חיה ממהפכה למהפכה. מצרים לא עוצרת באדום
ההדחה של מובארק, עליית "האחים המוסלמים", ההדחה של מורסי, עליית א-סיסי, המשבר הכלכלי החריף, הפיגועים התכופים, ההתרחקות מארה"ב וסעודיה וההתקרבות לרוסיה ובמידה מסוימת לישראל. מצרים של השנים האחרונות היא מדינה שעוברת במהירות מסחררת מטלטלה לטלטלה
במסגרת "האביב הערבי" שטלטל את מצרים ב-2011, עליית קולו של "הרחוב המצרי" - הצעיר, המתוסכל, המובטל ברובו והמחובר כמעט באופן מוחלט לרשתות החברתיות - הביאה להדחתו של הנשיא חוסני מובארק ולאחר תקופת מעבר לעלייתם לשלטון של מוחמד מורסי ו"האחים המוסלמים".
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
בתקופת שלטונם הקצרצר של "האחים המוסלמים", לא הספיק הנשיא מורסי לערוך שינויים מרחיקי לכת במצרים. יחסי מצרים-ישראל וקשרים בינלאומיים רגישים נוספים לא נפגעו כמעט כלל, שכן מי שהמשיך לנהל אותם היו אותם הקצינים שטיפחו את הקשרים עוד לפני עליית "האחים המוסלמים" לשלטון.
טרור ואלימות נגד נשים: הרחוב המצרי פחות בטוח
בתקופת מורסי גם ננקטה מדיניות של סובלנות מסוימת כלפי המעבר מעזה לסיני, על רקע הקרבה האידיאולוגית בין "האחים המוסלמים" במצרים לבין תנועת חמאס בעזה.
פתיחות זו אפשרה לקבוצות טרור מאורגנות יותר להיכנס אל תוך הוואקום שנוצר עוד קודם לכן, וזאת בזמן שהנהגת תנועת "האחים המוסלמים" הייתה עסוקה בניסיון ללמוד כיצד להפוך מתנועה סמי-מחתרתית למי שמחזיקה במושכות השלטון במצרים החדשה ומרובת האתגרים.
ככלל, בשנים האחרונות הפך "הרחוב המצרי" לפחות בטוח עבור אזרחיו - הן במישור הפלילי והן במישור של איום הטרור. מאות פיגועי טרור מתרחשים במצרים מדי חודש, כשחלקם הגדול איננו מדווח בכלי התקשורת. כמו כן, "הרחוב המצרי" הפך מסוכן במיוחד עבור נשות מצרים, באופן שלא היה כמותו בתקופת כהונתו של הנשיא מובארק. המצב הידרדר לכדי כך, שהנשיא הנוכחי עבד א-פתאח א-סיסי דאג למתג את עצמו כמי שחרת על דגלו את מאבקן של הנשים במדינה וערך כמה ביקורים מתוקשרים במיוחד אצל נשים מצריות שנפגעו מהטרדה מינית ברחובות הבירה קהיר.
מדינה מפולגת
מדי יום מתבצעים מעצרים של כל מי שנחשד בתמיכה בתנועת "האחים המוסלמים", שבינתיים הוצאה מחוץ לחוק. בתי הסוהר במדינה מאוכלסים עד אפס מקום.
צבא מצרים עסוק כיום בניהול המדינה כמעט בכל התחומים, ללא הפרדת רשויות וללא מערכת של בלמים שיגבילו את כוחו. הפילוג הפנימי, האידיאולוגי העמוק מאוד, לצד המצב הכלכלי הרעוע - רק אתמול (יום ה') דווח על מחסור בסוכר במדינה ועל זעם ציבורי גדול בשל המצב - גורמים לצבא לאבד בהדרגה מהלגיטימיות שלו. כמענה, הוא מאגד סביבו כוחות תומכים נגד אויב חיצוני בדמותו של ארגון "המדינה האיסלאמית" ("דאעש") או "האחים המוסלמים", שמאיימים בראייתו ובראיית תומכיו על עצם הישרדות המדינה.
בזירה הבינלאומית, מצרים נוטרת טינה לארצות הברית ובעיקר לממשלו של ברק אובמה על רקע הגב שהפנה לה הנשיא האמריקני לאחר שא-סיסי עלה לשלטון בהפיכה צבאית ביולי 2013.
דווקא ישראל לא נתפשת כאויב מרכזי
על רקע ההתקרבות המצרית-רוסית, בעיקר נוכח הנעשה בסוריה, חלה התקררות משמעותית ביחסי מצרים-סעודיה - התפתחות מרתקת ומדאיגה כאחד.
לאחר ביקור חגיגי במיוחד במצרים של המלך הסעודי סלמאן בן עבד אל-עזיז באפריל השנה, שכלל את השבת האיים טיראן וסנפיר לבעלות סעודית; הכרזה מצרית-סעודית על בניית גשר יבשתי ראשון מסוגו שיחבר ביניהן מעל הים האדום במטרה לעודד מסחר; ותמיכה סעודית גורפת במשטר הנוכחי במצרים באופן חסר תקדים על מנת לחזקו מול יריביו מבית; נתגלעו באחרונה סדקים בין שתי המדינות. סעודיה הסונית, הנחשבת כשותפתה המרכזית של מצרים במגרש המשחקים האזורי, שכן שתיהן עומדות יחד, בין היתר מול האיום השיעי, תומכת בקבוצות האופוזיציה השונות לבשאר אסד בסוריה. קבוצות אופוזיציה אלה נתפשות על ידי מצרים כתנועות אחיות ל"אחים המוסלמים" ולחמאס - אויבותיה המושבעות של ההנהגה בקהיר.
דווקא ישראל אינה נתפשת כאויב המרכזי, ויש פחות שימוש בה על ידי המשטר בקהיר במטרה להסיח את דעת הקהל מהאתגרים והבעיות הפנימיות. הסיבות לכך הן פרגמטיות בלבד, שכן ישראל נחוצה למצרים לשם קידום צרכים אסטרטגיים, מדיניים וביטחוניים. כך, למשל, מתקיים שיתוף פעולה משמעותי בסיני - ייתכן שאף המשמעותי ביותר שהיה מאז החתימה על הסכם השלום בין שתי המדינות ב-1979. נוכח גמישות רבה שמפגינה ישראל כלפי המגבלות שההסכם מכתיב, הופר האיזון העדין של כוחות צבא מצרים בחצי האי המצרי. זאת על מנת לאפשר לצבא מצרים להתמודד עם איום הטרור המאיים על חייליו.
במקביל, נותרה המדיניות כלפי ישראל בזירה הבינלאומית אמביוולנטית. מצרים, למשל, נשמעת לעתים בפורומים בינלאומיים מעט פחות ביקורתית כלפי ישראל, תמורת הבטחה ישראלית שקטה לסייע לקידום האינטרסים המצריים בארה"ב. מנגד, מצרים החריפה באחרונה את המתקפה שלה על מדיניות הגרעין הישראלית, עושה לובי לדה-לגיטימציה של ישראל באמנה לאי הפצת נשק גרעיני (NPT), ומובילה בו קו נוקשה ובלתי מתפשר בנושא באמצעות הליגה הערבית, בראשותו של שר החוץ המצרי לשעבר, אחמד אבו אל-רייט. באחרונה אף הצביעה מצרים בעד החלטת אונסק"ו התמוהה על היעדר זיקה בין המקומות הקדושים בירושלים לבין היהדות.
ההנהגה המצרית, חרף הצהרות התמיכה שלה בהנהגה הפלסטינית הנוכחית, נוקטת צעדים קונקרטיים לחיזוק מחנהו של מוחמד דחלאן ומבררת מה כוחם של גורמים נוספים בגדה המערבית. למעשה, היא איננה מאמינה עוד בכוחו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) ומכשירה את הקרקע ל"יום שאחרי" לכתו מהזירה. למרות החשיבות שהיא מקנה להגעה להסדר בין ישראל לבין הפלסטינים - דבר שיביא, בראייתה, ליתר יציבות באזור - מעדיפה קהיר שלא להסתכן בלתווך בין הצדדים ולנחול כישלונות כפי שנחלה ארה"ב בעשורים האחרונים. כך היא מעודדת בבירור מעורבות רוסית בסוגיה זו. עם זאת, מצרים בפירוש איננה רואה בסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני את התרופה לטרור האיסלאמי ואיננה משלה את עצמה באשר לחשיבות הטמונה במלחמת חורמה בטרור האיסלאמי במקביל. ולשם כך - כל האמצעים כשרים מבחינתה.
רות וסרמן לנדה, לשעבר דיפלומטית ישראלית בקהיר ויועצת לנשיא המדינה לשעבר שמעון פרס, היא כיום סמנכ"לית קשרי החוץ במרכז השלטון המקומי הישראלי
לפנייה לכתב/ת 
