"מפלצות קטנות": בובות של מבוגרים
איך ילדים רואים את ההורים שלהם? הסדרה "מפלצות קטנות" מביאה את הזווית המצחיקה של הזאטוטים באמצעות בובות. זה מקורי, זה משעשע, ואף שהכתיבה אינה חתרנית במיוחד, היא עושה את העבודה
ילדים קטנים יכולים להיות יותר גרועים אפילו מבר רפאלי ביום רע. כל הורה יודע את זה. הבעיה היא שהם חמודים נורא. לפני כמה שנים רצו באינטרנט קטעי וידאו שצילם אבא לילדה בת שנתיים-שלוש. הרעיון היה פשוט – הוא תמלל שיחות שהיו לו עם הפעוטה, ואז המחיז אותן, כשהוא נותן לגבר בוגר לגלם את הילדה. התוצאה קורעת. מלל שמספקים האנשים הקטנים נחשף במלוא האבסורדיות שלו כשהוא מגיע מהאנשים הגדולים. "מפלצות קטנות", סיטקום חדש שעלה הערב (ד', 22:40) בערוץ 2, החליפה את הילדים בבובות, והיא מנסה לעשות משהו דומה.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"מסובך": אותנטית וכנה אך מוגבלת
"מאסטר שף": רושפלד כועס, וזה לא נעים
"מראה שחורה": הזוועתון הזה הוא חיינו
וידוי: אין לי ילדים. מקווה שיהיו. אבל בגלל שילדים לא יגיעו אליי כמקובל אלא ידרשו סוג של מאמץ, נשאר לי לא מעט זמן לברר עם עצמי ועם אחרים אם מדובר באירוע חובה שחיי לא יהיו שלמים בלעדיו או שאפשר גם בלי. התשובה הכי שכיחה היא סוג של מתמטיקה שמעמידה את הרגעים המאושרים מול שגרה תובענית, מתישה ומלאת חרדות. לכאורה הרבה יותר השקעה מתמורה, אבל להורות יש הגיון משלה שלא באמת ניתן למדידה או כימות, למרות שמאוד הייתי רוצה.
הדור שלי, שגדל ונשבע שלעולם לא יהיה כמו ההורים שלו ובאמת ניסה לעשות שינוי, מוצא את עצמו במפגש אלכסונים מוזר של שתי גישות. מצד אחד הורים שמגדלים את הילדים שלהם כמו נסיכים ומשתדלים לתת להם את האישורים והמרחב שהם מאמינים שנמנעו מהם כשהם היו ילדים. מצד שני מרכיבים ז'אנר חדש של הורות, שמאפשר להם את הפריווילגיה שהורים לא פירגנו לעצמם בעשורים קודמים: לקטר על הילדים שלהם, או יותר נכון על מה שנהיה מהחיים שלהם אחרי שהם השתבטו להנאתם. בכל מקום תמצאו וידויים של הורים מהם משתמע שסבלם גדול מסבל שבוי של דאעש. היתרון - מדובר בסדרת טלוויזיה שרק מחכה להתרחש.
והיא מתרחשת. את הרודנים של "מפלצות קטנות" מגדלים שלושה זוגות (זוג גייז ושני זוגות סטרייטים) שחיים בפריפריה כלשהי. אמא אחת מתה כבר לחזור לתל אביב ולגור בתוך מכונת קפה בזמן שבעלה מעוניין בחיי הפרברים (שמרית לוסטיג ומשה אשכנזי), השנייה היא ממשפחת "אמהות משקיעות" שבעלה מביא איתו ילדה מנישואים קודמים (אדוה בולה ואוהד קנולר) והזוג השלישי, החד-מיני, עומד בפני פלישה של צלע שלישית להרמוניה ההורית שלהם (אורי פפר, אורי לייזרוביץ' ולירז חממי). בפרק הראשון קיבלנו את החבילה הגדולה מכולן - החופש הגדול, שמאלץ הורים להעסיק את הצאצאים שלהם במשך ימים שלמים.
סדרה שבה משחקים ילדים היא עניין מסובך, בעיקר כי להביא ילדים לטלוויזיה זה עניין יקר. למצוא ילדים בני שנה, שנתיים ושלוש שישחקו טוב זה כבר בלתי אפשרי. אז "מפלצות קטנות", מצאה פתרון מעולה: בובות במקום ילדים. הרבה יותר קל לראות בובה-ילדה דורשת שאבא שלה יעשה לה תינוק או ילד שמפליק לאחותו הקטנה, מאשר לראות ילדים אמיתיים באותה סיטואציה, למרות שאלו סיטואציות שקורות בכל בית.
בובות - למרות שגם הן עולות לא מעט - גם הרבה קל יותר לתפעל. חבל קצת שהבובות עצמן לא זכו לדיבוב סופר-ריאליסטי, כמו שכבר הוכיחו לנו שאפשרי ב"רד בנד", למשל. בסופו של יום "מפלצות קטנות" היא סיטקום די בסיסית. הכתיבה לא חתרנית או נועזת במיוחד אבל הגימיק עם הבובות עושה את שלו. האינטרקציה שלהן עם השחקנים האחרים אמינה מספיק ומאפשרת מבט פחות משוחד על סיטואציות של הורים וילדים, מהסוג שילדים חמודים בשר ודם כבר מזמן היו גונבים לטובתם.
