היכן תמצאו אהבה? נסו מחוץ למחשב
אם הגעתם לשלב שאתם בשלים לקשר ומוכנים להתאמץ, כלומר לקום מהספה, להשאיר את הנייד בצד ולהתחיל לעבוד בזה, תגלו באופן מפתיע שכשהתלמיד מוכן - המורה מופיע. והמורה הוא לפעמים בן הזוג שלו חיכינו כל חיינו
בשנה האחרונה אני מבלה הרבה זמן באתרי הכרויות. הרבה יותר מדי זמן. במהלך השנה יצא לי להתכתב עם רינה, גילה, דינה ופנינה, לשוחח טלפונית עם נועה, טליה ומאיה, להיפגש עם שיראל ויעל, ולצאת תקופה משמעותית עם נירית ורונית. לעיתים השיחה מגיעה לתיאור של הטיפוסים ההזויים שפונים לנשים באתרי ההיכרויות. נשים בגילאי 33-45 מקבלות עשרות פניות מ"ילדים" בני 18-20, או מ"קשישים" בני 65 פלוס, שלא לדבר על צאצאיו של ישו מצידו השני של האוקיאנוס, להם ברור לחלוטין שאהבת חייהם נמצאת בארץ הקודש במרחק הקלקת עכבר, וממש בעוד רגע היא עולה וקופצת יחד איתם על סוס לבן הדוהר אל עבר השקיעה.
לפני כשנה התפרסם הפוסט שלי, בו אני מראה מדוע אתרי ההיכרויות מעדיפים שנהיה עסוקים בחיפוש ולא במציאת השידוך המושלם. כמו בכל דבר - הכל עניין של אינטרס, והאינטרס של האתרים האלו שונה מהאינטרס שלנו. ואם זה המצב, מה בעצם אני עושה שם? כמו שכתבתי - אני מחפש את ה"אראלה" שלי ומקווה לזכות בפייס.
מה מספקים לנו אתרי ההיכרויות? אשליה של קלות, נגישות, שפע מרהיב של בחירה (נשמע מוכר?), וכל זה בלי שבכלל צריך לקום מהכורסא. השקעתי והתחברתי כמנוי באחד מהאתרים המגדירים עצמם "איכותיים", תוך שכנוע עצמי עמוק ("זה רק לשלושה חודשים"), ובאופן מפתיע (או שבעצם לא) גיליתי שהוויזה שלי ממשיכה להיות מחויבת גם הרבה חודשים אחרי.
"טינדר" זימן את נירית לחיי ו"קיופיד" את רונית. בשני המקרים נוצר קשר משמעותי. רק מה? כדרכם של קשרים חדשים, האתגר הגדול הוא לצלוח את מבחן שלושת החודשים הראשונים, ובזה, לצערנו, נכשלנו.
מכירים את הריב הגדול הזה, שפתאום מגיע, לכאורה, משום מקום (בדיעבד, סימני האזהרה היו שם קודם), שאחריו אתה שואל את עצמך: "מה עשיתי שמגיע לי כל הטוב הזה? מאיפה הגיעה המקלחת הזאת ששוטפת אותי ברגעים אלו?", ואז אתה נוטש אחר כבוד את מברשת השיניים החשמלית שהשארת אצלה בדירה ולא רוצה לראות אותה יותר לעולם. כשכועסים אז כועסים.
חז"ל כבר אמרו שלא שופטים אדם בשעת כעסו. אז נתתי לזה יומיים. הכעס שהתפוגג והמיטה הריקה גרמו לי להתגעגע אליה. אבל אז הכבוד המטופש זקף את ראשו ומנע ממני להרים טלפון, לבקש סליחה ולנסות לברר מה פספסתי. היא, מצידה, הקיפה את עצמה בחברות תומכות שתרמו לה עצות משובחות בענייני זוגיות. שנינו, בסופו של דבר, נשארנו לבד. וכך קורה ששוב שנינו פותחים את אתר ההיכרויות שבו זה עתה הכרנו, ורואים שהצד השני פעיל באתר. ואז הכעס הולך וגובר ומתחילה הפנקסנות: בודקים כמה זמן השני מחובר, מתי התחבר, מתי התנתק, ובין לבין הודעות והצעות חדשות מתחילות לזרום מכל הכיוונים. אז בעצם ריבוי בחירה זה טוב או רע?
זוגיות נמדדת בזמני משבר, כשקשה ומאתגר. רק אז רואים מיהו בן הזוג שלנו והאם אפשר לסמוך עליו. כשקל והכל נפלא ומסביב לבבות אדומים, פרחים ופרפרים, כולנו חיים באשליות. אבל יש גם את האופציה הטבעית, שלא לומר הרומנטית. שניכם נפגשים במרחב האמיתי והטבעי שלכם: באוניברסיטה, למשל (שהיא, כמו שאומרים רבים, מגרש המשחקים האולטימטיבי לנישואים, ולאו דווקא ללימודים), במסגרת תחביב משותף (יוגה, ריצה), או אפילו (נאמר זאת בשקט-בשקט) בחוג טיולים של פנויים/פנויות. כאן מתאפשרות פגישות חוזרות עם אותם אנשים בעלי מכנה משותף, וסביר יותר שפה תתקיים אינטראקציה בין הנוכחים, או אפילו הצלבת מבטים (מלאי משמעות).
סביבה כזו גם מייצרת הזדמנויות ותמיכה. רוב הסיכויים הם שלאורך הדרך אם יתעוררו בעיות בזוגיות שנוצרה בחברה קבועה שכזו (גם אם היא זמנית), יהיה מי שיתמוך ויגיד לכם "איזה זוג מקסים אתם. יאללה – תוותרו ותחזרו". סוכנים אלו של החברה יעזרו לשמור על הזוגיות לאורך זמן.
על כן, אם אתם בשלב בו אתם מאוהבים בתהליך החיפוש ומתלהבים מאשליית עודף הבחירה, אתרי הכרויות הם המקום המושלם עבורכם. מי יודע? אולי תזכו בפייס ותהיו אתם אלה ששומעים את הקול והשם שלכם בפרסומות הבאות של אראלה. אבל אם הגעתם לשלב שאתם בשלים לקשר ומוכנים להתאמץ, כלומר לקום מהספה, להשאיר את הנייד בצד ולהתחיל לעבוד בזה, תגלו באופן מפתיע שכשהתלמיד מוכן - המורה מופיע. והמורה הוא לפעמים בן הזוג שלו חיכינו כל חיינו.
סביר להניח שגם בחיר לבכם נמצא באותו אתר הכרויות שבו אתם גולשים, אבל אם תצליחו לפגוש אותו בחיים האמיתיים, במסגרת תומכת ובסביבה חברית, סיכויי המפגש ביניכם וההצלחה של הקשר לעמוד במשברים ולהתעצם - יגדלו משמעותית.
בהצלחה!
הכותב הוא מיכאל אקשטיין – מפתח הגישה "יחסים פיזיקליים" ומחבר הספר "יחסים".
לפנייה לכתב/ת 
