הגדול קטן יהיה: הכוכב המתהווה של מילווקי
הוא התחיל את הקריירה ב-NBA מתחת לסלים, והעונה צפוי לעבור באופן רשמי לאזור קשת השלוש. אחרי הניסוי המוצלח של ג'ייסון קיד עם יאניס אנטטוקומפו והחוזה השמן שקיבל בקיץ, הבאקס מצפים בקוצר רוח לפריצה של אחד השחקנים הכי מיוחדים בליגה
ל-NBA יש חוק לא כתוב במערכת היחסים שהיא מטפחת עם אוהדיה. בכל פעם שנמאס לנו להתגעגע אליה ולהיתקל בידיעות על קבוצות שפתחו יותר מדי את הארנק, שחקנים שהתעשרו מאוד, כאלה שממאנים לחתום על חוזים חדשים לפני שיקבלו העלאה משמעותית בשכרם ומשחקי קדם עונה בלי טעם ובלי ריח, היא חוזרת.
בשבוע שעבר היא סוף סוף חזרה, אבל עבור לא מעט כוכבים או כאלה שמתיימרים להיות, עניינים כספיים הם נושא שראוי לשוחח עליו גם בסוף הקיץ. במקרה של יאניס אנטטוקומפו, למשל, קשה לקיים דיון ענייני מבלי לעסוק בחוזה מאה מיליון הדולר שקיבל - ומהווה הבעת אמון טוטאלית באחד הניסויים המרתקים בתולדות מילווקי.
זה מפתה, כן? מדובר בשחקן כדורסל מעניין, מורכב ואיכותי מספיק שמאפשר לנהל עליו שיחה "מקצועית" נקייה מעניינים זרים. רק שלהתעלם מהשדרוג המכובד שקיבל בנקודת הזמן הזו יהיה כמו לבחון רק כמה נקודות הבחור קולע עד כה העונה, ולהתעלם מכמות הריבאונדים שלקח או האסיסטים שמסר. לחלץ אלמנט אחד מתוך חבילה של איכויות.
והפרמטר האחרון מקשר אותנו בטבעיות להרחבה בנושא שלשמו התכנסנו - התפקיד החדש-ישן של אנטטוקומפו. כי ה"גריק פריק" זה כבר פאסה לגמרי, מעכשיו (טוב, לא ממש מעכשיו) תתחילו להתרגל ל"יאניס פוינט".
רכז? סנטר? רכסנטר
סוגיית הכסף היא ממש לא היחידה שהופכת את נטל ההוכחה עבור החייל הטרי בצבא יוון לכמעט מכביד ב-2016/2017. אם כבר, מדובר בתפקוד הייחודי שלו כאחד משחקני הקו האחורי האימתניים בהיסטוריה של הליגה (מתי עוד ראיתם מנהל משחק על רמה שאינו גימיק ומתנשא ליותר משני מטר?).
כדי להבין מדוע אנטטוקומפו הוכתר על-ידי הג'נרל מנג'רים בליגה לשחקן הבינלאומי הכי טוב ב-NBA, טוב יותר מהאחים גאסול, דירק נוביצקי והלהיט הלטבי המרענן קריסטאפס פורזינגיס, צריך לחזור לנקודה שבה גילה שהוא יכול להיות רכז נהדר גם ממרומי 211 הסנטימטרים שלו.
זה קרה ב-22 בפברואר, בניצחון על הלייקרס, ונמשך עד להפסד מול אינדיאנה שהוריד את המסך על העונה המאכזבת של מילווקי. בשני המשחקים הללו הוא עשה הרבה מכל דבר, ומול LA גם סיים עם טריפל-דאבל של 27 נקודות, 12 ריבאונדים ועשרה אסיסטים.
זה היה הטריפל-דאבל הראשון בקריירה שלו, והראשון מבין חמישה שהשיג תוך חודשיים קסומים. בשבעת המשחקים האחרונים של העונה העמיד מספרים של אולסטאר מן המניין - 20.7 נקודות, 9.1 ריבאונדים ו-7.1 אסיסטים, עם 1.4 שלשות בממוצע למשחק ב-36.3 דקות. הצגה של איש אחד. הפריחה שלו באה לידי ביטוי בכל אספקט, והרגישה כמו קסם מהלך על שתי רגליים ארוכות עמוק בתוך הגארבג' טיים.
הבאקס הפסידו 16 פעמים מאז ההחלטה של קיד לתת לשחקן הענק שלו את המפתחות לטרנטה, כמו גם את האפשרות להשתלט על ההופעה. החולה מת הרבה לפני כן, אבל הניתוח עם אנטטוקומפו הצליח וגם הבטיח הרבה. זו באמת הייתה הבשורה החשובה מבחינת ג'ייסון קיד עם היציאה לחופשה. ג'בארי פארקר, גרג מונרו וכריס מידלטון הרגישו בנוח עם הדומיננטיות של אנטטוקומפו וקיבלו את הטרנספורמציה שלו. הקבוצה סיימה את העונה עם 33 ניצחונות בלבד, אבל עם שיר חדש בלב.
העונה תופעת הטבע הנדירה שקיבלה את ממדיה הנוכחיים בישורת האחרונה של העונה הקודמת תעמוד למבחן חשוב בהרבה בייחוד לאור הקיץ הגדוש שעבר על הקבוצה שלו. הוא לא הסתכם רק בהחלטה של קיד והג'נרל מנג'ר ג'ון האמונד לתלות את יהבם ביווני באופן שאינו משתמע לשני פנים, אלא גם בשינויים הלא קוסמטיים בכלל שנעשו סביבו.
באים לעזרת חבר
כי אנטטוקומפו אמנם הולך ומחדד את חושי המסירה המפותחים ממילא שלו - בעונה שעברה חילק ב-13 משחקים שמונה אסיסטים או יותר (ויותר מהכפיל את התפוקה שלו בקטגוריה הזו לעומת עונת הרוקי שלו) - אבל זה עדיין לא אומר שהוא חייב להיות התחנה האחרונה בהתקפה שאמורה להסתיים בשלשה. אחד היתרונות הבולטים שלו גלום במהירות שבה הוא יכול לשאוב ריבאונד בהגנה, לחצות במהירות את המגרש ולסדר לחבריו מצבי קליעה נוחים בהתקפות מעבר. הוא לא מוכרח לסיים אותן בעצמו.
במצב אידיאלי קיד צריך להציב סביבו קלעים אמינים שיעזרו להפיק את המיטב מהיכולות הלא שגרתיות שלו. כדי לא להיות טרף קל להגנות מתוחכמות ואגרסיביות שינסו להפעיל עליו לחץ הוא חייב לסמוך על יכולות ההתמצאות ההתקפיות של שאר הצלעות בחמישייה. לאור העובדה שמילווקי היא הקבוצה הגבוהה ב-NBA, זה לא עניין מובן מאליו. מת'יו דלבדובה לא עוזר לה להיות כזאת, אבל יכול להיות לו לעזר מושלם לאור העובדה שמדובר גם במוסר מצוין וגם בקלעי טוב.
עוד לפני שנדבר על העוזבים והמצטרפים הנוספים, צריך לגעת בכמה מילים באלה שנשארו. עם כל הכבוד לג'ון הנסון (קולע סל הניצחון על ברוקלין) או איכויות הפיק אנד רול של מיילס פלאמלי (מברוק על הקידום בחמישייה חביבי) בקו הקדמי, או לרשאד וון שינסה למלא בהצלחה את החלל המסוים שנוצר בעמדות הגארד (מלקולם ברוגדון שנבחר בסיבוב השני בדראפט יכול לחלוק איתו דקות), השמות המרכזיים בגזרה הזו הם ללא ספק פארקר ומונרו. בעיקר מונרו.
בעוד מקומו של פארקר בחמישייה די מובטח, על מונרו עבר קיץ מטלטל. הוא גילה רק דרך כתבים כי יוחלף על-ידי פלאמלי ויזוז לספסל, והדרך שבה הגיב על כך ("אלה חדשות מבחינתי") הוסיפה קצת מלח על שמועות הטרייד העקשניות שנפוצו סביבו.
דווקא בסיטואציה שנוצרה יהיה מעניין לראות אם לצד ארסנל היכולות שהוא מספק בהתקפה הוא יידע להפסיק להוות נטל בהגנה ויוסיף קשיחות שתעזור למילווקי לא להיות פגיעה כל-כך בצבע. בעונה האחרונה היא חטפה מתחת לסלים 44.0 נקודות בממוצע מדי לילה. בארבעת המשחקים הראשונים של העונה הנוכחית היא "ירדה" ל-48.0 נקודות, ומונרו מנגד לא מצליח להתבלט מדי על משבצת השחקן המשלים.
בשלב הזה צריך לנתח גם את משמעויות ההצטרפות של מירזה טלטוביץ', ג'ייסון טרי ומייקל ביזלי אל מול הפרידה מג'ארד בייליס, ההשעיה של או.ג'יי מאיו והדבר הכי חשוב, וכואב - הפציעה של מידלטון. שלושת האחרונים היו מהקלעים המובילים מחוץ לקשת של מילווקי אשתקד. שלושתם, כל אחד מסיבותיו שלו (בייליס עזב לפילדלפיה, מאיו הורחק לשנתיים בגלל שימוש בחומרים אסורים ומידלטון מתאושש מקרע), כבר לא חלק ממנה. ההיעדרות של מידלטון היא ללא ספק הבעייתית מכולן.
לטלטוביץ' יש תפקיד קריטי במילוי החללים שנוצרו אחרי עונת השיא שלו כשחקן מחליף בעל ערך בפיניקס, וגם ביזלי, עם גישה נכונה, יכול לעזור בעניין בהנחה שיביא את הקליעה הסבירה לשלוש שסיפק ב-20 המשחקים שלו ביוסטון. טרי ינסה בעיקר להנהיג ולשמש מודל לצעירים והלא אפויים שבחבורה.
החדשה הקיצית האחרונה של מילווקי נגעה כמובן לטרייד המעניין שהנחית מצד אחד את טוני סנל, עוד ידית שאפשר לסמוך עליה (בעונה האחרונה קלע ב-36.1 אחוזים מבחוץ), והביא מצד שני לפרידה מתבקשת ממייקל קרטר-וויליאמס הדועך שמיצה את עצמו בקבוצה. הוא כבר הצטרף לשיקגו הנוצצת אך מאותגרת הקליעה, ויעקוב מרחוק אחרי האקסית שלו מנסה להצדיק סוף סוף את מה שכולם אומרים עליה כל השנים. שהיא מסוגלת ליותר.
עם הפוטנציאל העצום של ת'ון מייקר בקו הקדמי (שנכון לעכשיו עדיין לא בא לידי ביטוי) והמשך השיפור ביכולת של פארקר, אנטטוקומפו צריך לא לבייש את הפירמה אחרי
הבחירה היוקרתית בו לשחקן הלא אמריקאי הכי טוב שמתרוצץ על המגרשים בארצות הברית. אחרי משחקי ההכנה היה נראה שהוא מוכן למשימה. ממשחקי פתיחת העונה עדיין קשה לייצר רושם ברור לגביו.
שיתוף הפעולה עם דלבדובה זורם ומפרה את שני הצדדים, הדאנקים מרהיבים, חלק מהשלשות נכנסות (אחת כזאת בקלאץ' סידרה לו ניצחון דרמטי על ניו אורלינס) והמוצר אטרקטיבי, אבל עדיין לא מצליח להפוך את מילווקי לקבוצה איכותית ויציבה. רק לקראת החורף נתחיל להבין אם יאניס נמצא בדרך לעוד עונה שומטת לסתות, מהסוג שתשנה עוד קצת את מה שלימדו אותנו לחשוב על כדורסל. או במילים אחרות, עונה של מאה מיליון דולר.
לפנייה לכתב/ת 
