלו. סלקטיביות שקשה להאמין. יש יחס של אחד לעשר בין מה שכתב למה שיצא. ומאחורי כל שיר, שכבות על גבי שכבות. עומקים של תרבות יהודית וישראלית. ותבדוק: למאיר אריאל אין כמעט אף שיר חלש".

קלדרון. סיפור נוגע ללב(צילום: יונתן בלום)

לאורך 340 עמודים, עמוסי תמונות נדירות, מכתבים וטיוטות שירים, מגולל קלדרון את סיפור חייו של אריאל, מי שנולד ב־1942 בקיבוץ משמרות, גדל כנסיך אהוב ובעייתי, שופע קסם אישי. בית הורים נוקשה, כת ילדים אינטימית, והיקשרות אל עולם יהודי דווקא, שהורחק ואבד, שיבקע בעתיד בנימה גלותית, כלייזמרית. מחבר שירי חתונה הומוריסטיים שמייעד עצמו להיות משורר מגיל צעיר. נכשל בבגרות ומתגייס לצנחנים. חייל כושל אך עקשן, המ"כ היחיד בדרגת טר"ש. "הצנחן המזמר" מתהילת שחרור ירושלים. בורח לאמריקה ומתוודע לדילן. יחסים פתוחים ומורכבים עם אשתו תרצה, גם עם ילדיו. הערכה ביקורתית בצד מיעוט קהל. חזרה בתשובה. אורח חיים היפי של גראס יומיומי ודלת פתוחה לחברים. והתפרצויות קשות, גם ציבוריות, באחרית ימיו. עד למותו החטוף מקדחת הבהרות ב־18 ביולי 1999.

וזה אותו מוות שליווה אותו, ואת המפעל הקיבוצי בכלל, מהעריסה בעצם?

"ללא ספק. עוד בהיותו צעיר הוא ראה את הסוף. והקיבוץ אכן מת - אבל מאיר אריאל קשור אליו. בשירים מוקדמים הוא כותב לחברי משמרות, 'אתם שרים שירה בציבור, מרוב שאתם מפחדים מהשקט'. אבל הוא זה שכותב את השירה בציבור! לימים, הוא הופך למזכיר הקיבוץ, האיש הבלתי מעשי הזה, כשהקיבוץ היה בשיא משבר הבנקים, בהתפרקות מוחלטת. השקעה אינסופית ברעיון הזה, גם כשאין לו סיכוי".

אחת המשימות העיקריות בספר, אומר קלדרון, הייתה לתאר את מורכבות חיי הקיבוץ, וזה הספציפי, משמרות. את מחיר הקולקטיביות. "למשל, הבלגן בבית הילדים והלחץ האדיר על מאיר. ילד שופך שתן על הרצפה והוא נבהל עד מוות, בגיל ארבע, מהאנרכיה הזו. מצד אחד, 'ילדים צריכים לגור בבית ההורים', ומצד שני, בית ההורים היה סבל עמוק. אבא שלו, איש חזק ודומיננטי, היה גם המנהל בבית הספר שבו למד. כמו שהוא כתב ב'נשל הנחש': 'ואבא תמיד אומר, תעזבנו יום, יעזבך יומיים. העגלה נוסעת אין עצור. קפצת ממנה היום, חלפו שנתיים. והנה - נשארת מאחור'. והאבא הרודן והמוסרני הזה יושב לו על הראש, ומאיר עוד נכשל בבחינת הבגרות. עול כבד מנשוא.

מאיר והמשפחה בדרך לדטרויט, 1968(צילום מתוך הספר, באדיבות המשפחה)

"מכאן האידיאל של הקיבוץ כמשפחה אלטרנטיבית, כי המשפחה הגרעינית לא טובה. מאיר היה חולם, שגדל עם גורדוניסטים סופר־אידיאולוגיים. ועל פני האידיאולוג הכי נוקשה, אבא שלו, הוא בוחר את הלץ של המשק. ואחריו, מעין אבא שני, את 'פילוסוף חדר האוכל', אדם שעבר את טרייזנשטאט. הוא נדבק אליו, וכשמאיר מהרהר בהתאבדות - הוא מיידע את אשתו של הפילוסוף".

למה הוא דבק במשמרות?

"כי 'כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת', כמו שהוא שר ב'בס בבלון'. היה אצלו מתח בין הקיבוץ כמקום שהוא רוצה לפוצץ - לפעמים הוא אומר ממש כך, 'הייתי מרגיש טוב יותר אם הייתי קם בבוקר והקיבוץ היה מתפוצץ' - לבין קרבה פתטית, קורעת לב. כמו הרעיון להקים 'מפלגת קיבוצים'. הוא סבל בקיבוץ יותר מאחרים וגם שאב ממנו יותר מכולם. הוא היה קשור לזקני הקיבוץ וכיבד אותם. כתב ברכות והספדים גם אחרי שעזב את הקיבוץ".

אבל אין שיר בלי מוות ובלי סקס, ובצד ההספדים, הוא חי את החיים כמו שרק מאיר אריאל הרשה לעצמו. "מאיר היה אדם שחי מאהבת חברים - הוא הפעיל את כל קסמיו המרובים כדי לרכוש חברים, והיה עובר בבת אחת, מחום אינסופי - למסך שיורד. ובתוך זה, היו לו המון רומנים. תמיד. אנטי מונוגמיה, וגלוי בעניין הזה. כשנסע לארה"ב, הוא ניהל רומן עם מישהי במחנה קיץ. וכשחזר ארצה, הוא סיפר לתרצה, אשתו, ובעצם קבע: או שיהיו נישואים פתוחים - או שלא יהיו.

"ותרצה מקבלת את זה, אחרי הרבה קושי. כי כמו שאומרים, נורא לחיות עם בנאדם מעניין. והתוצאה היא 20 שנות נישואים פתוחים, סבל גדול, משהו אפל וקשה ומערער - אבל זה או זה או כלום. והאינטנסיביות של הקשר ביניהם נשארה כל החיים. המשפחה היא המקום שאליו הוא חוזר כשהכל סביבו מתפרק".

לימים, אתה כותב, הם מבקשים לחזור אל המשפחה הראשונה, הקיבוץ - וכמו בטרגדיה גדולה, נענים בסירוב.

"כן. הם מבקשים ומבקשים, עד שתרצה חובטת בנעלה על השולחן. ומספר לי המזכיר, 'שאלתי אותו, ממה תתפרנסו?' הקיבוץ ראה בו לוזר: 'שלום (חנוך) מרוויח, אתה לא. מצטערים, לא יכולים!' גם השימוש שלהם בסמים הרתיע את חברי משמרות. מחוץ לקיבוץ, מאיר סירב להשתתף בכל חבורה אחרת. שמר על אינדיבידואליות מובהקת. אבל המסגרת של הקיבוץ החזיקה אותו. וכשזה התפרק, זה גבה ממנו את המחיר הנורא של ההתקפה על ההומואים".

בסוף זה מה שזוכרים ממנו. את השנה האחרונה, המחופפת, את הראיון ההוא שבו שיגר הצהרות בוטות ואלימות כלפי הקהילה ההומוסקסואלית ("הומואים ולסביות זה סטייה", "הקהילה הופכת למדגרה של מחלת האיידס"), את המתקפה הציבורית שזכה לה בשל כך, שבעקבותיה הודיע על פרישה מהופעות, נמלט עם תרצה מתל־אביב לפרדס חנה, והסתגר מדוכא בביתו, שקוע בלימודי יהדות. גם התנצלות מאוחרת שהושגה בקושי רב לא הצליחה למחוק את הכתם, שלמרבה הצער נותר על דמותו ועל פועלו האמנותי עד היום.

סימנים לכך שהגיע לקצה מסוכן הופיעו עוד קודם. קלדרון מזכיר בספר שבמקום אחד הגדיר אונס כ"אהבה בווליום גבוה". ובמקרה אחר, מוזר במיוחד, ביקש מהשר יוסי שריד לרצוח את אריאל שרון - בתמורה לתשלום שאריאל, חסר הפרוטה כמובן, ישלם לו. שריד משך בכתפיו ומיהר להסתלק.

עושה רושם שמאיר אריאל ביקש לבצע חרקירי ציבורי. לא רציתם לשמוע אותי ולהגיע להופעות, אז אסתלק מהחברה הישראלית עם פטור רשמי.

"אתה צודק במאה אחוז. זה ההסבר ההגיוני ביותר שהגעתי אליו, מכל מה שהוצע. תשמע, מגיע אליו בריצה חבר קרוב, סוכן האמנים אריק קנלר, שבתור נער הומו קיבל ממנו תמיכה, ומתחנן שיתנצל, כי הוא מבין שזה אסון ושאחרת ישרפו אותו. ומאיר מתעקש. לא רוצה. 'תפסו אותי תמיד בתור הקיבוצניק עם התלתלים? אני רוצה לגזור אותם'.

"זה הרי בכלל לא עניין של הומואים. הרי עוד ב'ארול' הוא כותב: 'ורוחיק אהבה אותו, אומרים שגם אביבה, ויש אומרים, יסוד סביר לחשוב שגם עקיבא'. אבל לא, אני לא אתנצל: עכשיו אני ילד רע! מאיר נכנס להתעקשות על הרוע, וזה הרס אותו. כי הוא איבד את התמיכה של כל חבריו. האיש שכל חייו ניזון מאהבת חבריו, נשים כגברים - הסתכל בראי וראה איש לא אהוב. ואיבד משהו מרצון החיים".

הבחור עם התלתלים הוא "הצנחן המזמר", דימוי שהוטבע באריאל עם מלחמת ששת הימים. לוחם בצנחנים וממשחררי ירושלים, שראה את חבריו נופלים סביבו, לוחם על חייו במגדל של מוזיאון רוקפלר. הוא מעולם לא דיבר על כך וסירב להצטרף אל מצהלות אלבומי הניצחון. 'ירושלים של ברזל', שיר שביצע באופן ספונטני כמענה למכתבי אלמנות חבריו, מין תשובה ל'ירושלים של זהב' הפומפוזי - הפך אותו לנער הפוסטר. בדרך הוא נרדף על ידי נעמי שמר המאיימת בתביעה על הפרת זכויות יוצרים - מעט אירוני אם נזכרים שהיא עצמה העתיקה חלקים מלחן של שיר עם באסקי. "ואולי בגלל זה היא רדפה אותו, בגלל רגשות האשם", צוחק קלדרון.

אתה מסביר בספר שהאפיזודה ההרואית הזאת עיכבה את הקריירה שלו. גרמה לו להשתתק.

"כן. כי אני הליצן המשתומם! לקחתם אדם כמוני לשיר של עוצמה? זה לא אני! הדימוי שנוצר הרס אותו, ו־12 שנה לקח לו לצאת מזה. מאיר השתמש בהומור כדי לשבור פאתוס. את 'אגדת דשא' המפורסם הוא כתב בגיל 17, ב'משמרון', בתור פרודיה לחתונה. זה נראה לו ולשלום חנוך מצחיק, משהו שקרוב ל'יצאנו אט'. ואז השיר תפס ומאיר שם לב ששרים אותו ברצינות. הוא נעשה נכס צאן ברזל. לכן הוא סירב להקליט אותו לאלבומיו. אז בין 'ירושלים של ברזל' לאלבום הראשון חולפות 12 שנה של ניסיון להשתחרר. וכשהיו מגיעים אליו בינתיים, הוא היה אומר: תשימו את 'מכופף הבננות'".

אריאל המשיך לשרת בצה"ל בסגנונו הייחודי. השלומפר שגורר את הרובה שלו כמו כלב עם רצועה. על גדות התעלה במלחמת יום כיפור גידל לעצמו ערוגת קנאביס קטנה. ובמלחמת לבנון, הלך יום אחד לאיבוד. פשוט קפץ לאנשהו לתפור לו מכנסיים.

הביקורת שלו על צה"ל מגיעה לשיאה במלחמת לבנון, עם 'לילה שקט עבר על כוחותינו בצידון'. סרבנות לא עמדה על הפרק?

"לא. כשהבן הגדול שלו שחר עמד להתגייס, הם ישבו בניו־יורק עם יהונתן גפן ועוד חברים, ואמרו לו, 'צבא כיבוש, זוועה מה שקורה, מה אתה צריך את זה?' ומאיר שותק. אחר כך הוא אמר לשחר, 'אצלנו הולכים לצבא. אתה לא תסלח לעצמך אם לא תלך'. הצבא היה חלק מהאתוס המכונן שלו - יחד עם ביקורת חריפה על התפקוד שלו. אז לשחר הוא אומר, אצלנו הולכים לצבא. אבל ב'לילה שקט עבר על כוחותינו' הוא כותב, 'היי נייס ג'ואיש בוי, מה אתה עושה כאן בכלל?' מתחים וסתירות פנימיות כל הזמן".

ציר נוסף של מתח מובנה, שקלדרון מתאר בהרחבה, הוא מערכת היחסים של אריאל עם היהדות, שמגיעה כמובן עד לחזרתו בתשובה בעשור האחרון לחייו, ואיתו ילדיו. "מאיר היה קרוב למקורות היהודיים עוד מילדות. חוקר, מתעמק, הופך את המקורות היהודיים לשירת העם שהוא מבקש לכונן". במורשת הנבואה, הוציא תחת ידיו את 'מדרש יונתי', מפסגות השירה העברית בכלל. אולי האמירה החריפה ביותר נגד מפעל הכיבוש הלאומי, המשתמשת כל־כולה במקורות יהודיים: "ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות, שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות? בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשכה, בחסינות מושל? הזו גאולה? הזה כבודה? כגנב במחתרת יהודה?" הוא רועם בשיר.

"הוא שנא את ה'אתחלתא דגאולה' והכיבוש כל חייו. לועג ל'היאחזות הנח"ל מלכישוע' ב'דאווין של שיר מחאה'. העמדה הפוליטית שלו הייתה אולי הדבר הכי יציב בחייו. במלאות 30 שנה למלחמת ששת הימים, אחרי שכבר חזר בתשובה מזמן, הוא ביקר בירושלים, שהוא היה ממשחרריה, ואמר: 'הייתי מחזיר כל מה שכבשנו.' דבק בעמדה שיש לחלק את הארץ לשניים. וכל זה, לצד פחד גדול מהערבים. ובתוך זה, כשהוא רוצה לברוח קצת מהמשפחה הוא הולך לכפר קרע. שכבות על שכבות על שכבות של סתירות".

אריאל, אומר קלדרון, ראה עצמו כמשורר לכל דבר מן ההתחלה. "הוא אמר: 'בלי אלתרמן לא הייתי כותב מילה. ובלי דילן לא הייתי מעז להופיע'. הוא חזר ממלחמת ששת הימים עם כדור במימייה וברח מהארץ לאמריקה. שם ספג את אווירת הסיקסטיז, שאנחנו בישראל לא ספגנו, כי היינו שקועים באופוריית ששת הימים. ושם הוא התוודע אל בוב דילן: קול של עכבר, לא זמר, לא מאוד מוזיקלי - עם חשיבות עליונה לטקסטים. אלא שליהודים לא הייתה שירת עם כמו שהייתה לדילן, ומאיר נותן לזה פיצוי לשוני עם העברית שנשמרה לאורך הדורות. הוא לוקח את העברית מאלתרמן - 'הירח על כידון הברוש' - ואת האנרגיה מדילן. ומהחיבור הזה, אחרי שנה, נוצרים 'שירי חג ומועד ונופל', האלבום הראשון שלו, שהוא שולח על גלויות לאחותו. אבל מחכה תשע שנים עד שזה ייצא, כי הוא מפחד שאין בזה כלום.

"מ'ירושלים של ברזל', שבו הוא נשמע כמו מין יהורם גאון, מאיר עובר לזיוף של דילן. מזייף בקול שלו, מנגן בגיטרה לא מכוונת. שהכל יישמע כאילו מקרי וספונטני – באופן מנוגד להשקעה האינסופית בתוכן. זו אחת הסיבות שאנחנו נרעשים מהשירים שלו. מאיר אריאל הוא אחד האמנים שהולכים הכי עמוק לתוך התרבות היהודית והישראלית, מישעיהו ודניאל ועד שנת 0991. אבל דרך המסירה שלו מתנגדת לאובר־הכנה. הוא לא אוהב 'מוצלח מדי'. לא אהב ש'טרמינל' נעשה פופולרי. הקפיד להשאיר טעויות ב'רישומי פחם' הקשה, הרב־שכבתי והלא ייאמן. הוא אפילו לא אהב את מה ששלום חנוך עשה איתו ב'שירי חג ומועד ונופל', למרות שהעריך אותו מאוד: 'שלום עושה אותי נסבל', הוא צחק".

אתה יכול לנסח את הייחוד של אריאל? את החשיבות התרבותית שלו?

"מאיר אריאל הוא אכן 'בלוז כנעני' – אותה שורה מופלאה של אהוד בנאי. הוא היה שייך לאליטה קיבוצית ברורה. הוא בנה את הטקסטים שלו על ההישגים הכי גדולים בשירה העברית. אבל באינסטינקט אנטי־אליטיסטי הבין שהסינגר־סונגרייטר מתחבר למה שהאמא משכיבה איתו תינוק, לשיר העם הכי אלמנטרי. לבלוז. אין עוד אמן ישראלי שכה רבים מגדולי המוזיקה על כל גווניה מכירים בגדולתו. וזה לא מקרי שאמנים רבים הפכו אותו למקור השראה. זה ביטוי לערגה שלנו לקלאסיקה. לנו אין מסורת מוזיקלית רצופה של מאות שנים, כמו הרמבטיקו או שיר העם הרוסי. לנו אין קלאסיקה מוזיקלית. ומאיר נותן הרגשה של קלאסיקה. הוא המסורת שלנו".

אני מנחש שאתה בצד התומך בהענקת פרס נובל בספרות לבוב דילן.

"איזו שאלה? הוא משורר מהגדולים שקמו. הטקסטים לבדם הם שירה ענקית. וביחד עם ההגשה המחוספסת ושינויי התדמית – הוא פתח דלתות עצומות. ומאיר אריאל הוא דילן שלנו".

אלא שבניגוד לדילן, לאריאל לא היה מעולם קהל מעריצים ענק. והוא התאכזב מזה עמוקות.

"כי המודלים שלו לא הכילו כישלון בקרב הקהל. איזו עוצמה הייתה לאלתרמן מהרגע שצייץ! ודילן, לא היה משורר שנשמע כמותו! אז המודל של מאיר היה, אני עושה דבר אליטיסטי וקשה – אבל תהיה סביבי תהודה. אין להמעיט בתהודה שאכן קיבל – הוא הוכתר כגאון, התהלך כאן כנסיך. בקרב הקהילה האמנותית, הוא נחשב לגדול מכולם. אבל השירה שלו הייתה צריכה להיות גם שירה עממית. וכאן הוא כל הזמן נפגע. והמשיך. הוא היה עובר ליד היכל התרבות ואומר לדורי בן־זאב, 'אתה עוד תראה, אני אגיע לשם'. רצה להיות הזמר של כולם. הוא אפילו הגיש שיר לאירוויזיון! ומצד שני, הייתה גם הרומנטיקה של להופיע בפני עשרה איש בלבד. 'מגיעים רק עשרה? אני חייב להם יותר מלעשרת אלפים', הוא אמר".

הוא הוחמא מהצלחת שירים שנתן לאחרים? הרי היו לא מעט – 'סוף עונת התפוזים', 'שלל שרב', 'ערב כחול עמוק'...

"מה, הייתה תקופה שבכל חתונה שנייה השמיעו את 'מתחת לשמיים'. ובינתיים כבר נכחתי בשלוש חתונות עם 'מודה אני'. אז הוא הוחמא שמעריכים אותו אבל גם עיצבן אותו שאחרים מצליחים עם שיריו. זה היה פצע. כי הוא גם הבדיל בין רמת

השירים ששר בעצמו, לאלה שמסר לאחרים. חלק מהם ביצע מאוחר יותר, ובנוסח אחר לגמרי".

איפה הוא היה מוצא את עצמו היום בתרבות הישראלית?

"איש לא יכול לענות על זה. כמו ששלום חנוך אמר, 'מאיר יצא לדרך – ואין לדעת לאן היה מגיע'. יכול להיות שהיה מעמיק בחזרה בתשובה. אולי היה נעשה זמר דתי, או בכלל עוזב את המוזיקה. אולי היה דווקא מייצר גשר למוזיקה המזרחית – מחבר בין בלוז למזרחי. סימנים לכך הם, למשל, הקאבר שהוא מאוד אהב לבצע ל'כבר עברו השנים', או שיר על פרשת ילדי תימן שלא הולחן. אין לדעת. אבל מה שוודאי זה שהוא גמר מוקדם מדי, בשיא כוחו היצירתי".

ובסוף, זו תשוקת המוות. מול המוות שהגיע ככה פתאום עוד נותרה תעלומה, האם מאיר אריאל רצה להחיש את מותו?

"בשום פנים ואופן. להפך, מאיר עשה הכל כדי לטפל במחלה. היו שתי טעויות רפואיות שהובילו למותו. שלוש זריקות אנטיביוטיקה, זה מה שהיה צריך – והן לא הגיעו בזמן. מאיר אריאל שכתב 'אני רוצה לפגוש אותך פתאום במקרה' – פגש לבסוף את המוות שלו, במקריות מוחלטת ונוראית. איך כתב אלתרמן? 'אולי פעם באלף שנה יש למותנו שחר'".

הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"