אחים בכורים מספרים איך הם הרגישו כל השנים
ילדים בכורים באמת זוכים ליחס שונה? ועד כמה הם מרגישים צורך להוכיח את עצמם ולרצות את ההורים? בדקנו איתם האם להיות ראשון זה מחייב וגילינו שגם אחרי הרבה שנים יש דברים שלא משתנים
הכל כבר נאמר על אחים בכורים: שבהם הכי השקיעו, שהם הכי אמביציונים כי ההורים ציפו מהם להצליח, שהם אחראיים מאוד ובכלל מוצלחים במיוחד. אבל האם כל התגיות האלו נכונות? הפעם החלטנו לבדוק את העניין דווקא עם הילדים שזכו להיוולד ראשונים במשפחה ולהבין מהם איך הם הרגישו.
"כל דקה פנויה הושקעה בי"
"מהרגע שנולדתי, הייתי 'כוכב הצפון', מרכז העולם ומה לא", מספרת גל ברקן (47), אחות בכורה לשתי אחיות. "בנוסף, אם זה לא מספיק, היתי גם נכדה בכורה מצד אמא. זה לא התבטא בדברים חומריים, כי לא גדלתי בבית שהיה בו כסף, אבל כל דקה פנויה הושקעה בי. אבא שלי לימוד אותי לקרוא מגיל אפס. בגיל שלוש כבר קראתי וכתבתי. בעיניים שלו הייתי הדבר היחיד שקיים עלי אדמות. ההשקעה החומרית הייתה תמיד יותר מהצד של סבא וסבתא, בעיקר יחסית לבני הדודים שלי. היה ברור, למשל, שהלימודים שלי באוניברסיטה ממומנים.
.JPG "גל ברקן: \"אני טיפלתי באחיותיי\" (צילום: אלבום פרטי)")
- האם היחס השתנה כשכבר לא היית בת יחידה?
"את אחותי הקטנה (היום בת 39) כבר אני גידלתי, רחצתי, החלפתי חיתולים ולימדתי אותה לקרוא. האחות האמצעית שלי, הסנדוויץ, בגיל 14 חלתה במחלה איומה ואז כבר כל העולם סבב סביבה. היא נפטרה. היום היא היתה אמורה להיות בת 43".
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
"עד היום דואגים לי יותר"
גל שגיא (בת 25), אחות בכורה לשני אחים בני 20 ו-17 מספרת על ילדותה כבכורה לשני הורים קיבוצניקים ואבא טייס: "החינוך מגיל ממש צעיר היה שילוב של משהו ספרטני. מבחינת ההורים שלי יש להם שלושה בנים בכלל, ואני נטמעת בין הבנים כאחד ה'קופיפים' (ככה אבא שלי היה קורא לנו). כשגדלנו קצת, אמא שלי עשתה יותר הפרדה ביני, הבכורה, האישה, לבינם, הבנים הקטנים".
- הרגשת הבדל ביחס?
"היום אני מרגישה שההורים יותר דואגים לי מבחינה נפשית - שטוב לי, שאני זוכרת לאכול, לא קורסת בלימודים או בעבודה. עם הבנים הם רגועים יותר".
"יש ציפיות שונות ממני ומאחותי הקטנה"
אורן אריאלי, בן 29, אח בכור למורן (27), רותם (22) ואלה (16) לא חושב שהשקיעו בו יותר אלא באופן שונה. "ההורים שלי 'ירו לכל הכיוונים' איתי ומה שהצליח שוחזר לאחיות שלי", הוא אומר. "חוץ מזה, בגיל 14 החלטתי שאני חותך מהבית ועברתי לתל אביב לגור אצל סבא וסבתא. הייתי ילד לא קל - מצד אחד מאוד סקרן ומצד שני השתעממתי מהר במסגרות. הייתי במלא אבחונים. אחר כך ניסו תוכנית מחוננים ואז חוגים או המון שיעורים פרטיים כתגובה לחוסר עניין שלי, מה שהוביל מצידי לעוד יותר התנגדות. באיזשהו שלב הגיע גם פסיכולוג (שהציגו לי כחוג ומאוד אהבתי להיפגש איתו).
"אני חושב שכל המהמורות האלו איתי עזרו להורים שלי להבין עם האחיות שלי מה כן עובד ומה לא, איפה כן אפשר ללחוץ ואיפה חשוב לוותר. אם לסכם, אז ההורים שלי הוציאו עלי המון כסף ואכפתיות כדי ללמד אותי אבל לא היו לי כלים ללמוד. כל מה שעניין אותי השקעתי בו בצורה מאד לא פרופורציונלית ומה שלא עניין אותי זנחתי לחלוטין. הוכחה נוספת שהגישה לאחיות שלי הייתה שונה היא שמורן צעירה ממני רק בשנה ושלושה חודשים, גדלנו יחד, אבל הציפיות משנינו תמיד היו שונות מאוד".
- אז היית בילדותך סוג של שפן ניסיונות?
"לא יודע אם זה הניסוח הנכון, אבל בעיני היו יותר מדי מתירנים איתי. למשל, בגלל המעבר לתל אביב, שמאז ומעולם הייתי מאוהב בעיר הזאת. אנחנו משפחה מאוד 'משפחתית' והרגשתי שלי זה פחות מתאים. בהתחלה אחרי המעבר, כמו כל טינאייג׳ר מפגר כמובן שחשבתי ש״לא אכפת להם בכלל״. בדיעבד גיליתי שזה ממש עשה קרע במשפחה, אמא שלי עד היום לא לגמרי התגברה על זה".
"הייתי צריכה לשמש דוגמה"
לא כל הבכורים חושבים שהם קיבלו יחס מועדף או שונה. ליסמין רמון (בת 24) יש אח בן 21 ואחות בת 17 והיא לא חושבת שאי פעם קיבלה יחס מועדף מהוריה. "ביני לבין אחי יש שנתיים וחצי אז אני לא ממש זוכרת איך זה להיות בלי אחים. גם כשגדלנו, דווקא אני הלכתי לבית ספר בעל גוון דמוקרטי והאחים שלי הלכו ללמוד בליד''ה שזה סוג של תוכנית למחוננים. אני לא חושבת שעשיתי יותר שטויות או ניסיונות לקבל תשומת לב. יש דברים שבדיעבד נגיד היו בבת מצווה של אחותי שאני לא העזתי לבקש בשלי. למשל, אחותי טסה עם סבתא שלי לחו"ל ואני עשיתי טיול בארץ. אבל אולי אם הייתי מבקשת גם אני הייתי מקבלת טיול לחו"ל".
- דרשו ממך יותר בתור האחות הבכורה?
"הייתי צריכה לשמש דוגמה. בעיקר כשאנחנו רבים בינינו. גם היום כשאני מגיעה לסופי שבוע בבית אז מצופה ממני לעזור יותר כי אני האחות הגדולה. בעניני לימודים או הישגים אף פעם לא דרשו ממני יותר. מכולם היה מצופה להשקיע ובכולם השקיעו באופן שווה".
הצורך בתשומת לב של ההורים
"המיקום המשפחתי הוא נושא שנחקר רבות, אך חשוב לומר שהמחקרים אינם חד משמעיים", אומרת מיכל יניב-פיינברג, פסיכולוגית קלינית. "באופן כללי אפשר לראות שאחים בכורים שזכו לתקופה מסוימת של תשומת לב בלעדית של הוריהם, נוטים להיות אחראיים וקונפורמיסטים יותר וכן בעלי צורך לרצות. יש האומרים כי זאת על מנת 'לזכות מחדש' באהדת וחיבת ההורים, אותה הם חשים שאיבדו עם לידת האח השני.
"האחים הצעירים נוטים יותר למרוד. אפשר לזהות דפוס בו האח הצעיר מחפש דרכים בהן הוא יכול להיות שונה ומובחן מאחיו הבכור. כך שאם האח הבכור מצליח בלימודים, האח האמצעי לא יהיה תלמיד טוב, אך ינסה למשל לבלוט בתחום אחר והאח הצעיר, שמנסה להיות שונה מהאמצעי, שוב יהיה תלמיד טוב".
- על מה ההורים צריכים לשים לב במיוחד?
"כהורים, כדאי לנסות ולהיות ערים להבדלים הללו ולדינמיקות הנוצרות בין אחים מבחינת הצורך בתשומת לב, קנאה ודימוי עצמי, הנשען על השוואות בין האחים. כל עוד אנחנו מודעים ומנסים לאזן, גדל הסיכוי שנוכל לעזור לאחים ליצור קשר אחאי מיטיבי, ממנו אפשר ליהנות לאורך החיים".
ומה הרווח האידיאלי בין הילדים? צפו בבייבי טוק:
לפנייה לכתב/ת 
