אין תחליף לאושר בסיום / טור
ברגע שבו ראיתי שיש תחרות של 61 ק"מ לא היססתי לרגע. גם השעה המאוחרת ופציעה לא עצרו אותי. ריצה היא כמו לידה: הכאב שווה את כל השמחה בסיום. שלומי שושן על מירוץ סובב העמק
חודשיים של העלאת עומסים מתחילים מיד. מפסיק כמעט לחלוטין את ריצות האיכות ומעלה הדרגתית את הקילומטראז'. מכין לעצמי "רשימת קניות" ומתחיל לתרגל לוגיסטית ומקצועית את כל מה שאני עלול להיתקל בו בתחרות. ריצה בחום, בשמש, בחושך, עם שתי זוגות משקפיים, עם פנס, שלוקר ושאר ירקות.
מתרגל מעבר בין לילה ליום, מתרגל אכילת ג'לים, ובעיקר מתרגל מחשבות. המחשבות שימלאו את ראשי במרוץ שיימשך כמעט מרתון וחצי. כשבועיים לפני התחרות יוצא לריצה מסכמת לאורך מישור החוף. מנסה לטפטף לעצמי שהמסלול יכין אותי היטב לאתגר אבל שומע את השד הקטן לוחש שזה לא הסובב. לא בעליות (אם בכלל קיימות) ובטח לא בתוואי השטח. אבל זה מה יש ועם זה ננצח.
את השבוע האחרון פותח בריצה אחרונה, לפני סוכות. 7 ק"מ עדינים וזהירים. נזהר לא להתפתות, לא להאיץ יתר על המידה. שלושת הימים האחרונים עסקו באימון מנטלי. קריאת ספרי אולטרה מרתון וסרטונים שיתנו מוטיבציה. התמודדות אין סופית עם השאלות: האם לאכול עכשיו? מה לאכול? האם לשתות? ועוד שאלות רבות שמקננות בכל מרתוניסט לפי תחרות.
הגיע יום המירוץ, מלא בחששות ופחדים הגעתי לזורע בשעות הערב. התייצבתי בשטח הכינוס כדי לקבל את מספר החזה. הרגליים קרות, הלב דופק והמצח מזיע. וכל זה לפני שהריצה התחילה ו-350 משוגעים יוצאים לדרך. 2:00 בלילה, מתעורר שוב ובודק שהכל במקום: הפנס, המשקפיים, הנצנץ. הכל קשור ומתוח. השעון מוכן. ממתין להזנקה.
התחלנו
10 ק"מ ראשונים עוברים בנוחות, באיזור הקילומטר ה-22 החלה הנפילה או בשמה הידוע לשמצה "הקיר". לא אחד ולא שניים. הרבה "קירות" הלמו בי במהלך המרוץ. רעב אימתני שתוקף בפתאומיות ואני נחלש במהירות. לוקח ג'ל. שניים. לא מרגיש כלל. סוכריות אנרגיה. עוצר בתחנה ומתחיל לשאוב מכל הבא ליד- בייגלה, תפוצ'יפס, מלחים, תמרים, בננות, חטיפי אנרגיה ואיזוטוני.
בנקודה הזו אוכל לומר שהחלה תפנית בניהול הריצה ובה התחלתי לחשב מסלול מחדש: מעתה ואילך אני מנסה כל מה שנקרה בדרכי. את המרוץ הזה אני מסיים ולא משנה מה יקרה.
צלחתי את ההקפה הראשונה. אחת הגישות בהן אני דוגל טרום ריצה היא חלוקת המרחק לשניים ולדמיין "נגיעה בקיר". ברגע שנגעתי אני חוזר בכל הכוח כדי לסיים. גישה זו הקנתה לי מרץ חשוב להמשך למרות שתי עובדות מתסכלות.
האחת היא שההקפה הראשונה נעשתה כמעט במלואה בחשיכה, כאשר לרגע הייתה תחושה שהמרוץ רק החל עם עלות השחר, בקילומטר ה-34. והשנייה היא שקשה לרוץ בלילה כששדה הראייה שלך מוגבל למטר וחצי ואתה לא יכול לראות אפילו פרה שמתקרבת.
פציעה בדיוק באמצע הריצה
מתחיל הקפה שנייה כשלפתע מכה בי הדבר שחששתי ממנו יותר מכל: שריר תפוס בנקודת החיבור שבין הירך למותן השמאלי. אמנם לא חמור כפציעה, אך מבחינת היכולת לצלוח את המרוץ - גרוע ממנה.
עם פציעה אוכל אולי להתמודד ולהתקדם עד הסוף אם אהיה חזק, אך שריר תפוס שלא מרפה במשך 10 ק"מ יקשה עליי מאוד לסיים. הזמן עובר והמחשבות רצות. אני מדדה, אך בכל זאת מושך עד 40 ק"מ. באותו הרגע עלתה בראשי מחשבה מעודדת: בפעם הראשונה אני חוצה את מרחק המרתון שאליו הגעתי במארס אשתקד.
מנסה לשנן לעצמי שמעתה והלאה כל צעד הוא שיא אישי נוסף. אותה התעלות דחפה אותי עד לקילומטר ה-46. השריר התפוס השתחרר אבל למען האמת אין ממש זמן להתעודד מהעניין. מאותו רגע התכנית התחלפה - ספירה לאחור של 15 ק"מ לסיום. אמנם הארוכים והקשים ביותר שרצתי מעודי, אבל עדיין בסך הכל עוד 15 לסיום.
בשלב הזה רוב הרצים במקצים הקצרים יותר כבר סיימו את ריצתם ורק אני ויתר המטורפים במקצי האולטרה מרתון נשארנו על המסלול. חי מקילומטר לקילומטר כאשר עם הזמן, נעשות המטרות יותר ויותר קרובות. מעשרת הקילומטרים האחרונים ואילך אני עובר לספירת "חצאים". כל 500 מטרים נראים כמו נצח.
הריצה היא כמו לידה
אחת הדרכים להצליח באולטרה מרתון היא להתקדם כל הזמן. קרי, לא חשוב איך רצים, באיזה קצב, וכמה מרפים - תמיד להתקדם. כל קילומטר מחוסל, כל מטר נאכל. בשיטה זו דבקתי לאורך כל המירוץ עד כדי כך שבאחת התחנות, בקילומטר ה-53 לערך, ספק עוצר ספק ממשיך, אני מתלבט אם לאכול משהו. מחליט להמשיך ומתחרט אחרי 100 מטרים. אני נשאר עומד במקום וקורא לאחד המתנדבים להביא לי מלח ומשקה איזוטוני. בשום מצב אני לא חוזר אחורה. אעמוד במקום אבל לא אבצע חזרה או תנועה רוחבית.
מאותה סיבה אני לא עוצר כדי להשתין אלא עושה זאת בהליכה. חצי שעה לסיום, 5 ק"מ לפני הסוף ואני בתחושת ריחוף. מבין שכנראה אני הולך להיות "אולטראיסט". בקילומטר ה-58 המרחק עושה את שלו ושיקול הדעת שלי מתערער. אבן קטנטנה על האספלט כמעט וגורמת לי למעוד. הצעה לכוס מים מאחד המתנדבים נענית באי תגובה מצידי. המחסור במלחים נותן את אותותיו על גבי החולצה השחורה שנצבעה בלבן כמעט במלואה. הרגליים מלאות בחול והגרביים ספוגים בזיעה.
בקילומטר ה-61 נשבר עוד שיא אישי שלי לקצב האיטי ביותר שנחשב כריצה. בכוחותיי האחרונים מצליח בכל זאת להתקדם עד הסוף. לפתע חושב - היום יום שישי? הוזנקתי אתמול? שומע את ה"פיפ" של קו הסיום שהיה למעשה הצפצוף הכי נעים ששמעתי מעולם.
כך או כך, מסופק מהעובדה שבדומה למרתון, אוכל להגדיר את מה שעשיתי כהישג. בסופו של יום, ריצת אולטרה מרתון היא כמו לידה, עם כל הכאב אין תחליף לאושר בסיום.
לפנייה לכתב/ת 
