612 ימים של סרטן: הסיפור של דניאל אברון

״אני אחזור אליך״

״אתה לא יכול לדבר שנייה?״

״אני בדיוק חוזר מהסופר. אני עם שקיות בידיים. אני אחזור אליך״.

״טוב. אבל תחזור אלי״.

ביום חמישי בערב הרגשתי גוש, במקום שלא צריך להיות גוש. זה היה מאוד ברור. אי אפשר להתבלבל. אבל לא האמנתי שיש לי סרטן. הייתי בשלב טוב בחיים. בן 28. גר במרכז תל אביב במרחק הליכה קצרצר מהים. עורך דין צעיר. בדיוק התחלתי לצאת עם בחורה מדהימה.

קראו עוד בנושא:

"הילדים מתגעגעים והלב נשבר": סיגל נפטרה מסרטן השחלה

"בבקשה, אל תקחו לי את השחלות": מכתב מנשאית BRCA

הנס של מיכל: ילדה לאחר הקפאת שחלות - בגלל סרטן

הלך מעולה ב"אסקימוסקי", עונת הסקי הייתה בפתח והייתי אמור לטוס לשבוע של שיכרון חושים ביום שבת בבוקר. הכל הלך לפי התוכנית. לא האמנתי שיש לי סרטן.

״אוקיי. מתי בערך תגיע?"

״לא בדיוק יודע״

״בערך?״

״בין אגיע בזמן, ללא אגיע בכלל״

אחיין שלי נולד חודש לפני, ובאותו בוקר שישי חגגו לו עם כל המשפחה המורחבת. האמת, זה היה בדרום הרחוק ולא כל כך היה לי כוח לנסוע שעתיים לכל כיוון. אבל לא ציפיתי שזאת תהיה הסיבה שאני לא אגיע בסוף.

לא האמנתי שיש לי סרטן. דניאל אברון, אחרי הגילוי

קשה מאוד להסביר את ההרגשה שעוברת לך בגוף כשהרופא במיון אומר לך שיש לך סרטן. דמעה אחת בודדת זלגה לי על הלחי ולא הצלחתי להוציא מילים. זה בסדר, הוא אמר לי, תרגיש חופשי. זה היה סוראליסטי. לא באמת הבנתי מה קורה והאמת, שעד היום אני לא מבין. לפני הניתוח הראשון עשו לי בדיקות דימות ואמרו לי שהגוף נקי לגמרי. גילינו את זה מוקדם. תעשה ניתוח ואז נשאר רק להישאר במעקב. שלושה חודשים אחר כך עשיתי בדיקות דימות שוב. במעקב.

חודשיים של כימותרפיה וזה נגמר

״אני בפגישה, זה דחוף?״

״זאת הדר, האונקולוגית״

יצאתי מהפגישה.

״תשמע, הבדיקות חזרו, יש גרורה, צריך להתחיל כימותרפיה״.

את יום שבת של השבוע השני של הכיומתרפיה ייקח לי הרבה זמן לשכוח וזה מוזר, כי אני בקושי זוכר מה קרה. אני כן זוכר שהרגשתי טוב אז החלטנו לנסוע לנמל. אני זוכר שהקאתי בנמל והבנו שזה הזמן לחזור הביתה. אני זוכר שהגענו הביתה, מדדתי חום, והיהלי 38.5 מעלות.

אני זוכר שזוגתי הניחה לי מגבת קפואה על המצח. אני זוכר שקמתי בלילה ומדדתי חום. אני זוכר שהיו לי 42 מעלות. אני זוכר אותה בחדר השני, אומרת למישהו בטלפון באמצע הלילה "הוא רותח". אני זוכר שאמא שלי דפקה על הדלת של הדירה, ממש כשהתחיל להיות אור בחוץ, ואמרה לי שנוסעים לבית החולים. אני זוכר שהגעתי למיון האונקולוגי לפני שהוא נפתח ושרק המנקים היו שם.

שבוע בבידוד, ללא מערכת חיסונית, מוזן מאינפוזיה, מרותק למיטה

אני זוכר שהאחות שלי, יעל, באה אלי ואמרה, "מה אתה עושה פה? אתה לא אמור לקבל טיפול היום". אבל הכי אני זוכר, איך שבאחרון כוחותי הרמתי את הראש ולחשתי "אני לא מרגיש טוב".

את השבוע הזה ביליתי מאושפז בבידוד. ללא מערכת חיסונית. מוזן מאינפוזיה. מרותק למיטה.

כשאתה בן 28 ויש לך סרטן, מתחייסים אליך אחרת

״אפשר דקה?״

״בטח, כנס״

״אני יודע שלקחתי על עצמי תיק חדש, אבל אני צריך להיכנס לניתוח נוסף״

״אל תדאג, נמצא עורך דין אחר שיטפל בזה. העיקר שיעבור בשלום״

טובי הרופאים התלבטו אם לנתח אותי בשנית. בכל זאת – מדובר בניתוח קשה ומסוכן. פותחים את כל הבטן, מוציאים את כל האיברים, והכל בשביל להוציא גרורה אחת קטנה, בגודל של ס״מ אחד בחלק האחורי של הגב. ישבתי שם, כולם היו מעלי ודיברו על המשמעויות של הניתוח, על הסיכונים, למה חשוב לעשות את הניתוח.

ישבתי שם. ישבתי שם והנהנתי. שמעתי את הכל כבר, וכבר לא האמנתי להם. לא האמנתי להם שבזה זה ייגמר. הקשבתי למומחה לאורולגיה, ולראש מחלקת אונקולוגיה. כשאתה בן 28 ויש לך סרטן, אז מתייחסים אליך אחרת. כולם מוכנים להיפגש איתך. וככה – נכנסתי לניתוח נוסף.

הפעם זה היה אחרת. הפעם אני מנצח

״טוב, תעשה 10 שכיבות סמיכה״

״אני לא חושב שאני מסוגל״

״זה רק 10. קדימה. 1... 2... נו... תעלה״

״אני לא מסוגל״

ניסיתי לקחת הכל בצחוק. עושה פוזות עם האינפוזיה

את שירן פגשתי בפעם הראשונה בראשון בנובמבר. חודש בדיוק אחרי הניתוח השני. דיברנו על המטרות שלנו מהאימונים ואמרתי לה שפעםהיינו רצים במרתון תל אביב, ושהשנה הוא יהיה בסוף פברואר. תשובתה – "פיקס. תרוץ 10". לא ממש האמנתי לה, וכשהיא אמרה לי לעשות 10 שכיבות סמיכה ולא הצלחתי להרים את עצמי משכיבת הסמיכה השנייה, אני חושב שגם היא לא האמינה לה.

אבל היא לא ויתרה לי. לחצה עלי לרוץ, לעשות כוח וקרעה אותי באימונים. כל יום שני וחמישי נפגשתי איתה. שמש או גשם. קור או חום. כשהצלקת התחילה להתאחות, היא אמרה לי שמתחילים לעשות קפיצות בחבל. בהתחלה 20, אחר כך כבר עשיתי 50.

בסוף כבר עשיתי שלושה סטים של מאה קפיצות ברצף. היא צעקה עלי, צחקה איתי, דחפה אותי והייתה איתי לאורך כל הדרך הקשה הזאת. היא לא ויתרה. ובזכותה – גם אני לא.

בערב המרוץ, בסוף פברואר האחרון, כיוונתי שעון מעורר לשעה 06:30. בשעה 06:00 כבר לא יכולתי לישון יותר. מהתרגשות. בכל זאת – עברתי הרבה כדי להגיע לרגע הזה, נתתי את כל כולי. קמתי, התלבשתי וישבתי קצת בסלון. אכלתי בננה. יצאתי. היה ממש קר על האופנוע עם מכנסי הריצה, אבל כשהגעתי, כבר הרגשתי את האוויר. יצאנו לדרך. ק"מ ראשון. ק"מ שני. שלישי. רביעי. הרגשתי את זה כבר ברגליים. בברך שמאל ובעקב ימין. בנורדאו פינת אבן גבירול, סביב הק"מ השביעי, כבר ראיתי את הסוף. עוד קצת.

הפעם זה היה אחרת מכל הפעמים האחרות שרצתי. ק"מ תשיעי. הפעם לא רציתי שזה ייגמר. ק"מ עשירי. הפעם, אני מנצח את הגוף שלי. הפעם, שום דבר לא יעצור אותי.

נזכרתי באותו הלילה באמצע הכימומתרפיה כשקמתי לשירותים. הלכתי 7 מטר הלוך, ו-7 מטר חזור, ונכנסתי למיטה. הרגשתי כאילו רצתי ק"מ שלם בספרינט. לא היה לי אוויר, התקשיתי לנשום. הייתי מותש לחלוטין מההליכה הזאת. באותו יום חורפי בפברואר, רצתי 10 ק"מ, והרגשתי מצוין.

אני חושב שגם היא לא האמינה לה. בסוף המירוץ

הסרטן תמיד יהיה חלק ממני

המחלה הזאת הכניסה אותי לשני ניתוחים שונים, לחודשיים של כימותרפיה ולאשפוז בבידוד כי המערכת החיסונית שלי קרסה. מחלה ששברה לי את הגוף, שריסקה אותי, שהשביתה אותי למיטה ושביותר ממקרה אחד גם שברה אותי נפשית. מחלה שבגללה קיבלתי תרופות לתופעות לוואי שקרו בגלל תרופות שקיבלתי למחלה. מחלה שהייתי צריך איתה עזרה של אונקולוגית, מנתח, ניורואונקולגית, פסיכולוגית, מטפל אלטרנטיבי, מאמנת אישית ורב כדי להתמודד איתה.

מחלה נוראית שאני לא מאחל לאויבים הכי גדולים שלי לעבור. מחלה שיש לה תרופה. היום, כבר אין לי סרטן. כלומר, אני כבר לא חולה בסרטן. אבל הסרטן תמיד יהיה חלק ממני. הוא תמיד יהיה שם.

״מה?״

״אנחנו נוסעים לאולם. זה פה ישר, לא שמאלה״

״אהה. לא הייתי מרוכז״

612 ימים אתה קם עם אותה מחשבה בדיוק. והמחשבה הזאת יושבת לך בחלק האחורי של הראש ומדי פעם, ברגע שאתה הכי פחות מצפה, היא מגיעה. היא תמיד שם, וכמה שלא תנסה להתנער ממנה, היא תהיה שם.

המחשבה שתפגוש אותך כשתמחק אפליקציות. שש-בש עם אחותי

ואף אחד לא יבין איך זה לחיות עם המחשבה הזאת. המחשבה הזאת שמגיעה כל פעם שכואב לך הראש. אתה יודע שלא שתית מספיק, אבל זה לא משנה. המחשבה הזאת שם. שאולי זה חזר.

המחשבה הזאת תהיה המחשבה הראשונה שתחשוב עליה ואף אחד לא יבין את זה. היא תפגוש אותך כשתקנה עוגיות שוקולד צ'יפס – כי אלה העוגיות שאח שלך הביא לך כשהיה איתך בטיפולים. היא תפגוש אותך כשתמחק אפליקציות מהאייפד, כי דווקא עם האפליקציה הזאת שיחקת שש-בש עם אחותך כשהיא הייתה איתך בטיפולים.

ואף אחד לא מבין את המחשבה הזאת שלך. והולכים לביקור שגרתי אצל הרופא שלך, ושואלים אותך, "בשביל מה אנחנו הולכים? מה הוא כבר יגיד?". אז אתה מלביש את הפרצוף הכי אמיץ שלך ואומר בפה מלא "הולכים להגיד שלום – מה? צריך לפגוש אותו רק כשרע?". אבל בפנים, בפנים יש את אותה מחשבה בדיוק. המחשבה שאולי הפעם הוא יגיד שבדיקות הדם לא תקינות. וכשהטלפון מצלצל, ואתה רואה שזה מספר לא מוכר, עם קידומת 03 – אז המחשבה מגיעה שוב.

זה בטח בית החולים מתקשר להגיד לך שבדיקות ההדמיה האחרונות לא תקינות ואתה צריך להגיע בדחיפות לבית החולים. והמחשבה הזאת לא עוזבת אותך. כשאתה רואה טלוויזיה ופתאום יש פרסומת לביטוח בריאות – אז אתה חושב לעצמך "מה הייתי עושה בלי ביטוח בריאות?". או כשאתה נוסע בכביש ואתה עולה על פס האטה ונזכר כמה פסי ההאטה האלה עשו לך בחילה בזמן הטיפולים.

דניאל, לאן אתה נוסע? ביום החתונה

פשוט עוגיות טעימות

ויום אחד אתה נוסע בכביש. על אותו הכביש. והראש שלך לא חושב על הדרך בכלל. כי נסעת בכביש הזה כל כך הרבה פעמים. אתה

מכיר כל פנייה וכל עיקול. ואתה מתקרב לבית החולים ואתה כבר רואה אותו באופק. ואתה פונה ימינה. ואתה מאט לפנות שמאלה לכיוון החניון. ואז - ואז אתה מרגיש נקישה קטנה על הכתף והיא אומרת לך "דניאל, לאן אתה נוסע? לאולם אתה צריך להמשיך ישר".

ופתאום, פתאום אני מתחבר למציאות. אני ממשיך לנסוע על הכביש המהיר. מסתכל במראה בצד שמאל, ורואה איך בית החולים נהיה קטן ומתרחק. ופתאום המחשבה הזאת מתערבבת עם מחשבה חדשה, מחשבה אחרת, מחשבה טובה. ובמסיבת רווקים, אח שלי מביא את אותן עוגיות שוקולד צ'יפס, ואני פותח את החפיסה, וחושב – וואו, אלה עוגיות ממש טעימות. זה הכל.

בלי אף מחשבה נוספת. זה כל מה שאני חושב. ואני מוריד אפליקציות לטיול ביוון, ואני מוריד אפליקציה לשחק שש-בש, וחושב איזה כיף יהיה על החוף ביוון כשאני ואחותי נשחק. בלי אף מחשבה אחרת.

612 ימים אתה קום בדיוק עם אותה מחשבה, ואז, יום אחד, אתה קם עם מחשבה אחרת. ב-13.9.2016, בבוקר ה-613, קמתי עם מחשבה אחרת, מחשבה שמחה. מחשבה של היום המאושר בחיי".

״חיפשת אותי?״

״כן אבא״

״מה רצית?״

״אל תשכח להביא את הטבעות״

מחשבה של היום המאושר בחיי

חלאס סרטן הוא המקום ברשת שבו צעירים יכולים לדבר ולשתף על מחלת הסרטן

צפו בסרטון: