ליום הולדתך אאחל לנו שלא נהפוך לקלישאה
שלא יקרה מצב שבו פתאום נבין שאתה לא שלי ושאני לא לגמרי שלך, ורק אז נתחיל לעבוד. שלא פתאום אחשוש שתחפש ריגושים בחוץ, ואתחיל לקחת שיעורים בריקוד על עמוד, או אשקול שלישיה כדי להכניס קצת פלפל לאינטימיות שלנו
ימי הולדת תמיד מזכירים לי עד כמה אנחנו בנאליים, בייחוד כשזה מגיע לאיחולים שלנו. באמת, אם תחשבו על זה, ברכת יומולדת יכולה להתחלק לשלושה סוגים: הסוג הראשון זה איחולי בריאות, שפע, שגשוג והצלחה - שזה כנראה הגרוע מכל. הסוג השני הוא משפט כמו: "תמשיכי להיות כל כך מהממת/מדהימה/מעוררת השראה" - שאולי בעצם זה יותר גרוע, והאיחול השלישי: "תודה על כל מה שאתה עבורי", הוא למעשה כתיבה עצמית, למרות שזה בכלל יום הולדתו של מישהו אחר.
אז לצד ההזדמנות שימי ההולדת מביאים עימם לעצור רגע, לחשוב על השנה שעברה ולהוקיר תודה על מי שלצידי, הם תמיד מעלים אצלי את הפחד מהבנאליות, הפחד להפוך לקלישאה בחיים בכלל ובזוגיות בפרט.
לבן זוגי הייתה יומולדת השבוע, אז ככה נראית ברכת יום הולדת אצלנו בבית: "זו לא תהיה ברכת יומולדת סטנדרטית, ולא בטוח שהיא תקבל אצלך ציון עובר - כי היא לא בלשון חיוב כמו שאתה תמיד מעיר לי, היא על דרך השלילה. ככה אני, חסרה. תמיד רואה את החור שבלבנה. אז ליום הולדתך אני מאחלת לנו שלא נהפוך לקלישאה, ואחרי 20 שנות נישואין או פחות, ניקלע פתאום למשבר. שלא נרגיש שאנחנו כבר לא מסוגלים לראות אחד את השניה ושאין אוויר יותר.
שלא נגיע לשם ואז האדמה מתחת לרגלינו תישמט, ויישבר האמון ונבין שהשני לא מובן לנו יותר. שלא יקרה מצב שבו פתאום נבין שאתה לא שלי לגמרי, ושאני לא לגמרי שלך, ורק אז נתחיל לעבוד. שלא פתאום אחשוש שתחפש ריגושים בחוץ, ואתחיל לקחת שיעורים בריקוד על עמוד וארוקן חצי חנות לאביזרי מין, או אשקול שלישיה כדי להכניס קצת פלפל לאינטימיות שלנו.
שלא ניפול ל"מאמי תביא את זה" ו-"מאמי תעשה את זה" ו-"מאמי, למה אתה לא...". שלא אקרא לך שוב "אבא" כשהבנות בסביבה. זה מוזר מדי! שלא נרדוף אחרי דילים לחופשה באירופה ארבע פעמים בשנה, כדי לברוח משגרה של שמונה עד שמונה בלי הפסקה. שלא נחיה כל הזמן בתחושה שיום יבוא ונחיה על איזה אי, ויהיה לנו שקט וזמן לנגן בגיטרה ולעשות יוגה בזמן שהבנות מתרוצצות כמו מוגלי על החוף, כי אז ההווה שלנו מרגיש אפור. כי אז אנחנו בהמתנה. אז או שנגיע לאי כבר עכשיו, או שנחליט לשחרר אותו לאלתר.
שלא נתלונן כל היום על העומס ועל כך שאי לנו זמן לתחביבים. זה אמנם נותן תוכן לשיחות חולין עם חברים, אבל זה בעיקר מעצים את התסכול ואת תחושת חוסר האונים. שלא נוותר לעצמנו ואחד לשניה, וגם לא לבנות במקומות שהיינו צריכים לדחוף ולתת עוד פוש אחד. ואולי כן ניפול לקלישאה, מי יודע. אצלנו זה בכלל מועד לפורענות, כי אני הרי עוסקת בזוגיות, ואתה יודע מה אומרים על הנעליים החסרות של הסנדלר או הבן שלו.
ובמעבר חד ללשון חיובית, כי בכל זאת, אני עובדת על עצמי, אז דע שביום-יום אני לא חושבת על התרחישים האלו, לפחות מנסה שלא, למרות הסיפורים הרבים שמסביב. ביום-יום אני בעיקר מסתכלת עליך מהצד ומתפעלת ממך, מאיך שאתה משתנה כל הזמן, מתגבר על כל מיני שדים פנימיים ומסתער על דרכים לא ידועות עם כיוון ומשאלת לב למשמעות ועשייה נכונה.
אין לי מושג לאן תגיע או מי תהיה עוד כמה שנים - וזה מסעיר. הרבה יותר מסעיר מנסיעה לאירופה או לאפריקה. אז תודה על ההרפתקה הזו! ולגבינו – אני אוהבת ומופתעת מהסנכרון שיש בינינו לגבי הרבה אספקטים של החיים, לגבי החינוך של הבנות, ההתנהלות הכלכלית, היחס למשפחה המורחבת, החשיבות והמחשבה שאנחנו מקדישים ליחסים בינינו. זה בהחלט לא מובן מאליו.
ובעיקר, אני אוהבת שאתה דואג להטעין לי את הנייד בלילה, זה מעשה של אהבת אמת. ככה זה, האבולוציה של הרומנטיקה. וכמו בחיים, גם לברכה זו אין שורת מחץ או משפט מסכם. אולי רק אאחל שעד היומולדת הבא, אפסיק להשליך עליך את כל הפחדים שלי, למרות שאתה כבר רגיל לזה.
לבלוג של עמית ברקן
לפנייה לכתב/ת 
