לגמרי מיותר: איברים בגוף שאנחנו לא צריכים
נולדנו עם המכונה המורכבת ביותר בעולם, אבל יש בגופנו לא מעט איברים ורקמות מיותרים לחלוטין שרק גורמים לצרות. התוספתן, שיני הבינה, שיער הגוף ועוד ועוד. סיור בפס הייצור הפגום של הגוף האנושי
בשנת 1859 הדהים החוקר צ'רלס רוברט דרווין את העולם כשהציג את תורת האבולוציה. דרווין טען שבכל דור ודור אוכלוסייה של מין כלשהו מביאה לעולם יותר צאצאים מכפי שהסביבה יכולה לקיים, ולכן רבים מהם ימותו. מאחר שהצאצאים שונים זה מזה בתכונותיהם, לחלקם יהיו תכונות תורשתיות שיהפכו אותם לעמידים יותר במלחמת הקיום.
דרווין טבע אז מושג חדש - הברירה הטבעית, שלפיה בעלי התכונות העמידות והחזקות ישרדו על חשבון החלשים. כך למעשה נוצרים בכל דור צאצאים בעלי תכונות חדשות, עילאיות יותר, עד שנוצר מין חדש לחלוטין. את אותה אבולוציה ניתן לראות לטענתו בהתפתחות העובר, שנראה בשלביו הראשונים כזוחל, והולך ומתפתח לכדי צורת בן אנוש.
קראו עוד
גדול יותר, חזק יותר: עובדות מדהימות על גוף האדם
100 אלף ק"מ כלי דם: 65 עובדות על גוף האדם
המוח שלנו הולך ונעלם: עוד עובדות מדהימות על גוף האדם
מדהימה ככל שתהיה, היום ידוע שהאבולוציה גם גרמה ללא מעט פגמים במכונה המדהימה שנקראת גוף האדם. עשרות חלקים מיותרים, מבנים שגויים ומיקומים שלא מותאמים לצורת חייו של האדם הם שריד לשלבי ההתפתחות הקדומים, שהיום רק גורמים לנו צרות ומחלות.
"עד לפיתוח הגנטיקה המודרנית, ההוכחה לתיאוריה הדרוויניסטית הייתה דרך התכונות האלה, שנשארו אצלנו עוד מבעלי החיים", מסביר פרופ' ישראל הרשקוביץ, מומחה לאנטומיה ואנתרופולוגיה מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב.
השיירים האבולוציוניים מתחלקים לשלוש קטגוריות ראשיות: תכונות אטיביסטיות - חלקים ואיברים שמופיעים אצל בעלי חיים ולעתים נדירות מופיעים גם אצל בני אדם, כמו שייר של זנב או פרווה; תכונות ויסטגיאליות - חלקים ואיברים שקיימים בגוף האדם ואין להם כל תפקיד; ותכונות התנהגותיות ויסטגיאליות - תוצאה של שרידים התנהגותיים אבולוציוניים כמו ריח גוף.
רשימת הפגמים בגופנו עצומה. לפניכם כמה מהמרכזיים בהם, שאולי ייעלמו בעוד כמה אלפי שנות אבולוציה:
הזרת בכף הרגל
אין מי שלא נתקע בפינת קיר או רגל של שולחן ונחבל באצבע החמישית של כף הרגל. מדובר בכאבי תופת איומים שנמשכים לעתים ימים ארוכים. כן, האצבע החמישית הזו מעוללת צרות. אבל לשם מה אנחנו צריכים אותה?
לא ממש ברור. בעוד שהבוהן והאצבעות האחרות חשובות לשם יציבות, הרי שאפשר להסתדר כרגיל גם ללא האצבע החמישית. ולראיה, אלה שעברו מסיבות רפואיות כריתה של האצבע החמישית, המשיכו לתפקד כרגיל וללא כל הגבלה, גם בפעילות ספורטיבית.
תוספתן
התוספתן קרוי בלטינית vermiform appendix, שפירושו 'תוספת דמוית תולעת', על שום צורתו. מדובר בצינור סגור שמחובר לחלק הראשוני של המעי הגס, שממנו למעשה התפתח התוספתן. אורכו הממוצע של התוספתן, שמשתנה קלות מאדם לאדם, מגיע לכ-100 מילימטרים ורוחבו כ-8 מילימטרים.
לתוספתן אין שום תפקיד חשוב בגוף. הוא עשיר בבלוטות שמייצרות תאי דם לבנים מסוג לימפוציטים, שככל הנראה משתתפים במערכת החיסון, אבל הסרתו לא פוגעת כלל בבריאות. גם אצל אלה שנולדו ללא תוספתן לא נמצאה כל תחלואה שקשורה בהיעדרו.
על פי ההערכות, את התוספתן קיבלנו כמזכרת מבעלי החיים הצמחונים, שאצלם הוא שימש בתהליך העיכול של צמחים. אצל חלק מבעלי החיים הצמחונים מצוי בתוספתן חיידק שמעכל צלולוז, שהוא סוג של פחמימה, שבעלי החיים לא יכולים לעכל בלעדיו. אלא שבמהלך האבולוציה עבר תהליך העיכול האנושי לקיבה, והתוספתן נותר חסר ערך.
לעומת זאת, התוספתן מוסיף לנו הרבה צרות: דלקת התוספתן (אפנדיציטיס) היא אחת המחלות הכירורגיות השכיחות בעולם, שגורמת לחולשה, לבחילות ולכאבי בטן עזים, ובמקרים לא מטופלים גם לזיהומים ולסכנת חיים. הטיפול היחיד במקרה כזה הוא הסרת התוספתן בניתוח.
הסנטר
חוקרים עדיין חלוקים בדעתם באשר לתפקידו של הסנטר. בעוד שאין לו תפקיד ממשי, הוא שם ככל הנראה בשל תהליך הסלקציה האבולוציוני: המדענים סבורים כי לסנטר יש תפקיד במשיכה מינית. אפשרות אחרת הועלתה היא שהסנטר מאפשר לשלוט בכוח הלסתות, מה שמאפשר לעיסה יעילה יותר. עם זאת, אחרים גורסים שלמעשה הסנטר מיותר לחלוטין.
עור ברווז
אחת התופעות שמשלבות שריד התנהגותי יחד עם תכונה ויסטגיאלית היא עור הברווז, שמוכר לנו כהזדקרות שערות הגוף והופעת מעין חספוס על העור בעת חשיפה לקור או לפחד. התופעה, שנקראת בשפה הרפואית cutis anserine, נגרמת כחלק מתגובת מערכת העצבים העצמונית שעליה אין לנו שליטה.
איך זה קורה? אותות חשמליים ממערכת העצבים העצמונית גורמים להתכווצות שרירים זעירים (ארקטור פילורום) בבסיסי השערות, והתכווצותם גורמת לשיער הגוף להזדקר.
את התופעה המיותרת הזו ירשנו כנראה מהעופות, שאצלם היא שכיחה מאוד כחלק מתופעת Fight or Flight (הילחם או ברח) שמסמלת את פעילות מערכת העצבים בשעת חירום. אצל העופות מטרת הפעולה כפולה: הנוצות מזדקרות כדי להפחיד את האויב, ובתוך כך לוכדות את האוויר החם ביניהן וכך מסייעות לשמור על חוף הגוף.
הסמקה
ההסמקה, האדמת הפנים, מעידה על התרגשות, מבוכה או בושה. גם כאן מדובר בתגובה התנהגותית וגופנית בלתי רצונית שירשנו מבעלי החיים כחלק מתופעת 'הילחם או ברח' שאופיינית, כאמור, למערכת העצבים בזמן חירום. עם זאת, התופעה כולה היא תעלומה גדולה, שכן למרות היותה שריד אבולוציוני הרי שהתופעה הזו לא קיימת כלל אצל בעלי החיים.
ההסמקה נגרמת משחרור מסיבי של אדרנלין שמביא לעליית לחץ הדם, האצת דופק הלב ונחשול דם שזורם בעורקים. כתוצאה מכך מתרחבים כלי הדם הקטנים (קפילרות) שעל הפנים, מגבירים את זרימת הדם אליהם, והפנים מאדימות.
למה זה קורה רק בפנים? מכיוון שעור הפנים מכיל יותר כלי דם זעירים לכל מילימטר עור בהשוואה לכל מקום אחר בגוף, ומפני שכלי הדם בפנים בנויים בקוטר רחב יותר והם קרובים יותר אל העור.
שיני בינה
השיניים הטוחנות האחרונות, שנקראות גם שיני בינה (wisdom teeth), קיבלו את שמן כיוון שהן בוקעות בדרך כלל בין גיל 17 ל-24, כשהאדם הגיע לתבונתו. עם זאת, שן בינה עלולה לבקוע גם במועד מאוחר יותר, ולעתים היא לא בוקעת כלל. שן בינה שלא בוקעת נקראת 'שן כלואה', והתופעה הזו קיימת אצל כ-30% מהאוכלוסייה.
למה צריך את זה? שיני הבינה התפתחו בפיו של האדם עוד בתקופת האבן, כשהמזון העיקרי היה גולמי ולא מעובד, כמו בשר נא, שחייב לעיסה מרובה. עם ההתפתחות האבולוציונית של האדם גם המזון הפך לרך יותר ופחות 'מאתגר' עבור הלסתות, וכתוצאה מכך גם התקצרה הלסת עד שבמקרים רבים לא נותר מקום לשיני הבינה.
במקרים כאלה נותרת שן הבינה 'כלואה' או בוקעת באופן חלקי, מה שעלול לגרום לזיהומים, ציסטות, עיוות בחלל הפה או הפרעות בסגירת הלסתות. כל אלה גורמים לכאבים, נפיחות, ריח רע ואפילו פגיעה בחוש הטעם. הפתרון: עקירה.
תעלת אוסטכיוס
כ-90% מהילדים סובלים מדלקות אוזניים חוזרות. אחרי הצטננות, דלקת האוזן התיכונה (אוטיטיס מדיה) היא המחלה השכיחה ביותר אצל תינוקות וילדים בישראל. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא תעלת אוסטכיוס, שמחברת בין האוזן התיכונה לבין חלל הפה, שאיכשהו לא תוכננה כל כך טוב.
התעלה נועדה לאזן את הלחץ באוזן התיכונה, שאינה חשופה לאוויר העולם. אלא שהתעלה הזו לא עברה התאמה נאותה לבני האדם. בעוד שאצל הקופים זמן קצר אחרי הלידה הם רוכבים על גב אמם במצב מאונך, התינוקות האנושיים מבלים את רוב זמנם בשכיבה. כתוצאה מכך, ומאחר שהתעלה האוסטכית קצרה וצרה, יש סכנה להתפשטות זיהומים מחלל הפה אליה וממנה ישירות אל האוזן התיכונה. התוצאה היא דלקות אוזניים חוזרות.
אפרכסת האוזן
בעוד שבני האדם מסתמכים על שילוב של חמשת החושים - ראייה, ריח, שמיעה, טעם ומגע - הרי שאצל בעלי חיים רבים חוש השמיעה הוא החוש העיקרי שאמור להתריע מפני סכנות. מהסיבה הזו נבנתה אפרכסת האוזן של בעלי החיים כשהיא מחוברת לשלושה שרירים, שמאפשרים לה להתכוונן בהתאם למקור הרעש וכך לשפר את הקליטה.
עם השנים התפתחו חושים נוספים, הלך הצורך ופחת, ועל רקע התפתחות חושים נוספים הפכו שרירי האפרכסת והפכו מיותרים. עם זאת, אצל כמה אנשים נותרו עדיין שרידים של השרירים האלה. אז אם אתם מכירים אנשים שמסוגלים להזיז את האוזניים - עכשיו אתם יודעים מאיפה זה בא להם.
עצם הזנב
אצל בעלי חיים, לזנב יש מגוון רחב של שימושים: הדגים משתמשים בו לתנועה וניווט, החיות הגדולות מגרשות זבובים וחרקים, הקופים נעזרים בו להיתלות על ענפים, ואצל בעלי חיים רבים משמש הזנב לשמירה על שיווי המשקל, לניווט, לאיתות מפני סכנה ולציון רגשות.
אצל עוברים מתפתח זנב, שבשלב מסוים מגיע לשישית מגודל הגוף, אך בהמשך ההריון הוא נספג ונותר לו רק שריד - coccyx - כמה חוליות מאוחות שאין להן תפקיד פעיל. למעשה אפשר לומר שאצל בני האדם עצם הזנב משמשת כ'קולב' שעליו נתלים חלק משרירי רצפת האגן ושריר העכוז.
התעלה המפשעתית
במשך שנות האבולוציה הלך האדם והזדקף, אך מבנה גופו לא עבר התאמה מלאה לשינוי. אחת התוצאות העגומות של התהליך הזה היא הבקע (הרניה).
התעלה המפשעתית שמשני צדי האגן משמשת להובלת האשך שמתפתח בתוך הגוף החוצה אל שק האשכים, שם שוררת טמפרטורה שמתאימה יותר לשרידותם של הזרעונים. אלא שבמהלך השנים, עם המעבר מחיה שהולכת על ארבע לאדם זקוף שהולך על שתיים, השתנתה זווית התעלה, והודות לכח המשיכה השתנו הלחצים שמופעלים עליה.
כתוצאה מכך, 'צונחים' לעתים איברים מחלל הבטן אל התעלה וגורמים לכאבים ולסכנת נמק - זהו הבקע. לו הייתה מתרחשת התאמה אבולוציונית מלאה, היה הגוף מחזק את המבנים בבטן ברצועות ושרירים שמונעים קריסת איברים.
תופעת הקריסה מתרחשת גם במעיים, שלא מקובעים למקומם, ולכן התוצאה עלולה להיות נמק בפיתולים שונים של המעי, במיוחד אצל תינוקות.
עמוד השדרה
עמוד השדרה, למרות כיפופיו, הוא אנכי עד לחוליה המותנית החמישית, וממשיך בעצם העצה(סקרום) שמצויה בין האגן. אצל קופים העצם הזו אופקית לעמוד השדרה והיא מותאמת להליכתם על ארבע, אבל אצל בני האדם, במקום שהעצם הזו תהפוך גם היא לאנכית ותאפשר עמידה זקופה, היא נותרה אופקית כמעט לגמרי. התוצאה היא נקודת חולשה שאליה מתרכזים הכוחות שמופעלים על עמוד השדרה, שמוכרת לנו בשם פריצת דיסק.
מדוע בעצם לא הפכה העצם הזו לאנכית במהלך האבולוציה? משום שאילו הייתה מתיישרת והופכת לאנכית, היה הדבר מקטין משמעותית את פתח האגן שנועד ליציאת התינוק במהלך הלידה. מאחר שראשו של התינוק האנושי גדול מזה של בעלי חיים (בזכות המוח שהלך והתפתח), יצר הטבע מעין פשרה שבה עצם העצה נותרה במנח אופקי באופן שמאפשר לפתח האגן להתרחב ולראש התינוק לעבור.
שערות על הגוף
השיער שעל גופנו אופייני ליונקים. אצל בעלי החיים יש לו תפקידים חשובים כמו חימום, הגנה מפני חיידקים, הפחתה של חיכוך וגירוי העור ועוד. אחד התפקידים המרתקים של שיער הגוף אצל בעלי החיים הוא בתקשורת: הפרומונים שהגוף מייצר מעניקים לכל אחד ריח ייחודי, שנשמר היטב הודות לשיער הגוף.
כך יכול הכלב 'להריח' פחד וכך יכולים הגורים לזהות את אמם. כל אלה היו אולי חיוניים גם לאבותינו הקדמונים, אבל לנו אין היום שימוש בשיער הגוף, ועיקר העיסוק בו הוא במציאת דרכים להסרתו, ועדיף לצמיתות.
הביוץ
אצל בעלי החיים הנקבה דואגת להודיע לזכרים על תקופת הביוץ שלה באמצעות צבע, התנהגות וריח, מה שגורר תחרות עזה ביניהם על הזכות להפרות אותה. אלא שבמהלך תהליך האבולוציה פיתחה הנקבה האנושית מנגנונים להסתרת הביוץ, והיום גוף האישה לא מראה סימנים חיצוניים בולטים בתקופת הביוץ.
הדבר מקשה כמובן על הגברים את מלאכת החיזור וההפריה ומאפשר לנשים להגביר את הסלקציה בבחירת בן הזוג. אלא שלהתפתחות הזו יש גם פן שלילי, והוא הקושי בזיהוי מועד ביוץ כשיש רצון להפריה. מהסיבה הזו פיתחו חברות שונות תכשירים לזיהוי יום הביוץ האולטימטיבי.
האיברים המיותרים בגופנו. צפו:
לפנייה לכתב/ת 
