לימינו. הדרום הזועם רואה בטראמפ את מושיעו
לבנים רבים בדרום ארה"ב זועמים על ממשלו של ברק אובמה בטענה שלקח מאלה שמגיע להם ונתן לאלה שלא מגיע להם - ואחר כך מצפה מהם לרחם על אותם "מסכנים" עצלנים, בהם שחורים ומהגרים, שהולכים למשרד הרווחה במקום לעבוד. את הביטוי לזעמם הם מצאו במועמד הרפובליקני
תארו לעצמכם שאתם עומדים בתור ארוך. אתם עומדים שעות ארוכות, בהתמדה ובסבלנות ובסדר מופתי, ומחכים שיגיע תורכם. פתאום, אתם שמים לב שהתור הפסיק לזוז. הכול תקוע. בעצם, גרוע מכך: הרבה אנשים חותכים את התור ונדחפים לפניכם. הנדחפים הללו, שלא עמדו בתור, שונים מכם. הם נראים אחרת, הם מדברים אחרת, הם מתלבשים אחרת, והכי גרוע - הם לא חיכו בתור כמוכם. ואיך הם מצליחים להידחף? מתברר שעומד שם למעלה בחור אחד שמנהל את התור ונותן להם להיכנס לפניכם. והבחור הזה גם הוא לא נראה כמוכם ולא מדבר כמוכם. וגם הוא לא חיכה בתור בסבלנות, כמוכם וכמו בני המשפחה שלכם.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
אמריקה בוחרת 2016 - עמוד מיוחד עם מפת האלקטורים, הפרשנויות והעדכונים האחרונים
התחושה הזו היא הכוח המניע מאחורי הזעם העצום שהתגבש בימין האמריקני, התעצם בשנות ממשלו של ברק אובמה, והתפרץ על פני השטח בשנה האחרונה בדמותו של דונלד טראמפ - כך על פי הסוציולוגית ארלי הוקשליד מאוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, בהתבסס על חמש שנים של ראיונות בלואיזיאנה, אחת המדינות שבהן העוני וזיהום הסביבה הם מהחמורים בארצות הברית.
מטרתה של החוקרת האמריקנית הייתה להבין מה ההרגשה להיות בימין השמרני של דרום ארה"ב, להבין את "הסיפור העמוק" שבבסיס העמדות הפוליטיות של אותם תומכים נלהבים בטראמפ. להבין את העולם הרגשי שלהם - מבלי להצדיק, להוכיח, להגחיך, או למזער. והעולם הרגשי הזה הוא קשה ועגום, עולם של זעם ואובדן.
פערים בתפיסה
הזעם והאובדן האלו נובעים מתחושה עמוקה שהממשל האמריקני לוקח מאלה שמגיע להם ונותן לאלה שלא מגיע להם. לבנים רבים בדרום האמריקני רואים את עצמם כמי שמילאו את הצד שלהם בחוזה החברתי של ארה"ב. רבים מהם יזמו והובילו עסקים קטנים. הם פוטרו ומצאו משרות זמניות כי לימדו אותם שזה מה שעושים כשהזמנים קשים. הם תרמו לקהילה דרך מעורבות בכנסייה ובארגונים חברתיים. בתקופות של משברים כלכליים, הם חשקו שיניים ולקחו משרה נוספת כדי להתקיים בכבוד ולתמוך בבני המשפחה. כמו אמריקנים טובים, הם עבדו קשה ושילמו מסים.
הבעיה היא שאותם שמרנים מתוסכלים מרגישים שהמסים שהם משלמים הולכים למי שהם רואים כאלו שנדחפים בתור, אלה שלא מגיע להם, עצלנים שמחפשים קיצורי דרך. אלה שהולכים למשרד הרווחה במקום ללכת לעבוד. אלה שמביאים ילדים לעולם כדי לקבל כסף מהממשל. אלה שחוטפים כספים והזדמנויות בזכות כל מיני הטבות - חוקים של העדפה מתקנת לשחורים, נשים, מהגרים, פליטים ועובדי המגזר הציבורי. ומי שמעודד את כל זה הוא ברק חוסיין אובמה, שדוחף אחורה את העומדים בתור ומקדם אנשים עם שמות כמו שלו ומראה כמו שלו. ואחרי כל זאת, מה שמטריף את אותם אנשים מהדרום בארה"ב זה שהתקשורת הליברלית מצפה מהם לרחם על אותם "מסכנים" שחותכים אותם בתור.
ההסבר הזה מצביע על פערים בתפיסה הכלכלית בין הימין לבין השמאל בארה"ב. עבור השמאל, זירת המאבק הכלכלי היא בהתנגשות מעמדית: בין האחוזון העליון לבין השאר, בין בעלי ההון לבין מעמד הביניים. עבור הימין, זירת המאבק הכלכלי היא בלשכת הרווחה, המקום שבו כספיהם של משלמי המסים ההגונים מחולקים לעצלנים בחוסר הוגנות משווע. מעמד הביניים של השמאל מסתכל למעלה על העשירים ודורש חלוקה מחדש הוגנת; מעמד הביניים של הימין מסתכל למטה אל העניים ומתנגד לחלוקה מחדש לא הוגנת.
מרגישים זרים בארצם
דיון נוסף בתקשורת התמקד בשאלה אם אותם שמרנים במדינות העניות של הדרום מצביעים בניגוד לאינטרס הכלכלי שלהם, עם התמיכה הבלתי מסויגת שלהם במפלגה הרפובליקנית. מבלי להכריע בסוגיית האינטרס הכלכלי, ייתכן בהחלט שההצבעה לרפובליקנים בכלל ולטראמפ בפרט משרתת את האינטרס הרגשי של אותם מצביעים שמרנים. מנקודת מבטם, לא רק שחותכים אותם כל הזמן בתור - הם גם מתבקשים לרחם על אותם עצלנים שחותכים אותם בתור. זו הדרישה שמופנית כלפיהם בהתנשאות מטעם התקשורת הליברלית והפוליטיקאים מהשמאל.
ההצבעה למועמד כמו טראמפ משרתת את האינטרס הרגשי של אותם בוחרים, בכך שהיא מתריסה בפני תחושת ההתנשאות של הליברלים ומספקת תחושת הקלה מהמועקה של היותם זרים בארצם.
רבים מהטיעונים שמעלים השמרנים הדרומיים בארה"ב ועומדים בבסיס התחושה שחותכים אותם בתור אינם מבוססים מבחינה עובדתית. למשל, שמרנים רבים טוענים שאלה הנתמכים על-ידי הממשל מתחמקים מעבודה - ואילו למעשה מדובר בעיקר בילדים ובקשישים.
טענה אחרת השגורה בפי אותם שמרנים דרומיים היא שנשים שחורות מביאות הרבה ילדים לעולם על מנת להיתמך על ידי הרווחה; עם זאת, בשנים האחרונות שיעור הפריון של נשים לבנות ושחורות הוא כמעט זהה. אין חולק על כך שחשוב להבחין בין טענות מבוססות לבין טענות שגויות. אבל הדיון העובדתי הזה לא מבטל את הצורך לטפס מעבר לחומות האמפתיה ולהבין "איך זה מרגיש" להיות בצד שמנגד.
ד"ר נעם גדרון הוא פוסט-דוקטורנט במרכז ללימודים אירופיים באוניברסיטת הרווארד
המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית בירושלים מפרסם בשיתוף פעולה עם ynet את מדור "מגלים עולם", שבו מופיעים מאמרי פרשנות ועמדה של חוקרים מרחבי העולם בתחום היחסים הבינלאומיים