היום בו דרור חזרה להרגיש וגם להיפגע
בגיל 35, דרור מנסה להבין מדוע אף פעם לא הצליחה להישאר בקשר זוגי מעבר לחודשיים. אימון אישי
כשדרור התחילה את התהליך שלה, מטרתה היתה להבין למה בגיל 35 היא לא מצליחה לייצר זוגיות, ויותר מזה, למה מעולם לא הצליחה להחזיק בקשר יותר מחודשיים. דיברנו על כך כבר במפגש הראשון, ומה שהכי בלט לי במפגש ההוא, היה הניתוק הרגשי שהפגינה. דרור היא אדם שכלתני למהדרין. הכל מאוד לוגי והגיוני בעולם שלה, ובכל פעם שאתגרתי אותה בשאלה כמו: "ומה הרגשת לגבי זה?", נתקלתי בהבעה אטומה ובקושי אדיר לתמלל רגשות לתוך מילים. או יותר נכון, להרגיש אותם.
מהר מאוד התברר שלא רק שהיא לא נותנת לעצמה להרגיש, באופן טבעי ומתוך כך, היא גם אף פעם לא היתה מאוהבת. כשאני מדגישה את זה בפניה, היא מופתעת. איכשהו, היא לא שמה לב שעברו כבר 35 שנה על הפלנטה הזו מבלי שהיא תתאהב. קטע.
ככל שהפגישות התקדמו והזמן חלף, התמונה הרגשית הלכה והתבהרה: דרור היא לא חייזר. יש לה רגשות, אבל הילדות הלא פשוטה שחוותה היתה רוויה בקושי, עלבון וכאב, ולימדה אותה לנעול את רגשותיה, לעצור את הנשימה ולהיאטם לכאב. מאז המפתח אבד, והיא אפילו לא שמה לב שהוא חסר בצרור שלה.
השבוע הקראתי לבן שלי את הספר 'ציפור הנפש'. אני לא בטוחה אם זאת הקלאסיקה שהכי מתאימה לגיל 3, אבל הספר קרא לי מהמדף והציף אותי בזיכרונות. כאדם עם זיכרון חזותי, לא זכרתי בדיוק את התוכן של הספר, אבל כן זכרתי את הציורים הפשוטים והקסומים של הציפור שעומדת על רגל אחת ומשנה את הבעות הפנים שלה בהתאם לכל קשת הרגשות שלה. בצורה פשוטה ומטפורית, הספר מדרבן ילדים ומבוגרים להקשיב לה, לציפור הנפש שבתוכם. "ומה שהכי חשוב - זה להאזין היטב לציפור. כי קורה שציפור הנפש קוראת לנו ואנו לא שומעים. חבל. היא רוצה לספר לנו על עצמנו", כתוב שם.
גיל 3, הגיל של הבן שלי, הוא פחות או יותר השלב שבו אנחנו מתחילים להבין ולא באופן מודע, שעל מנת לשמור על עצמנו כדאי שנעשה מניפולציות לרגשות שלנו, ויש לנו אפילו עידוד רב לכך שמגיע מעולם המבוגרים. "תאסוף את עצמך", "כשאת בוכה את לא יפה", "מה כבר קרה?!" וכן הלאה – הם משפטים שנשלחים כמו חץ רעל הישר אל ציפור הנפש שלנו, שלומדת בשלב הזה שכדאי לה להתבצר עמוק בפנים ולא להפגין את מה שבאמת מתחולל בתוכה. שכדאי לה לשלוט ברגש ולהכניע אותו.
ככל שאנחנו מעמיקות בתהליך, דרור מבינה שהיא חיה ליד. שכלום לא נוגע בה - לא שמחה, לא אהבה ולא כאב. היא לא זוכרת מתי בפעם האחרונה בכתה. לבקשתי, היא התחילה לשים לב ולהיות מודעת לעצמה בכל פעם שהיא עצובה, פגועה או כועסת, ולבחון האם היא אכן נאטמת, נסגרת ונעלמת לעצמה ברגעים הללו. דרך הבדיקה הזאת דרור הצליחה לראות שבכל קשר שהיה לה, היא לא היתה נוכחת. כל כניסה לקשר היוותה איום רגשי גדול מדי עבורה, והחשש הזה להיפגע או להינטש, גרם לה פשוט לא להיות שם. להפוך לנוכחת-נפקדת. וזה עבד. היא באמת לא נפגעה.
אחרי חודש של עבודה פרטנית והמון מוטיבציה והבנה שהיא רוצה לנפץ את כלא רגשותיה, דרור ביקשה להצטרף לתהליך קבוצתי, ואכן זה היה הדבר הכי מדויק עבורה. הקבוצה היתה בעצם פרויקט שמטרתו להרוג שתי ציפורים במכה אחת, ודווקא לא את ציפורי הנפש. זה היה המסלול המואץ לזוגיות בגלל הרוח הגבית והאיגוד של חבורת נשים שמתכנסת עם אותה המטרה, אלא שהיא השתמשה בקבוצה גם כבמעבדה חברתית-רגשית. ככל שהיא הרגישה יותר בנוח עם הקבוצה, כך היא גם התחילה להרגיש, והקבוצה היתה למעין מיקרוקוסמוס למה שקורה לה בחיים. יכולתי לראות בזמן אמת מתי היא נעלמת בתוך עצמה כשמשהו מציף אותה, ולעזור לה לעשות את השינוי בעדינות רבה, ברגע שזה קרה. לאט-לאט היא העזה לחשוף את עצמה ולתת יותר ויותר מקום לציפור הנפש שלה. צחקנו בקבוצה שדרור נותנת דרור לרגשותיה. כמה מעוף היה לה כשהיא הסכימה יותר ויותר לפרוס את כנפי הלב היפות שלה.
במרוצת 12 השבועות של התהליך הקבוצתי, קרה הלא יאומן - דרור הכירה מישהו. לצערה ולשמחתה גם יחד, היא יצאה מהקשר הזה פגועה. רק שבאופן פרדוקסלי, ההתנסות הזאת היתה מבחינתה ניצחון עצום. היא הרגישה! ושום דבר נורא לא קרה לה (למעט ערימות של טישו שספגו לתוכן שנים של דמעות שנכלאו עמוק בפנים). עכשיו היא יוצאת עם מישהו אחר. ימים יגידו לאן זה הולך, אבל היא שם. מרגישה ונבהלת, מתרגשת וחוששת, חושפת את עצמה ובעיקר חיה.
עמוק-עמוק בתוך הגוף שוכנת לה הנפש. איש עוד לא ראה אותה, אבל אסור להתעלם ממנה.
הכותבת מאמנת אישית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
לפנייה לכתב/ת 
